חילוץ ונפילה / האם יש לנו את זה עדיין? איזו שאלה, ודאי שיש. החילוץ של פרננדו ולואיס על ידי כוחות צה"ל, עם הקריאה בקשר: "היהלומים בידינו", היא עוד הוכחה שהאמיצים והמקצוענים רוצים, עושים ויודעים. אז נהיה אור בשחרור שני החטופים, ואיך לא? אבל מיד נהיה חשוך עם היוודע דבר נפילתם של חיילינו היקרים (בלי קשר לפעולה המוצלחת כמובן). ביום שני עם ישראל נשם לכמה דקות לרווחה, אחר כך נעכרו פנינו. ואילו אני, בתפקידי לנגב את הדמעות לקהל, נסעתי להיכל התרבות לחפש שוב את המפתח להופעה בימים אלה. ההיכל היה מפוצץ ושוב שבה אליי ההבנה שעדיין אנחנו לבד בדרכים. לבד בעולם. מילה מול מילה, הבטחה עם שחר, ושבסוף יש לכולנו רק אותנו.
הצורך לספר / באחד מימי המלחמה הראשונים נכנסתי לחדרו של פצוע בתל השומר, בחור אמיץ שנפצע ביום הראשון למלחמה באחד הקיבוצים. הוא חטף כמה כדורים, וכששאלתי אותו איך נפצע, החל לשפוך את כל הסיפור שלו במהירות ובארכנות. "אל תפסיק אותו", אמרה לי מישהי בחדר (אשתו, לפי היד שהחזיקה חזק בידו), "יש לו צורך לספר".
מאז זרמו מים רבים בנהר הדמעות שלנו, והצורך לספר את הסיפור שלנו רק העצים. ארבעה חודשים מאז פרוץ המלחמה עדיין מדי יום מספרים את מה שקרה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מצד שני, כמו שאומר לאונרד כהן, יש תחושה עמומה ולפעמים נראית לעין שאנחנו כבר פורמים את החבל. לאונרד אמנם מדבר על פרימת חבל הפרידה באהבה, אבל מה זה משנה. גם פה מדובר בפרימה מתוך אין אונים, ספקנות, כעס, אובדן אשראי כזה או אחר וחשדנות שהייתה פה לפני 7 באוקטובר, והבטחנו לעצמנו שלא תחזור. צריך להישבע שלא תחזור.
לזכר אל"ם אסף חממי / הנה משהו מרגש שקיבלתי מספיר חממי, אלמנתו של אל"ם אסף חממי הגיבור. משהו שכתבה חיילת שלו: "חלמתי עליך בלילה, חייכת אליי ואמרת שהכל יהיה בסדר, אני בדרך לנתב"ג, וקופץ לי השיר ששלמה ארצי בא לשיר לך בהלוויה, והדמעות יורדות מעצמן, ותודה על השמירה שלך, תמשיך לחייך, תמשיך לחזק אותנו. מחכים שתחזור, לא נוותר עד שתהיה פה".
וואו.
ימים רבים אחרי נפילתו, ספיר חממי הנהדרת שולחת לי גם סל דברי מתיקה (אוי, הסוכר) בגלל השתתפותי בהלוויה של אסף אהובה יפה התואר. ואני נרגש.
מנותק קשר / הנה משפט מנותק קשר: מה זה מנותק קשר? אין לו טלפון? חוט לבטרייה? אוויר בריאות? משחת שיניים? נייר טואלט? יוגורט? אוראו? אורז? והשאלה המהדהדת: האם תכף הפסיכופת האכזר הזה או יתאבד כמו היטלר או ייתפס כמו סדאם חוסיין עלוב בבור או ייָּרה כמו אוסמה בן לאדן בלילה באיזו עיירה פקיסטנית? ואז זהו, בטי בום. מתברר שבשביל לצוד עכבר אשפתות עלוב צריך סבלנות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שדרות / קבעו לי טנטטיבית הופעה בשדרות בקיץ 2024. נשבע לכם שזה רשום אצלנו בלוח אדום על גבי לבן. ואני נזכר שבאותה הופעה דרמטית שעשינו שבועיים לפני מאורעות 7 באוקטובר באצטדיון בשדרות, שבה חמאס איים עלינו, הבטחתי בסוף ההופעה לתושבי העוטף, שדרות, אופקים, נתיבות והמושבים המרגשים - לחזור. העניין הוא שחלקם עדיין לא חזרו הביתה, למרות הגעגועים והרצון לחזור. אנחנו עושים בימים אלה סרט מההופעה ההיא. שכל מי שרואה דקה ממנה, פורץ בבכי מר, כי התודעה האין־סופית שואלת מי מבין הקהל הרוקד בהופעה נעלם, נרצח או נחטף ומי ניצל.
