בהודעה לעיתונות על הסרטים שנבחרו לתחרות הרשמית בפסטיבל מרקש במרוקו, שמחו המארגנים לבשר על הכללתה של הדרמה הסורית "צבע התפוחים אדום". נורות אזהרה הבהבו ברחבי המזרח התיכון ובעיקר בתל אביב והצביעו על השערורייה הבאה של תעשיית הסרטים המקומית, שכן הסרט הופק במימון ישראלי. בתגובה לפניית ynet למפיקים שלום גודמן ויונתן דובק, פנו השניים מיידית למארגנים ותבעו את שינוי השיוך הלאומי של הסרט כישראלי. בדיעבד הסתבר כי מדובר היה בטעות תמימה, ואפשר להבין מה המקור שלה: "צבע התפוחים אדום" הוא אומנם סרט מתוצרת כחול-לבן (בשיתוף גופי תמיכה מגרמניה), אבל הבמאי שלו, איהאב טרביה, הוא דרוזי תושב רמת הגולן, שמזדהה כאזרח סורי, מתנגד מוצהר למדיניות ישראל בשטחים ופועל נגדה מתוך ארגון בצלם. "זה שהסרט מומן על ידי קרן ישראלית לא משנה את הזהות שלי וגם לא את ההקשר של הסרט, שמדבר בעד עצמו", מבהיר טרביה שיציג את יצירתו המרשימה ביום שישי הבא (10 בפברואר) בפסטיבל הקולנוע הראשון ברהט.
טרביה בן ה-41 שנולד וגדל ביישוב הדרוזי מג'דל שמס שברמת הגולן, מספר כי לאורך שנים ניסה לגייס מימון בעולם הערבי ובאירופה. הוא אומנם קיבל מענק פיתוח תסריט ב-2013 ממכון בדוחא שבקטאר, אך לא הצליח להציב תקציב מספק כדי לצאת לצילומים, ובלית ברירה פנה לקרן הקולנוע הישראלי וקרן גשר ואלו אישרו את תמיכתן בהפקה. "הכול אבסורדי מאוד", אומר הבמאי בריאיון ל-ynet שנערך אחרי ההקרנה במרקש בנובמבר האחרון, "ניסיתי לעשות סרט שהוא לא ישראלי, כי אני לא ישראלי, אבל לא הצלחתי. ועם זאת, הסיפור של הסרט והמסר שלו אומרים הכול. אז זה לא משנה מבחינתי את הזהות וההזדהות שלי עם מה שאני מאמין".
זו קצת כמו "עסקה עם השטן". קיבלת כסף מישות מדינית שאתה מתנגד לה, כדי לממש את האמנות שלך.
"אני לא לקחתי את הכסף מראש הממשלה, אלא מקרנות הקולנוע שהחליטו לתמוך בסרט על סמך מה שהן קראו בתסריט. מבחינתי זה בסדר גמור ואין לי תשובה אחרת. אני לא מייצג את ישראל, גם לא בסרט הזה. ברור שיהיו אנשים שיראו דברים אחרת, וברור שיש גם במאים שהחליטו פשוט לא לעשות סרטים במימון ישראלי, או שהלכו בדרך הזאת בתחילת דרכם, ואחרי שהתחילו להצליח פנו למקורות מימון זרים. זה חלק מהתסבוכת האבסורדית הזאת שאי אפשר לברוח ממנה. מבחינתי, הייתי רוצה לעשות סרט שהוא לא מוגדר לאומית, ממש כמו שהרשויות בישראל החליטו לכתוב בתעודת המעבר שלי שהלאום הוא 'בלתי מוגדר'. לצערי זה לא אפשרי בגלל מדיניות הקרנות. יש אנשים שאף פעם לא ישתכנעו ויגידו שאם לא בא לי על הכללים אז שאחזור לסוריה. זה לא ישתנה. אבל אני יכול להבטיח שלעולם לא אצנזר את עצמי, בתסריט שאני כותב וגם באופן שבו אני חי את החיים האישיים שלי".
