ההצגה "מתפרק לי בתוכו", שכתבה וביימה הילה תומר, בכיכובן של דנה אלעזר, יובל שרעבי ושחר ביטון זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו שהסתיים אתמול. בהצגה מתמודדת תומר עם אונס שעברה בגיל 15 במסיבת תיכון, והבינה זאת רק חמש שנים מאוחר יותר, בעקבות פלאשבקים שהחלו להשתלט עליה. מדובר "בעבודת צוות משובחת, המאופיינת במצוינות משחקית של שלוש השחקניות" כתבו השופטים בנימוקיהם. "זהו תיאטרון תנועה מסוגנן ומבריק על טהרת המין הנשי, שנוגע בפצע ופסיכוזה אותן עוברות הדמויות, והן מחטטות בו באומץ שוב ושוב".
פרס הבימוי הוענק ליעל גולדברג על ההצגה "עמירם". על עבודתה כתבו השופטים: "גולדברג ביימה הצגה המחברת אותנו לשורשים של הפחד מפני מאורעות חברתיים פוליטיים שיכולים לטלטל ולעקר חברה שלמה". בפרס המחזה זכה עלא דקה על "דרכון מנגאלי" ("מחזה שמתרגם בעיה אישית-לאומית לשפת דימויים מבריקה ורווית הומור", כדברי השופטים). אורי סעדה הוא השחקן המצטיין על תפקידו כדוד בן הרוש, מנהיג מחאת ואדי סליב ב"ירייה בוואדי" ב"זכות התגייסותו בכל רמ״ח איבריו להקניית מבע לזעקתו של ציבור נרמס". השחקנית המצטיינת היא חנה אזולאי הספרי על "דרכון מנגאלי", שביצעה לדברי השופטים את התפקיד בווירטאוזיות והצליחה לשלב הומור וכאב במסעה המורכב. פרס אנסמבל ע"ש פנינה רינצלר הוענק ל"עור לגויים" ורוני שטקלר ("דרכון מנגאלי") היא השחקנית המבטיחה.
לביקורות נוספות במדור:
שלושה ימים קודם. נהג המונית הפטפטן בדרך לעכו העתיקה מרוצה: העיר הולכת ומתמלאת בחובבי תיאטרון. "זה לא שאני מבין גדול בתיאטרון, אבל זה טוב לפרנסה", הוא מחייך, "היו שנים שהפרנסה הייתה ככה ככה בתקופת הפסטיבל, אבל עכשיו ברוך השם. גם בעלי החומוסיות מחייכים. המלצרים רצים משולחן לשולחן עמוסי צלחת והתורים מתארכים. מרחק נגיעה משם גודשים את מתחם עכו העתיקה, לב הפסטיבל, חובבי תיאטרון מושבעים, לצד בוגרי טריים של בתי ספר למשחק ושחקנים. ההצגה השנייה היא "ירייה בוואדי", שהמחאה החברתית שמבעירה מדינה שלמה כבר כמעט שנה נתנה לה רוח גבית, כמו גם לרועי מלכה שכתב וביים אותה. העלילה עוסקת במשפטם של מנהיגי מחאת ואדי סאליב ובראשם דוד בן הרוש. מחאה, שהתקיימה לפני יותר מ-60 שנה, ושימשה השראה למחאות רבות שפרצו מאז, ביניהן זו של הפנתרים השחורים. ההצגה החזקה מתבססת בחלקה על פרוטוקולים מן המשפט, עדויות, דיווחים תקשורתיים וחומרים תיעודיים שמוסיפים לכוחה. התפאורה המינימליסטית, שכוללת שני גרמי מדרגות נמוכים, שולחן, כמה דגלים ומיקרופונים, תורמת את שלה, והשחקנים אורי סעדה, מיכאל גמליאל, תום גרציאני, חיים עוז זנאתי, אלכסה לרנר, מעיין תורג'מן ומאיר תמם מגישים ביצועים אמינים וחזקים.
פסטיבל עכו הוא בהרבה מובנים מעבדת ניסיונות, לטוב ולרע. ההצגות בו יכולות לתת לפעמים משב רוח מרענן למושג תיאטרון אחר, כמתבקש מפסטיבל כזה, כמו שעשתה למשל "בית לשלושה" ולעתים להיות שמרניות מדי, כאלה שעוד צריך לעבוד עליהן. המציאות הישראלית הרותחת הפכה שתי הצגות טובות לרלבנטיות במיוחד. "עמירם" שכתב עדו סתר וביימה יעל גולדברג, ועוסקת באב צעיר שחי בשולי החברה ומתעורר לילה אחד בידיעה שנועד לו תפקיד גדול יותר שדורש ממנו לבצע מעשה קיצוני, זורקת אותנו לרצח משפחת דוואבשה על ידי עמירם בן אוליאל. יחסי הציבור שקיבלה ההצגה מחברת הכנסת סון הר מלך ומאריאל זילבר רק הוסיפו לה עניין. הרמיזות במחזה לבן גבירים למיניהם, גם אם שמו אינו מצוין במפורש במחזה, ברורות ומעוררות בעתה, והמשחק הטוב של כל השחקנים (אורי סממה, ניר ברק, רפי קלמר, אפרת ארנון ואנואר ז') הוא נורת אזהרה דחופה לכאן ועכשיו המפחיד. השיחה בין התינוק ורוצחו המיועד היא לא פחות מאגרוף בבטן.