21 / גאון מי שהמציא את טרנד 21, שמעלים תמונות מהגיל ההוא. איזה יופי שיש עוד במה להתעסק. עולם שלם משחק במשחקי גיל (תתארו לכם את החיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו). אני כתבתי פעם שיר בשם "אגדת 21" על אחת (כמוני וכמוך) שרצתה להישאר בגיל הנהדר הזה שבו שערה היה מוזהב ואותנטי והייתה לה תחושה "שהכל יהיה בסדר". הצרה שבתוככי תוכה גם בת ה־21 ידעה כבר מה מחכה לה. התבגרות, בדידות, אובדן נעורים, זקנה.
"עשרים ואחת, עשרים ואחת, שערך היה זהב אמיתי, בדיוק נגמרה מלחמה אחת, ושנייה תכף תתחיל". כך כתבתי שם מהרהורי ליבי.
אישית התחתנתי ב-21. היה לי שיער אופנתי וארוך עד הכתפיים. שום קמט. גיטרה חדשה. גם אז לא הייתה לי ארץ אחרת, אבל שרתי כבר את שירו של שאול טשרניחובסקי: "אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש, איה אותה ארץ, איפה אותה שמש?" רגישות, בייבי, רגישות. מלא בני 21, 22, 24 נהרגו ונרצחו לנו בדמי ימיהם.
המילואימניקית / שחר כבר שלושה חודשים במילואים כמילואימניקית. היא משרתת כקב"נית בצפון. נהנית? מאוד. "הגדוד שלי, הצוות, הפלוגה", כך היא מדברת עליהם כמו על שלושת הילדים שלה שהשאירה מאחור לטיפולו של האבא ירון.
המילואימניקית המקסימה שחוזרת פעם בשבועיים הביתה ושבגיל כמעט 40 חיה עם רובה ליד המיטה. שזה דימוי רומנטי של המלחמה ומעיד שעדיין יש לה ולנו את זה.
חלות וגנרטור / אני נוסע למכולת השכונתית בשישי בבוקר, שם תמיד שומרים לי שתי חלות ויז’ניץ לשבת. למה שתיים? אחת לנו, אחת לארוחת החברים הקבועה בשישי בערב. ולאחרונה אני מבקש מאנשי המכולת לשמור לי בצד עוד חלה, ליתר ביטחון. כמו שכולם רוכשים גנרטורים ליתר ביטחון שמא תהיה הפסקת חשמל ליתר ביטחון, כמו הפסקת לחם ליתר ביטחון, הכל ליתר ביטחון.
לפי סקרים 30 אחוז החלו להאמין יותר באל מאז המלחמה. חשבנו שאנחנו מוגנים, והתברר שעכשיו אנחנו זקוקים למעטפת האל ליתר ביטחון.
שלושה הרהורים / 1. יש לנו את זה. צד את עיניי מיזם נפלא של המעצבת לאה מרמורשטיין, שבו לקחה מחברות של נופלים בכתב ידם והפכה אותם לפונטים שמנציחים את זכרם. רק בגלל זה שווה לאהוב בני אדם.
2. יש לנו את זה. עובדה שחיפשתי ומצאתי בכתובים: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. המצווה היא חלק ממצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, ולפיה אסור ליהודי לשנוא יהודי אחר.
3. ומה עוד? הרוח בצמרות העצים נושבת לעייפה, בהיכל שרים כולם ביחד, שניים רוקדים. בדרך לכביש המהיר של תל־אביב, לכיוון הבית, אני עובר בלילה אחרי ההופעה בכיכר החטופים, מביט בתמונות ויודע שצריך להיאחז כפשוטו בתקווה. שצריך לנהוג עכשיו בזהירות בכבישים המהירים ושהאמת שלנו עוד תונצח ותנצח.
למה החתול השמן שאני מאכיל מדאיג אותי יותר מהדיווחים על רעב בעזה, ואיך הגעתי למצב הזה
החתול הג'ינג'י השמן חי בשכונה בערך מאז שהשכונה חיה, אולי קודם. הוא חתול עם תו נכה: היללות שלו חלושות וקטועות, בקושי נשמעות – משהו במנגנון המיאו שלו בעליל השתבש – ולמרות גודלו הפיזי הוא מפוחד, מאוים ומוכה בקלות על ידי כל חתול מזדמן אחר, ואין דרך ללטף אותו בלי למצוא את עצמך מלטף אוויר.
בגדול, הייתי איתו ביחסי שלום־שלום, עד שהילדה שלי שמה לב אליו והתחילה להוציא לו מזון חתולים, שאנחנו לא מחזיקים כי אין לנו חתול, אבל עכשיו אנחנו מחזיקים כי היא מכריחה אותי לקנות. זה התחיל מ"פעם אחת, אבא, בוא נקנה לו פעם אחת", והפך בתוך חצי שעה לרוטינה שבה החתול מופיע על סף המרפסת שלנו (אנחנו בקומת קרקע) מדי בוקר, ופשוט בוהה פנימה בשקט, מחכה שיתחולל הנס היומי: שהחלון ייפתח, ושילדה קטנה תוציא לו צלחת מזון.