לראיונות נוספים במדור קולנוע:
על אף התפיסה הביקורתית של טרביה כלפי ישראל, וההתנגדות הפעילה שלו נגד הכיבוש כמנהל מחלקת הווידיאו של ארגון בצלם, ככל שמדובר בעלילת "טעם התפוחים אדום" ודמויותיה, המסרים מכוונים בעיקר פנימה למשבר הזהות של קהילה הדרוזית על רקע מלחמת האזרחים בסוריה. במרכז הסיפור עומד שייח' קאמל, המנהיג הרוחני של כפר דרוזי ברמת הגולן שמרבית תושביו תומכים באופן מוצהר בבשאר אסד. כשמוסטפה נמלט מהתופת ושב לכפר אחרי שהות ארוכת שנים בסוריה, הוא מבקש מקלט אצל אחיו השייח'. המפגש המפתיע אחרי כמה עשורים של נתק מוחלט, מציף את היחסים המורכבים בין השניים וגם פרשייה קשה מן העבר. כשהשמועות על האורח מתחילות לרוץ, ראש הכפר (סוהיל חדאד) מתחיל לחטט בעניינים. ויש לו סיבה טובה.
"טעם התפוחים אדום" - טריילר
לרשות טרביה עמדו כמה מטובי השחקנים והשחקניות הפלסטינים אזרחי ישראל, סוהיל חדאד, רובא בלאל-עספור, מאיסה עבד אלהאדי, שאדן קנבורה ואחרים אולם בקדמת הבמה עומדים מכרם חורי וטאריק קובטי, שהלך לעולמו לפני כשנה בגיל 77, זה סרטו האחרון והוא מוקדש לזכרו. "הוא כבר היה ממש חולה במהלך הצילומים והוא התעקש לעשות את הסרט, ולצערי לא הספיק לראות אותו", אומר הבמאי ששיתף עם קובטי פעולה לראשונה בסרט קצר שיצר ב-2012. "זה היה מדהים לעבוד עם טאריק ומכרם. שלחתי להם את התסריט ועבדנו מתוך דיאלוג מתמיד. לא היו חזרות, פשוט כל הזמן דיברנו. שניהם נתנו את הכול, ומכרם נושא את כל הסרט על כתפיו. בלעדיו הסרט לא היה יוצא לפועל, והוא כל כך מנוסה ומבין ניואנסים, לא רק כשחקן אלא גם כבן אדם".
התסריט של הסרט היפה שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו בספטמבר האחרון, עשיר ברבדים מהרמה האישית והפוליטית. כדי למזג אותם, בחר טרביה לשלב בו בתחכום רב מרכיב מרכזי מהאמונה הדרוזית: גלגול נשמות. "זה משהו שאני מכיר מהילדות. זה התחיל מתוך הרצון שלי לעשות משהו על המקום שנולדתי בו, וחיפשתי דרך להביע דעה על מה שקורה בסוריה, אבל גם על הכיבוש הישראלי של רמת הגולן. מבחינה מוסרית, הרגשתי שאני לא יכול לדבר על המלחמה אם אני לא חי אותה. אני קורא תחקירים על מה שקורה שם, ועדויות, ויש לי גם חברים שאני בקשר איתם, אבל אני לא שם. אז חשבתי על דרך להביע איך שאני רואה את הדברים מבחוץ כמתבונן: הקהילה הדרוזית שהיא ייחודית מאוד וחבריה תקועים במקום הזה, משבר הזהות, המלחמה בסוריה והמשטר הרודני שם, והכיבוש הישראלי המתמשך שהוא נורא. בגלגול הנשמות אפשר לבטא ולשלב את כל זה".
אתה מאמין בגלגול נשמות?
"אני לא דתי. אני מטיל ספק בכל דבר, אבל אני מכבד את האמונות. לאורך השנים שמעתי הרבה סיפורים מטורפים על אנשים שטענו שהם עברו גלגול נשמות. אין לי תשובה ברורה אם אני מאמין בזה. יש לי שני ילדים, ואם אחד מהם יבוא אלי ויגיד לי: 'שמע אבא, אני הייתי מישהו אחר לפני שנולדתי', אני לא יודע איך אגיב. אבל זה די מדהים שבכל הדתות יש אלמנטים על-טבעיים ואני חושב שזה משהו שנהדר להשתמש בו, אבל בצורה נכונה. אני אוהב את הקולנוע הזה שיש בו את הריאליזם הקסום. זה לא משנה אם אני מאמין בזה או לא, כל עוד הדמויות בסרט חושבות שזה אמיתי".