המחאה החברתית שמבעירה מדינה שלמה כבר כמעט שנה נתנה רוח גבית להצגה "ירייה בוואדי" שכתב וביים רועי מלכה, ועוסקת במשפטם של מנהיגי מחאת ואדי סאליב ובראשם דוד בן הרוש. מחאה, שהתקיימה לפני יותר מ-60 שנה, ושימשה השראה למחאות רבות שפרצו מאז, ביניהן זו של הפנתרים השחורים. ההצגה החזקה מתבססת בחלקה על פרוטוקולים מן המשפט, עדויות, דיווחים תקשורתיים וחומרים תיעודיים שמוסיפים לכוחה. התפאורה המינימליסטית, שכוללת שני גרמי מדרגות נמוכים, שולחן, כמה דגלים ומיקרופונים, תורמת את שלה, והשחקנים אורי סעדה, מיכאל גמליאל, תום גרציאני, חיים עוז זנאתי, אלכסה לרנר, מעיין תורג'מן ומאיר תמם מגישים ביצועים אמינים וחזקים.
6 צפייה בגלריה
השחקנים מגישים ביצועים אמינים וחזקים. "ירייה בוואדי", מתוך פסטיבל עכו
(צילום: BR productions)
"דרכון מנגאלי" מוכיחה שעלא דקה הוא לא רק שחקן מוכשר במיוחד, אלא גם מחזאי טוב לא פחות, שעתידו לפניו. "דרכון מנגאלי", אותו הוא מגדיר כ"סאטירה פאתטית על הארץ המוב'תחת" (הבימוי הוא של ליאור זכאי) מתאר את ההזדמנות המפתיעה שנקרתה בדרכו של וטן הערבי-ישראלי: לקבל אזרחות למדינת האי הבדיונית מנגאל ולהתחיל את חייו מחדש. אלא שיש תנאי סף אחד לקבלת האזרחות הנחשקת - הוא צריך לצלם את עצמו בועט בישבנה של אימו. לצד דקה מוכיחה חנה אזולאי הספרי, שמגלמת את אימו, כמה חבל שאנחנו רואים אותה מעט מדי על במות התיאטרון. ראויים למחמאות גם רוני שטקלר, שקפצה לתפקיד בהצלחה גדולה תוך שבוע, וזאב שמשוני.
6 צפייה בגלריה
עלא דקה הוא לא רק שחקן מוכשר, אלא גם מחזאי טוב שעתידו לפניו. "דרכון מנגאלי", מתוך פסטיבל עכו
(צילום: BR productions)
ואם כבר תיאטרון אחר, המחזה "בית לשלושה" של שרון גבאי ושחר מרום מבטיח ומקיים בגדול. לא מדובר בהצגה, אלא בסיור מפתיע במוזיאון שאליו נכנס הקהל בשלשות, על פי תור, ועובר בין מוצגים שונים. את הקהל, שנדרש להשתתף בהפעלת התמונות הנעות, מלווה סיפור מוקלט, שמתחיל במלחמת העולם הראשונה, כשהגיבורה שלו היא הרפתקנית שחיה חיים מלאי יצרים ותהפוכות - מהיותה תלמידת מנזר החוטאת באוננות, בהמשך כשהיא יוצאת למסעות חוצי יבשות, ועד שהיא הופכת לממציאנית נשק אמיצה עם אובססיה לפיתוח מכונות קטלניות.
אומן הספוקן וורד המוכשר יוסי צברי כתב את "עור לגויים", אופרת ספוקן וורד סאטירית על עורלה עיקשת, כשהבימוי והעריכה המוזיקלית הם של מתן אמסלם. זהו מחזמר, על הניסיון לנרמל את החריג, שחלקו מושר וחלקו מדובר, ובמרכזו ילד בשם איתן, שהעורלה שלו מסרבת לעבור ברית מילה. ההומור בהחלט עובד, המוזיקה המשובחת של אילאיל לב-כנען והמשחק של כל השחקנים (עומר פרלמן שטריקס, רוי אברמוביץ', אביב מוסלי, רפאל סולומונוב, בוניאל עפרי, אורי פרלמן וספיר רוזנפלד) משעשע וראוי להערכה, אבל נדמה שההצגה במתכונתה הנוכחית מתארכת יותר מדי.
מרגש שפסטיבל עכו נתן במה למחזאית רבקה גור, שכבר חגגה 88, וכבשה לא מעט במות בקריירה הארוכה שלה. "שעון החול" שכתבה הוא סיפורו של ז'אקי, שחולם כבר שנים להתאבד ולהתאחד עם אשתו המנוחה, אבל לא מצליח. המחזה, שביים עדו הכהן ובמרכזו חיים מבוזבזים וחסרי תוחלת, עדיין זקוק לעבודה דרמטורגית ולמעוף בבימוי, ובכל זאת, הוא הוא נותן במה לשחקנים ותיקים ומוכשרים כמו מיכאל כורש ובהט קלצ'י וגור.
6 צפייה בגלריה
זקוק לעבודה דרמטורגית ולמעוף בבימוי. מתוך ההצגה "שעון החול", פסטיבל עכו 2023
(צילום: גל רוזנמן)