בהתחלה אמרתי לעצמי: בסדר, היא תיתן לו אוכל והוא ילך משם. אחר כך אמרתי לעצמי: אוקיי, היא נותנת לו אוכל והוא הולך, אבל חוזר בבוקר שלמחרת. בסוף הבנתי: הג'ינג'י השמן התנחל לי על המרפסת, ולא הולך יותר אף פעם! היצור פשוט יושב ליד חלון המרפסת ובוהה פנימה – עלינו – 24/7. אני עומד במטבח ומכין לעצמי סנדוויץ' קטן – והחתול הג'ינג'י בוהה בי מבחוץ במבט כללי של "אני מאשים" ו"עימדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון חתולים". אני מחבק את האישה מול הטלוויזיה, והחתול עוקב אחרינו בסקרנות של, אתם יודעים, ואז תוקע בי מבט של "שים נטפליקס, התחלתי שם סדרה".
אני יכול להבריח אותו, אבל ההשלכות יהיו קשות; הילדה לא תדבר איתי יותר, וגרוע מזה: הוא יחזור כעבור ארבע דקות. לא נורא, אמרתי לעצמי, תלמד לחיות עם חתול סטוקר שמתצפת עליך יומם ולילה.
אבל אז פרץ החורף. ההוא מלפני שבועיים, זה שנמשך שנתיים. והחתול הג'ינג'י עדיין היה שם, על המרפסת, רטוב וקפוא ואומלל.
ריחמתי עליו. חמלתי עליו. לא יכולתי לראות אותו ככה ולחשוב שצפוי לו לילה קפוא נוסף בחוץ. לעזאזל. פתחתי את החלון וניסיתי – במחוות "פססס" מהסוג שעבד לאחרונה רק על יאסר ערפאת – לשדל אותו להיכנס פנימה, לחום. וברגע שהמסכן התפתה לנסות, הכלבה הביתית עלתה על כל העסק, הסתערה קדימה בנביחות יום הדין וטרפה את החתול.
סתם, היא לא טרפה אותו, אבל זה רק כי אני חצצתי בינו לבינה, והיא טרפה אותי כתחליף דל שומן. כלבה פריבילגית טיפשה.
למחרת קרה לי משהו מוזר בהקשר דומה אך שונה: קראתי בעלון התנועה "הארץ" דיווח מהנעשה בעיר עזה, אצל התושבים הפשוטים, שאותו ליווה צילום אפוקליפטי של אב ושני ילדיו התשושים צועדים על רקע חורבות והריסות, לבושים סחבות, סוחבים מלבושים, ג'ריקני מים, שקיות ניילון ואת כל רכושם הנותר עלי אדמות: זוג אופני ילדים ישנים שהאבא החזיק בידיו.
הדיווח עצמו היה קשה לא פחות: רעב של מאות אלפים, מחסור קיצוני, תשישות, אין מים מלבד מי תהום מלוכלכים, אין חשמל או חימום, קופסת טונה נמכרת ב־100 שקל, הרעב מוביל אנשים לאפות פיתות ממזון לבעלי חיים ומספוא.
אני יכול להמשיך, זה לא נעשה טוב יותר. קראתי את הדיווח הזה מתחילתו ועד סופו, והרגשתי משהו מוזר שמעולם לא הרגשתי קודם: חמלה אוטומטית שנמהלת מיד בתרכיז "בעיה שלכם, הבאתם את זה על עצמכם, יש סיבה ותוצאה, יש מחיר לשלם", ככה שהחמלה הפכה – כמו מים רותחים שנמהלו במים קרים – לאיזה רגש פושר, כמעט אדיש, קהה, מין כאב שאתה אמור להרגיש בהיותך אנושי אבל מישהו הזריק שם זריקת הרדמה מקומית והכאב – אם בכלל – הפך עמום לגמרי.
ניסיתי להרגיש כאב, לצלול לתוך החמלה הבסיסית, ולרגעים בודדים חשתי אותם איכשהו, אבל מיד הרגש התעמעם שוב, התרחק ממני, הפך מחם לקר, הגיע בשיאו אפילו ל"מגיע להם" קטן, ואז חזר לנקודת האמצע: ידיעה שאני אמור להרגיש משהו שאני פשוט לא מצליח להרגיש עכשיו מול מראות של ילדים ומבוגרים סובלים, רעבים וקפואים במרחק 65 קילומטר ממני.
והבנתי שמלחמת 7 באוקטובר לקחה ממני – שלא באשמתי, באשמתם (או כמו שגולדה נהגה לומר, בערך, בעניין הערבים: תראו מה הכרחתם אותנו לעשות לכם!) – את הדבר הזה שכולנו, כולל כולנו, נולדים איתו: את החמלה הכללית, לא זו שמיועדת לאנשים מסוימים, אלא פשוט חמלה ליצורים חיים נוספים באשר הם – והפכה את החמלה שלי לסלקטיבית. ובמקרים מסוימים, בקושי קיימת.
זה לא המצב שבו הגעתי לעולם.