המוטיב המיסטי הזה הוא בגדר הברקה תסריטאית שכן נשמות אינן נענות לגבולות גיאוגרפיים בין מדינות, וכך קורה מדי פעם שבכפר שתושביו גאים בתמיכתם באסד מופיע ילד שנשמתו של דרוזי משורות המורדים מת התגלגלה אליו מהצד הסורי של הגדר. טרביה משתמש במרכיב החשוב הזה באמונת הדרוזית כדי ליצור תזזית בקהילה שנמצאת במשבר זהות ביחס לישראל וביחס לסוריה, ומוצאת עצמה נקרעת בתוך תוכה. אימוץ חלקים מתוך המסורת הדרוזית וחשיפתם על המסך הביאה איתה אתגרים לא פשוטים בדת שנחשבת לסודית. לכך מצטרפת גם נוכחות דמותו של שייח' קאמל - מנהיג רוחני שחלק מהסצנות בהשתתפותו מתרחשות בבית תפילה.
4 צפייה בגלריה
"כמו בכל תרבות אחרת, גם בקהילות דתיות יש מגוון רחב של אנשים, כמה מהם טובים". מתוך "טעם התפוחים אדום"
(באדיבות Anemos Productions)
"הדרוזים ברמת הגולן אינם אנשים שמרנים או נוקשים. מכיוון שאני בא מהמקום הזה, אני מודע למקומות הרגישים. אפילו הדברים שאומר שייח' קאמל ידועים ומופיעים בספרים ולא נכללים בחלקים הסודיים שלא נהוג לדבר עליהם. הכי חשוב בעיניי - בדרך כלל, דתיים מוצגים בסרטים כאנשים רעים שמנסים לשלוט בחברה בשם הדת, ושאין להם קונפליקטים או רגשות. אבל כמו בכל תרבות אחרת, גם בקהילות דתיות יש מגוון רחב של אנשים, כמה מהם טובים. אבא שלי היה אדם מאוד דתי בעשורים האחרונים לחייו והוא היה בן אדם טוב, וכך גם סבא שלי. הם לא דחפו את האמונה שלהם לכל חלק בחיים שלנו. וכך גם בסרט שלי. שייח' קאמל הוא הפרוטגוניסט, ולמעשה הוא שם על הכתפיים שלו את החטאים של האחרים. לכן זה היה טבעי מבחינתי, כי ידעתי בדיוק מה מותר להראות ומה לא. הייתי הוגן, ואין פה באמת חשיפה של תכנים אסורים".
"אני סורי. כל התושבים הדרוזים של רמת הגולן הם סורים. זאת עובדה היסטורית"
טרביה נולד והתחנך במג'דל שאמס. אחרי התיכון יצא ללימודי מוזיקה בדמשק (תוכנית ייחודית לתושבי הגולן הדרוזים המזוהים עם סוריה), ובמשך שנתיים השתלם בנגינות כינור. משם עבר לצ'כיה כדי להמשיך את לימודי המוזיקה, אך החליט לעשות הסבה לקולנוע ואחרי חמש שנים שב ארצה והתחיל לימודים בית הספר סם שפיגל בירושלים.
מה הזיכרונות שלך מדמשק?
"זו עיר שלא ישנה, ויש בה הכול. אבל בו זמנית יש בה את הפן הפוליטי שאתה לא יכול להתעלם ממנו, והוא מביא המון נוקשות למרחב הציבורי. יש שם מנהיג שהוא למעשה דיקטטור, ואין שיח חופשי. זה לא שאם תגיד משהו לא נכון יעצרו אותך, אבל אפשר להרגיש את הפחד הזה. זה בא לידי ביטוי בכל ההיבטים של החיים. הייתי מאוד צעיר כשהייתי שם, אז אני לא יכול להגיד שהייתי מודע לכל הרגישויות מסביב".
בסרט אפשר לראות איך המתיחות הפוליטית הפנים-סורית משפיעה על הדרוזים ברמת הגולן שמביטים מעבר לגדר, וקורעת אותם מבפנים. עד כמה זה משקף את מה שקורה במציאות?
"רמת הגולן נחלקת בין תומכי אסד, אלה שמתנגדים לו והוותיקים שלא אומרים כלום. מאז שפרצה מלחמת האזרחים זה כן גרם לקרע בחברה הדרוזית, לפעמים אפילו בתוך משפחות. אז כן, זה אמיתי. וזה נוגע לבני מיעוטים באופן כללי, בכל המזרח התיכון. לא רק דרוזים. לאורך ההיסטוריה, בני מיעוטים חיפשו פטרון שיגן עליהם. וזה משהו שניסיתי לדבר עליו בסרט. נאמר שם גם שכמו שהם צריכים להתעסק עם הישראלים, הם צריכים גם את הסורים. כאילו שאין ברירה. אני לא מסכים לזה, אבל אני יכול להבין את הגישה הזאת. אני חושב שזה מה שקורה לרוב בני המיעוטים במזרח התיכון בגלל המצב הגיאופוליטי המורכב".
