צליל מוניטור נשמע ברקע, אוטוטו תחדל הנשימה. השנה 1970, על הבמה 18 דמויות, לא פחות, נפרדות מגדול המשוררים נתן אלתרמן. מעל מיטתו נמצאות רחל מרכוס אשתו, תרצה אתר בתו, גם צילה בינדר, שעימה ניהל רומן גלוי עשרות שנים. השעות נוקפות, בסופן, יאלם אחד הקולות הישראלים ביותר בשירה העברית. נתן זך, מבקרו הראשי, האשים אותו בכך שמכר את נשמתו – למדינה, לממשלה, לאתוס הגבורה הציוני – אבל היה זה פשוט התקף לב שחתם את הפרק האחרון בחייו של אלתרמן, והוא רק בן 60.
(הטריילר למחזמר "עוד חוזר הניגון")
כעת, לרשותכם, מפת התמצאות ב"עוד חוזר הניגון", שעלה בתיאטרון הבימה בבימויו של משה קפטן: המחזמר מתרחש בשני צירים מקבילים – אחד, כאמור, בלילה האחרון בחייו של המשורר, והשני לאורך אירועים שונים בחייו בין השנים 1970-1955. בכול שזורים שירים ופזמונים מוכרים פרי עטם של אלתרמן ואתר. במחרוזת הפתיחה, תמצאו בין השאר את "עוד חוזר הניגון", "כלניות" ו"רינה". במהרה תגלו את פיכם מזמר, בין אם תרצו או לא. כפי שנכתב על מסך בתחילת ההצגה, חלק מהדמויות מגולמות על ידי שתי שחקניות – אחת מגלמת את הדמות בצעירותה והשנייה את זו הבוגרת: שתי רחליות מרכוס (מאיה מעוז, שלומית אהרון), שתי צילות בינדר (אסנת פישמן, ריקי גל), שתי תרצות אתר (הילה שלו, רוני דלומי), ואלתרמן אחד בגילומו של יגאל שדה. דמויות נוספות השזורות בעלילה הן כאמור המשורר נתן זך (אלכס קרול), בעלה הראשון של של תרצה אתר עודד קוטלר (טל מוסרי), בעלה השני בנימין סלור (נדיר אלדד) והבמאי שמואל בונים, ידידו של אלתרמן (עמי סמולרצ'יק).
אם עייפתם מהפסקה הקודמת, האשם לא בכם. העומס הוא מוטיב חוזר במחזה, שנכתב על ידי מוטי לרנר בעקבות הביוגרפיה "אלתרמן" מאת פרופסור דן לאור. הגודש ניכר בכמה מישורים: במספר השחקנים על הבמה בכל רגע נתון; בתפאורה – שולחנות בית קפה פזורים על הבמה, לדמות את קפה "כסית" המיתולוגי. גם כשהסצנה מתרחשת בסלון הבית, השולחנות והכיסאות נשארים שם תמיד, מה שיוצר תמונה מבולגנת; ובעיקר, הגודש ניכר בצירי העלילה המתחלפים, המבלבלים לעתים, ומאלצים את הצופה לשאול את עצמו תדיר – צילה או רחל? צעירה או מבוגרת?
נשאלת השאלה, האם העיסוק בזה מוצדק? כלומר, איך נכון להתעסק בחיי האהבה והאבהות המורכבים של משורר בקנה מידה כזה, ולמה דחוף לפצל אותם לשני צירי עלילה. החלק העמוק יותר לכאורה, חילוקי הדעות האמנותיים והפוליטיים בין אלתרמן לזך על אופייה של השירה העברית, נותר בצל, ואת מקומו תופסים ריבים בלתי פוסקים בין אלתרמן לאשתו, מהסוג הנדוש ביותר, כשבאופן רפטטיבי היא מגרשת אותו מחייה ומודיעה לו שהיא לא יכולה להמשיך כך יותר. הריבים האלה מתובלים בעוד ריבים, בלתי נגמרים אף הם, בין אלתרמן לתרצה בתו, גם היא צווחת עליו שהרס את חייה, ומהלכת בתפר שבין ריצוי אביה, לבריחה ממנו וערעור נפשי תמידי. הוא, מצדו, מרגיש נזוף לרגעים, מתייסר במידה הנכונה, וממשיך להיות הוא. עם הזמן נוצרת אדישות מסוימת לצעקות ולדרמה, שדומה כי נעדרת ממנה מורכבות ממשית. התוצאה טלנובלית, לפרקים מלאת פאתוס, לא מספיק מרגשת ולא מתמקדת במהות של הדמות הראשית: המילים.