כי הילדה שלי – כמו כל ילד קטן בעולם – עדיין חשה חמלה מלאה ובלתי שיפוטית כלפי הכל וכולם. חמלה חדשה מהיצרן; כזו שמאפשרת לך להזדהות, ממקומך הפרטי, עם כאבו וסבלו של כל יצור חי אחר, ולחמול עליו בלי קשר לנסיבות, תוצאות או קונטקסט.
זו בדיוק התכונה שמאפשר ליוצרים ליצור, לכותבים לכתוב, לרופאים לרפא, לעובדים סוציאליים לסציאל. וזה בדיוק הדבר שכאשר הוא מתנדף ונעלם מחייך – בעקבות נסיבות חיים והנאחס העולמי – אתה הופך פחות אכפתי לאחרים, ואז אדיש לאחרים, ואז אנוכי ותועלתן, ואז, אם זה ממשיך להתקדם, לפסיכופת, ואז, לפעמים, למנהיג כת או למגינם המשפטי של רוצחים ואנסים. בלי שמות.
וחשבתי את כל זה במהירות, ואז דיפדפתי הלאה ולא חשבתי מאז על מאות אלפי רעבים בעזה שאוכלים מזון של בעלי חיים; חשבתי בלי סוף על 134 ישראלים חטופים ונמקים ואוזלים בעזה, ועל החיילים המותשים שלנו שם ובצפון, ועל המוני המפונים האומללים.
זו חמלה סלקטיבית לגמרי.
וזה, כנראה, מה ש־7 באוקטובר עשה לאנשים כמוני; לא איזו התפכחות גדולה (אני עדיין לא בעד הרעיון לשלוט לנצח על מיליוני פלסטינים במסגרת איזה "ניהול סכסוך", לתחושתי הם לא ילמדו לחבב את זה, וגם אנחנו לא), אבל מזעור, עד חיסול, האמפתיה, ההבנה או החמלה לצד השני.
זה לא אמור היה לקרות לי, אבל הנה זה קרה. הנה גם אני טוען שלבחירה אנושית יש השלכות ותוצאות, וכן, עזתים אומללים, אם בחרתם חמאס – וגם אם הוא כפה את עצמו עליכם (די בקלות, עושה רושם) – ההשלכות הן מה שקורה לכם עכשיו.
ועדיין, זכותי לא לאהוב את האדישות החדשה הזו שלי מול סבל, גם אם בנסיבות מוצדקות. זכותי להבין שמשהו בתאוות הנקמה הפרימיטיבית שצפה בי – בפרט כשאני נזכר בצילומם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ברגע חטיפתם – גורע משהו מאנושיותי. לטוב ולרע.
ואז – וזה חדש לי – זכותי לעבור הלאה, להגיד לעצמי "עוד לא אבדה חמלתנו" וללכת להאכיל את החתול הג'ינג'י, כי קר לו שם בחוץ.
המטרה: להבין למה השכנה היוונייה הפכה לאויבת. האמצעי: לזהות את הצביעות
מאז שהוא קיבל את ההודעה ממנה, רן כבר לא כל כך רוצה לנסוע ליוון. ולא משנה שיש לו ולאח שלו שם שתי דירות יפהפיות. הן עומדות ריקות, מעלות אבק, משוועות לזוג ידיים שיגיע ויפתח את חלונות העץ הגדולים. "לא בא לי לנסוע לשם ולהיזכר בפנים הרעות והשיפוטיות שלה. זה מעורר בי בחילה", הוא אומר. "אבל שאר השכנים נחמדים ממש", אני אומרת. "כן", הוא עונה, "אבל עכשיו אני כבר לא אצליח שלא לחשוב מה מסתתר מאחורי החיוכים".
הכל התחיל לפני כמה שבועות כשרן נסע בעל כורחו לקלמטה. הוא אמנם לא היה במצב רוח לזה, אבל מה לעשות שמיכאליס, השיפוצניק שלו שהוא גם האינסטלטור הכושל ביותר בעולם, שוב הצליח איכשהו לפגוע באיזה צינור ונהייתה הצפה קטנה בדירה שלו. הצפה במרחק 3,207 קילומטר מישראל היא לא כמו הצפה בבית. המים הופכים לשצף תודעה עכור שממלא לך את המוח ומאיים להטביע אותך מרוב חרדות. "הכל בסדר", אמרתי לו, "זו רק נזילה קטנה, מה כבר יקרה". אבל רן הפסיק לישון בלילה מרוב חזיונות זוועה של איך המים ממשיכים לזרום בלי מפריע מהדירה שלו, ואיך הם הופכים לנהר שוצף וחום שמציף את סמטאות השכונה. "את רואה", אמר לי אבא שלי, "בגלל זה אמרתי לך שיש חוק אחד. קונים אך ורק דירה שאתה גר מקסימום 35 קילומטרים ממנה".