4 צפייה בגלריה
"ברמת הגולן אין מחסומים וכל זה, אבל כן יש כפייה של הזהות הישראלית וזניחה של הזהות הסורית והערביות". איהאב טרביה
(צילום: gettyimages)
אולי להתווכח באופן תיאורטי על סוריה זו פריבילגיה של הדרוזים ברמת הגולן שלא נמצאים בסיכון ישיר של אסד.
"הישראלים אוהבים להשתמש בטיעונים האלה: אתם ברמת הגולן, אבל אם הייתם בסוריה עכשיו הייתם נפגעים מהמלחמה. אני לא מקבל את הטענות האלה. מי שנמצאים שם בסיכון הם האחים שלנו, ואנחנו מוכנים לעשות הכול שלא יהרגו אותם, ולכן רבים מבני הקהילה מביעים תמיכה בשלטון בסוריה כדי להגן על קרובי המשפחה שלהם מעבר לגבול. במשטרים חשוכים, גם אם אתה רחוק, הם יכולים לנקום בבני המשפחה. אין להם גבולות. משטר אסד הוא כל כך נוקשה וקשוח, שאתה מצפה מראש לכל דבר רע. זו הפרשנות שלי כשאני מנסה לנתח איך ייתכן שאנשים תומכים ברודן שהורג אנשים כמוהם. מצד שני, צריך לזכור שהם נמצאים תחת כיבוש ישראלי. זה שונה לחלוטין מהכיבוש בגדה המערבית וירושלים. אין מחסומים וכל זה, אבל כן יש כפייה של הזהות הישראלית וזניחה של הזהות הסורית והערביות. זה מעסיק אותי מאוד ואני לא מוכן לקבל את זה בשום צורה. מצד שני, כסורי, מה שקורה במדינה שלי מעציב אותי. לא שהמצב בסוריה היה טוב לפני, אנשים נרדפו מאז שחאפז אסד עלה לשלטון ב-1967".
ובכל זאת, אתה מדגיש שוב ושוב שלמרות ההתנגדות שלך למשטר אסד, אתה סורי ומתכחש לישראליות.
"אני לא מזדהה כסורי, אני סורי. כל התושבים הדרוזים של רמת הגולן הם סורים. זאת עובדה היסטורית. וזה כולל את אלה שמצהירים על עצמם כתומכי ישראל. אני בטוח שלהרבה ישראלים זה נראה תמוה, אבל כן - זה ככה. אבל זה מסובך. אני סורי כי ככה נולדתי, זה עניין תרבותי, וזה לא קשור למשטר שם. אני ערבי שערבית היא שפת האם שלו. אני לא ישראלי וגם לעולם לא אהיה ישראלי. אין לי אזרחות ישראלית, מבחירה. מנקודת המבט שלי ישראל היא מדינה כובשת, וזה גם עניין שמגובה בעובדות ובמיוחד כשמדובר במה שקורה עם הפלסטינים. אבל גם ברמת הגולן, לפני 1967 היו שם 135 כפרים סורים, שתושביהם גורשו על ידי צה"ל וחיים כיום במחנות פליטים מעבר לגבול. אני בן אדם של עובדות. אני לא יכול להתעלם מהן, וגם לא מהעמדות האידיאולוגיות שלי".
"ההנהגה הישראלית יודעת איך לנהל את השליטה בעם אחר באופן יותר מתוחכם"
"טעם התפוחים אדום" ייצא בקרוב לאקרנים בארץ, ובדרך הגיע כאמור גם לפסטיבל מרקש שנחשב לאחד היוקרתיים בעולם הערבי, אולם קשה להאמין כי הוא יוצג בעוד במות במרחב המזרח תיכוני בגלל היותו סרט ישראלי. "באופן אישי אין לי מחלוקת עם עצמי איך להציג את עצמי. זה הכי פשוט מבחינתי, ויש לי תשובות לכל דבר. יש מורכבויות, אבל בסוף אנשים באים לראות סרט ופחות אכפת להם מי מעורב מאחורי הקלעים. כשאני רואה סרט אני הרבה פעמים שוכח מי הבמאי ומאיפה הוא בא. אבל היה ברור לי מראש שאם הסרט יופק במימון ישראלי, הוא לא יוקרן במדינות ערב. זה חבל לי מאוד. כי הסרט הזה נועד קודם כל לצופים ערבים בתוך העולם הערבי. אבל זה כן מרגיש טוב שאחרי עשר שנים של עבודה הוא הושלם ומוצג במרוקו".