אולי זו דרישה מוגזמת, אבל במחזמר על נתן אלתרמן אפשר לצפות שבטקסט עצמו יהיה יופי. שאם מפשיטים את הבמה משלל מרכיביה, ונשארים עם ההקראה, יהיה בה עונג. חסד ששמור למילה הכתובה ולמי שהיה אמן המילה. למשל, נתן זך, שמגלם היטב אלכס קרול, מאשים את אלתרמן ללא הרף – בהיותו משורר החצר של בן גוריון, ובהמשך של בגין, בכך ששירתו ריקה וחונקת במליצות. מדוע שלא נחזה בקרב ענקים מילולי בין השניים? אולי נשמע איזה שיר אחד של זך, כדי שיתחדדו ההבדלים והצופה יוכל להבין באמת על מה שני אלה מתווכחים. אף לא פעם אחת נשמעה הקראה אמיתית, נקייה, לא מהונדסת ולא מבוימת, של אחד משיריו של אלתרמן. הפעם היחידה הייתה כשרחל מרכוס הקריאה את "ליל חנייה" בפאתוס שבכוונה מגחיך את השיר ומרוקן אותו מתוכנו. כן היה ניסיון לעשות זאת ב"שיר משמר", כשאלתרמן זעק את המילים לחלל באחד מרגעי השיא, גם אז זה היה מלווה בווידאו ארט, והכל יחד כמו התקיף את חושי הצופה.
(נקודת החוזק - עיבודי השירים. רוני דלומי מבצעת את "ושום סלע")
על כן, "עוד חוזר הניגון" הוא ניגון חוזר של מחזות זמר קודמים מאותו ז'אנר. בידורי, עם תפירה רופפת של עלילה סביב שירים, והכל כדי לחגוג מיתוס ישראלי תורן. "פשוט לאהוב" משירי אריק איינשטיין, "מיקה שלי" עם שירי יאיר רוזנבלום והלהקות הצבאיות ו"לילה לא שקט" משירי שלמה ארצי – הן עוד דוגמאות לכך. "עוד חוזר הניגון", יש לומר, הוא לא הגרוע שבהם, אבל עדיין מתסכל שנכנע לפשטנות. בעיקר משום שבמקרה הזה כן קיים תוכן לעבוד איתו – דמות שהפכה לאגדה עוד בחייה, אמן שליהטט במילים והשפה המתנגנת והמחורזת הייתה נר לרגליו.
יש להודות: לא בטוח שנתן זך ניצח את אלתרמן, אבל אלכסנדר פן – כן. המחזה "היה או לא היה" שכתבה עדנה מזי"א ועלה בקאמרי לפני שנים ספורות, על חייו של פן וסיפור האהבה שלו עם השחקנית חנה רובינא, הוא דוגמה מצוינת לאיך עושים את זה טוב. חומרי הגלם דומים – גם כאן הסיפור האישי הוא שמניע את העלילה, אפילו הרגלי השתייה, האישיות השנויה במחלוקת וההתנצחויות עם משוררים בני התקופה היו שם. אלא שלאחר צפייה ב"היה או לא היה" השאלה הראשונה הנשאלת היא – איך מניחים את היד, בדחיפות, על המחזה הכתוב? ולמה? כי המחזה לבדו, הספרון הרזה הזה, הוא שירה. השפה ה"פנית" שזורה בתוכו בהרמוניה. והגם שהוא עוסק בפרשיית אהבהבים, אי אפשר להאשים אותו ברכילות המתחפשת לתיאטרון.
ובחזרה ל"עוד חוזר הניגון" - נקודת החוזק והנחמה הגדולה של ההפקה היא עיבודי השירים מאת ליאור רונן, ובפרט מפגש הענקיות: שלומית אהרון, ריקי גל ורוני דלומי – בהחלט יש פה הזדמנות נדירה לחזות בשלוש ווקאליסטיות בביצועים נפלאים. בראשן - שלומית אהרון המרטיטה ב"אהבה יומיומית" ו"שיר לערב חג" של תרצה אתר. ריקי גל עם ביצוע מפתיע ל"זמר שלוש התשובות" של אלתרמן וביצוע מוכר וטוב ל"מערבה מכאן" של אתר. ורוני דלומי המקסימה עם "אליפלט". השיא הוא בעיבוד עוצמתי ל"שיר ערש" שמבצעים כולם בסוף. אבל גם כאן יש לתהות למה אחרי ההשתחוויה נחוצה עוד מחרוזת שנפתחת, איך לא, ב"תוצרת הארץ", כמתחייב מגאווה ישראלית.
נתן אלתרמן הוא יחיד בדורו. כמו שיריו המשובצים מילים, חרוזים ומקצב סדור, כך מחזה על חייו ראוי שייכתב באותה מלאכת מחשבת. לעומק ולא לרוחב, כמכתב אישי לצופה הבודד ולא כרב-מכר להמון. אין צורך לקרוא לאלתרמן במילים רבות.