כשרן הגיע לבית שלו בקלמטה, הוא גילה שיש עוד חוק אחד מאוד חשוב. אתה לא יכול ליהנות בחו"ל אם הנפש שלך נשארה מאחור בבית. הוא לא נהנה בכלל, לא הפסיק לראות סרטונים וחדשות מהארץ, וכמעט כל שעה היה מתקשר אליי ואומר "מה אני עושה פה, אני רוצה אלייך ואל הילדות, להיות ליד מישהו שמבין מה אני מרגיש". בצורה עצובה אך מרגשת הוא גילה שזה נחמד לפנטז על לגור ביבשת אחרת, עד שבסוף מגיעה מלחמה ושוב מזכירה לך שאתה יהודי, ויהודים לא יכולים לחיות איפה שבא להם, רק ליד מישהו שמבין.
יום אחד באה אליו אלקטרה, השכנה ממול. היא הציעה לו לבוא אליה הביתה בערב, לשתות כמה דרינקים, לדבר. מאז שהוא קנה שם בית הם הפכו לידידים. תמיד כשאנשים שומעים שלרן יש ידידה ביוון ההבעה שלהם משתנה ואיזה עכבר של חשד מתחיל להתרוצץ להם בעיניים. אבל זה נהיה פי מיליון יותר גרוע כשאני מספרת להם שהידידה הזאת היא שחקנית שצעירה ממני ב־20 שנה ונראית קצת כמו מילה קוניס.
אבל לי ולרן יש קשר מהסוג שהוא מכנה אהבה במעגל סגור. אנחנו מתעסקים רק זה בזה, מתלקחים רק זה מזה. בגלל זה אין לי בעיה שתהיה לו ידידה, גם כי אני יודעת שהוא נאמן לי כמו שאני לו, וגם כי אני מאחלת הצלחה לכל גבר או אישה שיהיו מספיק טיפשים לנסות להיכנס לתוך השיגעון בשניים שלנו.
בערב רן התייצב בבית של אלקטרה, בית כפרי שהיא ירשה מסבתא שלה. אני יודעת את זה כי אלקטרה סיפרה לי את זה כבר בפגישה הראשונה שלנו. זו עוד סיבה שבגללה אני לא חוששת ממנה - היא ידידותית כמו גור לברדור מכשכש. ככה גם הכרתי אותה. ערב אחד, במהלך הביקור שלי בקיץ, היא פשוט עברה את הכביש, התייצבה מתחת למרפסת שלנו והגישה לנו צלחת של ענבים ירוקים שהיא קטפה מהגינה שלה לכבודנו. "איזה בית יפה יש לך", אמרתי לה והיא ישר אמרה, "זה של סבתא שלי, כאן העברתי את כל הילדות שלי, ופה מתחת לעץ הזה חגגתי את כל ימי ההולדת שלי".
היא ממש גררה אותנו פיזית לבית שלה ושם פגשנו את יאניס, החבר שלה. יאניס היה בחור גבוה ושרירי שלא הרבה לדבר אבל אלקטרה מיהרה להלשין עליו בהתרגשות שהוא כדורגלן. החלוץ המפורסם של קבוצת הכדורגל העירונית. הבית שהיא שיפצה בעצמה היה באמת יפה, עם כל מיני פוסטרים מגניבים מפסטיבלי קולנוע אלטרנטיביים וקירות שהיא צבעה בסגול ומיטת אפיריון עתיקה עם פיתוחי ברזל. היה נחמד לשבת מול הזוג הצעיר והמנצנץ הזה. בארץ אנחנו מרגישים חצי מהזמן כמו שני קשישי ניינטיז לא רלוונטיים, אבל שני הילדים האלו חיבבו אותנו. ואולי זה היה המרחק התרבותי בין שתי הארצות שהפך אותנו ליצורים כל כך אקזוטיים בעיניהם.
אבל באותו ערב, כשרן הלך לבית של אלקטרה ויאניס, הייתה אווירה כבדה, לא נעימה. רן אמר שבהתחלה הוא חשב שזה בגללו. הוא היה בכזה אבל על 7 באוקטובר, שכל מה שהוא רצה זה מה שכולנו רוצים עכשיו. מישהו שיבין. אז הוא פתח את הטלגרם שלו והראה להם סרטון זוועה אחרי סרטון זוועה. "הרגשתי כמו אילון לוי", הוא אמר לי אחר כך, "ובעצם כמו האורח מהגיהינום, מי רוצה ערב הסברה ישראלית כשהוא מזמין אותך לדרינק. אבל הם היו מאוד אמפתיים, אלקטרה אפילו בכתה כשהיא ראתה את שלושת הילדים היפהפיים של משפחת קדם סימן טוב והבינה שהמחבלים רצחו את כולם".
בשלב מסוים יאניס פרש לקומה למעלה, הוא מילמל משהו מנומס על שיש לו אימון מחר ונעלם. “ואז, באותו הרגע", רן סיפר, "אלקטרה תפסה לי את היד, אני לא אשכח את המבט שהיה בעיניים שלה, כמו של חיה מבוהלת, והיא אמרה לי 'הוא שוב הכה אותי אתמול. אני לא יודעת מה לעשות'".