שאלת המימון בצד, נראה שהפתיחות של הקהל הישראלי ליצירות חתרניות כמו שלך, גדולה הרבה יותר מזו שבמדינות ערב, שיש להם אפס קיבולת לביקורת עצמית. סרטים כאלה נתקלים מיד בחרם.
"זה לא מפתיע. זו המציאות. ברוך הבא למזרח התיכון. אבל זה שמאפשרים לסרטים ישראליים ביקורתיים להיות מופקים בכסף של המדינה ולהיות מופצים בבתי הקולנוע, זה פשוט עניין של מדיניות מתוחכמת. ובכך ישראל נבדלת מסוריה למשל. ההנהגה הישראלית יודעת איך לנהל את השליטה בעם אחר באופן יותר מתוחכם. באופן כללי אני לא מבין את הטיעונים האלה שנובעים מהשוואה למדינות ערב. אם ישראל היא מדינה דמוקרטית, אין מה להשוות אותה למשטרים החשוכים של המזרח התיכון, אלא למדינות הליברליות של המערב. בכל מדינות ערב יש משטרים חשוכים. זו עובדה. אין מה להתווכח על זה. זה מגיע מלמעלה ומחלחל לציבור. התרבות הערבית והשפה הערבית מדהימות, אבל מה שאנחנו רואים היום זה בעקבות האופן שבו מדינות אירופה שלטו בעמי האזור".
4 צפייה בגלריה
"זה שמאפשרים לסרטים ישראלים ביקורתיים להיות מופקים בכסף של המדינה ולהיות מופצים בבתי הקולנוע, זה פשוט עניין של מדיניות מתוחכמת". מתוך "טעם התפוחים אדום"
(צילום: באדיבות Anemos Productions)
לצד היצירה הקולנועית שלו כאמן, טרביה משתמש במיומנותו כמנהל מחלקת הווידיאו של ארגון בצלם. בין השאר קידם את פרויקט המצלמות של ארגון בצלם שנועד לתעד את המציאות של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית תחת הכיבוש הצבאי. מהחומרים שהתקבלו מהשטח נערכו כמה סרטים וביניהם הדוקו "אם תחייך, העולם יחייך אליך" שיצר טרביה ביחד עם יואב גרוס, שהביא תיעוד של פשיטה לילית שגרתית של חיילי צה"ל על בית משפחה בחברון. לצד רגעי תהילה מעטים כמו הקרנת הבכורה של הסרט ההוא בפסטיבל ברלין ב-2014, העבודה בארגון בצלם שופעת רגעי תסכול רבים לצד שליחות ראשונה במעלה לשימור הזיכרון של הפלסטינים מחייהם תחת הכיבוש.
"אנחנו מחלקים מצלמות למשפחות פלסטיניות שמתגוררות באזורי החיכוך, היכן שיש התקפות של מתנחלים ופשיטות של חיילים. הם מתעדים את חיי היומיום של הפלסטינים תחת הכיבוש", מסביר טרביה, "כל החומרים שמגיעים אלינו, אנחנו שמים אותם בארכיון, אנחנו עושים תחקירים, ומוסרים חלק מהחומרים למהדורות החדשות בישראל ובעולם. רוב החומרים שיוצאים לתקשורת מקורם בבצלם, אבל היום המצב קצת השתנה כי אנשים מצלמים בטלפון ומעלים לרשתות החברתיות. ארכיון אודיו-ויזואלי הוא דבר מאוד חשוב. אנחנו אולי לא מזהים את זה עכשיו, אבל בעוד עשרים או שלושים שנה החשיבות שלו תתגלה. צריך לחשוף כל הזמן את המציאות מהזווית של הקורבן. התקווה היא שזה יתרום לסיום הכיבוש, אבל גם ישמר את הזיכרון של העוולות שלו לאורך שנים רבות. הפעילות בבצלם נמצאת אצלי בעדיפות ראשונה, וזה הדבר שהכי חשוב לי בחיים חוץ מהמשפחה שלי. והחשיבות של הפעילות הזאת גדולה הרבה יותר היום כשהמצב נהיה כל כך גרוע, והולך להיות הרבה יותר גרוע. אני לא בן אדם אופטימי".