בשקט גמור אלקטרה סיפרה לרן את מה שבאמת קורה בבית, על הריבים האלימים שבהם הוא מקלל אותה בשמות גנאי שכולם וריאציה לשרמוטה. הכל רק כי היא העזה לצאת בערב עם קבוצת חברים. זה היה כל כך עצוב, נזכרתי כמה מאוהבים הם נראו בערב ההוא כשהכרנו אותם, ואיך התפעלתי כששמעתי שיאניס הוא נער שגדל בכפר קטן ושמרני, ובכל זאת אין לו בעיה שהיא שחקנית וגם לא לעבור לגור איתה לפני החתונה.
"טוב, אתה לא יכול לעזור לה אבל", אמרתי לרן, "אתה תייר, אתה לא מדבר את השפה, איך תלך למשטרה ככה?" אבל הוא הפתיע אותי, וכבר למחרת בבוקר התקשר למרי, עורכת הדין היוונייה שלו, שעזרה לו בעסקה של הבית, שועלה ממולחת שמיהרה לתקתק תוכנית חילוץ שתאפשר לאלקטרה להימלט מהבחור הזה בלי שהוא ינסה להכות או לרצוח אותה. ורן, הוא יכול היה להתנתק ולנסוע לטיול החורף הקסום שהוא תיכנן בהר, אבל הוא נשאר ועשה בול מה שהיא ייעצה לו. בשלב ראשון הם הלכו לבדוק שהבית של הסבתא אכן רשום על שם אלקטרה כדי שהבחור לא ינסה לפלוש אליו. בשלב שני הם התקשרו לאמא של אלקטרה באתונה וביקשו ממנה לבוא לקלמטה, כאילו לביקור תמים, ואז אלקטרה הצטרפה אליה וחזרה איתה לאתונה - שם היא התחילה חיים חדשים. "אתה חבר אמיתי", היא כתבה לו משם, "הצלת אותי, לא אשכח את זה לעולם".
חלפו כמה שבועות, רן כבר חזר לארץ, עד שאחר צהריים אחד פתאום שמענו פינג של הודעה בטלפון. בדרך כלל אני לא מסתערת עליו בקריאות "מי זה?" כשהוא מקבל הודעה, אבל הפעם היה לי ברור שמשהו קורה. כשאת חיה עם מישהו 13 שנה את לומדת לקרוא שינוי סטטוס אפילו בנשימה עצורה אחת שלו. והרושם הזה, שמשהו רע קרה, רק התגבר כשהוא סיים לקרוא את הסמס, והפנים שלו התרוקנו מצבע בבת אחת.
הכל נהיה מובן כשרן מעביר לי את הטלפון ואני רואה מה אלקטרה סימסה לו. "שלום חבר 'יקר'", היא כותבת לו, המירכאות במקור, "אל תסמס לי יותר ואל תתקשר אליי עד שלא יהיה לך הסבר מספיק טוב לרצח העם הנקמני שהמדינה 'המכובדת' שלך מבצעת בעזה. אני עדיין מחשיבה את עצמי חברה שלך, אבל תדאג לספק לי הסבר משכנע ללמה אתם הישראלים רוצחים".
כולנו מכירים את הרגע שבו מישהו תוצרת חוץ שממש חיבבת מתהפך עליך כמו שניצל אנטישמי. זה מרגיש כמו סטירה מצלצלת, כמו דלי מים שנשפך עליך ומזכיר לך שחיית בעולם שקרי. במקרה של אלקטרה זה כמובן כואב פי מאה. זה תמיד מכאיב לגלות שמישהי שהיית מוכן להזיז בשבילה הרים לא מוכנה להזיז אפילו את האצבע הקטנה שלה לגוגל, להקליד "תולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני". אבל רן אומר שהוא לא בטוח שזה כי אלקטרה אנטישמית. "אני חושב שזה בגלל שעזרתי לה", הוא אומר, "ואף אחד לא ישנא אותך אף פעם כמו מישהו שהגשת לו עזרה בעת צרה". הוא אומר שאסור לעזור לאנשים שאתה לא ממש מכיר, לא להלוות להם כסף ולא לעשות להם טובה ולסדר להם עבודה חדשה כשהם מובטלים, כי הם תמיד ישנאו אותך על היד שהושטת להם, ובעצם, על זה שאתה זוכר אותם במצב הכי פגיע ועצוב ומפסידני שהם היו בו אי פעם.
יכול להיות, אבל לדעתי זה יותר קשור לדור הבוגדני שאלקטרה שייכת אליו. אולי אני נאיבית, אבל תמיד האמנתי שחברים, חברים באמת, לא אמורים לשפוט אותך, אלא תמיד תמיד לשמור איתך על איזה סוג של או"ם רגשי. יש לי חברה רוסייה שחיה במוסקבה, האם אי פעם ביקשתי ממנה הסבר על מלחמת אוקראינה ועל פוטין? היא חברה שלי, והמינימום שאני יכולה לעשות זה להאמין בנשמה היפה והטובה שלה ובטח לא לגרום לה להנפיק לי הסברים. אנשים שעושים דברים כאלו לחברים לא חושבים עליך, רק על הזהות הפוליטית המקודשת שלהם. לא נעים להם שמישהו מהחברים שלהם יגלה שהם מיודדים עם ישראלי, ואז יעשו להם שיימינג שהם חברים של כובש. כלומר לא “פרוגרס” מספיק. "לאלקטרה לא היה אכפת לנשוך יד של מישהו שהיה נחמד אליה", אני אומרת, "העיקר שהיא יכולה לקום בבוקר ולהגיד לעצמה שהיא ווק".
אבל מספיק אחד כזה כדי להרוג לך מקום אהוב. מספיק אחת כזאת כדי שבפעם הבאה לא תרים כל כך מהר את מכסה הלב שלך, כי תמיד תזכור שהם יכולים להתהפך, בטח אם אתה יהודי. ואולי זה יותר פשוט. אחרי שבוע רן פותח את האינסטגרם של אלקטרה ומראה לי את שתי התמונות החדשות שלה בסטורי. בראשונה היא עומדת במדרחוב של אתונה, מחובקת עם הבחור החדש שלה. "נאיף ואני", כתוב למטה. בשנייה היא מצולמת עם כל החברים שלה, מיליון בחורות סגולות שיער, ולידן נאיף עם כאפייה. "היא כותבת פה חברים לנצח", אני אומרת לרן, "אבל שנינו יודעים מה זו חברות בשבילה".
אחיי החרדים, עכשיו אתם כבר לא יכולים להישאר מחוץ למחנה
אחיי החרדים. אפשר להכיר בערך לימוד תורה ועדיין לדרוש מהחרדים להתגייס. יש אופציה כזו. אבא שלי שירת בחטיבה הירושלמית, בששת הימים נלחם בנבי סמואל. הוא היה גם בתורנויות השמירה ביישוב במשך שנים, ובתקופות מתוחות, כשהיינו נוסעים דרך כביש הבקעה, הוא היה מתחמש בנשק ארוך. והוא היה גם גדול בתורה. איש שאהב את התורה בכל נימי נפשו. הייתה לו חיות אמיתית כשלמד וכשלימד. הוא זכה ללמד יותר משני סבבים של דף יומי, הכיר כל פינה בש"ס. סלון ביתנו היה מלא בספרים, לא ראו את הקירות. לדעתי היה לו את אוסף ספרי השו"ת הגדול בישראל. חוויית הילדות שלי היא של בית של תורה. אבל כשצריך, אבא גם אחז בנשק. כך גדלתי, וכך גדלנו כולנו בציבור הדתי־לאומי. ספרא וסייפא. כשאתם מסבירים שאתם מכבדים את משרתי הצבא אבל יש לכם ערך נוסף של לימוד תורה שעומד מנגד, אתם מתעלמים מהאמת: הערכים האלה משתלבים ביחד.
אתם לא היחידים שמכבדים את לימוד התורה. גם תשעת הנופלים מישיבת ההסדר בירוחם כיבדו את התורה, אבל יצאו לקרב. גם הרב אלקנה ויזל ז"ל, שעזב את תלמודו והלך לעזה, כיבד את לימוד התורה. וגם הרב נערן אשחר ז"ל, שהתעקש להתגייס למרות שהיה אחרי תרומת כליה והיה יכול לקבל פטור. הניסיון שלכם לדבר על שני ערכים מתנגשים פשוט לא נכון, ואם לומר את האמת, הרי שלא מדובר בטעות.
מדובר בשקר.
אחיי החרדים. אפשר להעביר ביקורת על כך שאתם לא מתגייסים מבלי שזה ייחשב לשנאת חרדים. האופציה קיימת. אפשר לראות כיצד המדינה מבקשת ממי שכל הנטל על כתפיהם להיערך לסיבוב לחימה נוסף, ולהשתגע מכך שעשרות אלפי צעירים חרדים ממשיכים חייהם כרגיל - מבלי שזה ינבע משנאה. תבינו: זה באמת כואב לנו. חוסר הצדק מכאיב לנו וגם הנטל, הוא פשוט כבד מדי. לי יש שני ילדים בקבע בתפקידים מסווגים. היו לי ארבעה אחיינים שהיו מעל 100 ימים בעזה, גם בן דוד שהחליט בגיל 47 להיכנס עם הצעירים. לכל החברים שלי היו שם ילדים וחתנים ואחים. בת של בת דודה שלי, ליאב היקרה, התאלמנה בחודש תשיעי לאחר שבעלה, ליאור סיון ז"ל, קצין שריון במילואים, נהרג בח'אן־יונס. בתו של חגי דאום, בן דוד שני שלי, התאלמנה גם היא כשהיא בהיריון לאחר שבעלה, גבריאל שני ז"ל, נפל בקרב בעזה. שתי אלמנות בהיריון, שני ילדים שייוולדו לעולם בלי להכיר את אבא. כשאריה דרעי אומר שקשה לו להירדם בלילה, אנחנו תוהים לאיזה ילד או נכד או חתן הוא דואג. הוא בכלל מבין את הפחד הזה? אתם מבינים מה זה להיפרד מהמשפחה ולצאת להילחם בידיעה שאולי לא תשובו? יש משהו שקרוב למסירות הנפש הזו?
שנאת חרדים? מה הקשר לשנאת חרדים? יש פה שנאה לחוסר הצדק, שנאה לעוול ולא שנאה אישית אל אף אחד מכם.
5 צפייה בגלריה
הפעם לא יספיק תהליך איטי. חרדים מהפלג הקיצוני מפגינים נגד גיוס לצה"ל
(צילום: יואב דודקביץ)
אחיי החרדים. אפשר להעריך את מתנדבי זק"א, ועדיין לטעון שזה לא שווה ערך לשירות צבאי. אפשר לכבד באמת את הצדיקים האלה, שעושים עבודת קודש ונחשפים לזוועות, ולצד זאת להכיר בכך שמספרם אינו גבוה ביחס לצעירים החרדים שלא מתגייסים. אפשר להעריץ את התנדבותם ועדיין לומר שגדול המְצֻוֶּה ועושה ממי שאינו מְצֻוֶּה ועושה. אינה דומה החובה שיש לכל ישראלי לתת שנים מחייו עבור הצבא לזכות של אלה שבוחרים להתנדב כשהם יכולים. אינה דומה גם הסכנה בשדה הקרב למי שתפקידו להגיע בשוך הסכנה כדי לטפל בתוצאותיה. אפשר לומר זאת, ועדיין להיות אסירי תודה למפעל החשוב הזה ולצדיקים שמתנדבים אליו. זה לא משחק סכום אפס. זה לא קמפיין. זו האמת של החיים.
אחיי החרדים. אפשר להכיר בכך שיש חרדים שמתגייסים, ועדיין לא לעצום עיניים ולא להתכחש לכך שאלה מספרים זעומים. באופן אישי אני נמצא בקשר דרך כמה מסגרות עם חיילים שיצאו מהמגזר החרדי. לי לא צריך לספר שיש כאלה. הם מעטים מאוד, אבל גיבורים מאוד. הם הולכים נגד הזרם ונגד סביבתם הקרובה, במקרים רבים הם הופכים לחיילים בודדים. להתגאות בהם זה מוצדק, אני אוהב כל אחד ואחד מהם, אבל את המספרים אי־אפשר לשנות. מדובר במעט שאינו מחזיק את המרובה. אפשר להעריץ את מי שכן הולך נגד הזרם בחברה שבה גדל ומתגייס למרות שלא חונך לכך, ועדיין להתפלץ מכך שבשעה שישראל מותקפת מצפון ומדרום ומתימן - ובשעה שאין לישראל מספיק חיילים להגן על גבולותיה - כל כך הרבה חרדים בגילי גיוס לא מרגישים שום דחיפות להצטרף למשימה הקדושה של הגנת הארץ. אני פוגש מילואימניקים שיצאו אחרי ארבעה חודשי קרב וכבר נאמר להם שייערכו לסיבוב נוסף בקרוב. אני מביט בעיניהם העייפות, בנפשם חרותת הדמים, ואני שואל אתכם: האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?
אחיי החרדים. אפשר להכיר בכך שיש חסד בציבורכם, ועדיין להתחרפן מכך שאתם לא באמת משרתים. הטכנולוגיה קיימת: גם להכיר ביופי של מפעלי החסד החרדיים, וגם לטעון שלצד זה יש מפעל נוסף שממנו הם מתעלמים - מפעל ביטחונה של הארץ. אפשר גם לומר ביושר שרבים מצעירי המגזר החרדי לא באמת לומדים תורה יומם ולילה. הרי אם היו אומרים לנו שבגלל ערך לימוד התורה יהיו בכל שנה כמה עשרות תלמידים מצטיינים שלא יתגייסו, אותם גאונים ושקדנים שבאמת יהפכו להיות גדולי הדור, לא היינו מלינים. אבל לא כולם גאונים ולא כולם שקדנים ולא כולם מסוגלים ללמוד בכל יום כל כך הרבה שעות, ורבים כל כך מסתובבים בעיר או הולכים לעבוד או מתבטלים בכל מיני דרכים משונות. ולא זו בלבד שהם חסרים לנו בשורות ההגנה על הארץ, הם גם מזיקים לעצמם ולנפשם, נמצאים במקום לא מדויק עבורם, וקמלים. זו זכות לשרת את המדינה.
אחיי החרדים. משהו קרה ב־7 באוקטובר. משהו השתנה. הפעם לא יספיק פה תהליך איטי, לא תספיק פה התחלה של הידברות, לא יספיקו צעדים סמליים. הגיע הזמן לשינוי. שבת שלום.
