אין הרבה אלבומים שמגיעים עם הוראות הפעלה. The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars (או בקיצור "זיגי סטארדסט") של דייויד בואי הוא מהבודדים שדווקא כן. במקרה דנן לא מדובר ברשימה מורכבת הכתובה בשפה המלאה במונחים טכניים אלא במשפט קצר יחסית - בטח בהשוואה לשם האלבום. על עטיפתו האחורית של האלבום מודפס - "לנגן בווליום מקסימלי". זו הייתה הדרך המומלצת ביותר להאזין ל"זיגי סטארדסט" כשהוא יצא היום (ה') לפני 50 שנה. זו עדיין הדרך הכי טובה לצלול לתוך אחת מיצירות המופת המרשימות בתולדות הרוק.
לאורך הקריירה שלו בואי המציא כמה וכמה דמויות, ואז נפרד מהן כשהבין שהגיע הזמן לעבור לתחנה הבאה. בדומה ל-Sound and Vision, אחד מהשירים הגדולים שהוא יוציא במחצית השנייה של הסבנטיז - החיבור אצל בואי בין המראה לבין הצליל היה טוטאלי. "זיגי" הייתה ככל הנראה הדמות הכי מפורסמת בהיסטוריה של בואי, אבל היא לא הייתה הראשונה. כמה שנים לפניה, בואי מצא לעצמו דמות אחרת, חשובה ממנה, שתכיל מעתה את הפנים הרבות שלו, הוא בחר ב"דייויד בואי".
לפני שהוא הפך לדייויד בואי, דייויד רוברט ג'ונס היה עוד מוזיקאי אנגלי מתחיל שחיפש הכרה, שהמציא לעצמו שם במה מושך בתקווה שהוא יעזור לו לזכות בה. זה לא בדיוק עבד. אלבום הבכורה שלו שיצא ב-1967 התקשה לייצר באזז, והמוזיקאי המיואש כבר חשב לפרוש, או לפחות לקחת הפסקה על מנת לחשב מסלול מחדש. ב-1969, השנה שבה הלכו על הירח, בואי חזר עם הסינגל Space Oddity שכבר הצליח לעורר קצת עניין.
(בואי מבצע בהופעה את Ziggy Stardust)
שנה לאחר מכן, בואי רשם התקדמות משמעותית אפילו יותר בעזרת האלבום The Man Who Sold the World שבו הוא ויתר על הפולק האקוסטי שאפיין אותו בתחילת דרכו. גם המראה שלו עודכן - על העטיפה בואי הופיע בשמלה ובשיער ארוך. חברת התקליטים שלו נחרדה מהמהלך, והאלבום הופץ בארצות הברית תחת עטיפה שונה, אבל בואי הבין שהוא עלה כאן על משהו, ושכדאי לו לנצל את המראה הייחודי שלו על מנת לגרום לרבים יותר להכיר את המוזיקה שהוא עושה.
האלבום הבא של בואי, Hunky Dory, קירב אותו עוד קצת לעבר המטרה. Hunky Dory שיצא ב-1971 הציע רצף שירים מרשים ובראשם Life on Mars עם התזמור הנהדר של מיק רונסון ונגינת הפסנתר הפנטסטית לא פחות של ריק ווייקמן, טרום הצטרפותו של האחרון ללהקת הפרוג יס. אבל גם האלבום האדיר הזה - לבטח אחד מהטובים שבואי הוציא תחת ידיו - עדיין לא הפך אותו לכוכב שהוא חשב שהוא צריך להיות.
עוד במדור מוזיקה:
התוכניות של בואי לא התגשמו במלואן, ולמרות הביקורות האוהדות להן זכה האלבום, הוא קינא לא מעט באלו שכן הצליחו, ובעיקר בשני חבריו - המוזיקאים פיטר פרמטון ומארק בולאן. הראשון התמחה ברוק רך שפחות דיבר אל בואי אז ובכלל. השני בדיוק הפך לאחד מכוכבי הרוק הגדולים בבריטניה ולאבי הגלאם רוק. האלבומים של טי רקס נמכרו במהלך 1972 בקצב של 100 אלף ליום (!). למעשה, אחד מכל שישה אלבומים שנמכרו בבריטניה הכניס לבולאן כסף.
בואי, שכבר הכיר את טוני ויסקונטי (האיש שהפיק אז את בולאן וטי רקס), היה מסתפק גם בשישית מהנתונים האלו. קשה לנחם טיפוסים אחוזי קנאה, אך במבחן הזמן בואי הביס את הקולגות שהתקנא בהם. עוד לפני שהוא נפרד מדמותו של זיגי, היחס בין המעמד שלו לבין זה של בולאן התהפך. ב-1974 בולאן כבר היה חצי סוס מת - לפחות מהפן המוזיקלי - ובואי כבש את אמריקה. ב-1977, כשבואי עבר להתגורר בברלין (וכמובן שהמציא לעצמו דמות חדשה), בולאן כבר לא היה בין החיים. בולאן היה גפרור שנדלק בניצוץ מרהיב וכבה מהר. בואי הזכיר יותר נר נשמה עצום ששומר על אותה עוצמת בעירה למשך שנים רבות.
הכוכב מהכוכב האדום
העיסוק במסתורי החלל החיצון לא היה רק נחלתם של מדעני נאס"א או של חובבי ספרי המדע בדיוני בקו התפר שבין שנות ה-60 לראשית שנות ה-70. לא מעט מוזיקאים ניסו להבין מה קורה שם למעלה. אחד מהם היה בואי. ב-1971 הוא שאל את מאזיניו האם ייתכנו חיים על הכוכב האדום. ב-1972 הוא כבר התנדב להעמיד הוכחה להם בדמותו של זיגי סטארדסט - חוצן אנדרוגיני וכוכב רוק שמגיע ממאדים לכדור הארץ כשהוא מלווה בלהקה על-אנושית (העכבישים ממאדים) במטרה להזהיר את יושביו שנותרו להם רק עוד חמש שנים עד שהכדור יושמד. על הדרך זיגי גם מבקש (או לפחות מנסה) לגאול את יושבי כוכב הלכת ארץ שהחלו לספור לאחור בעזרת הנשק האולטימטיבי – רוקנ'רול. היו אלבומי קונספט מרשימים עוד לפני The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars, ויצאו עוד כמה אחריו, אבל נדמה שאף אחד מהם לא סיפק שירות דומה לאדם שיצר אותם. "זיגי סטארדסט" הפך את בואי לכוכב - הפעם לאחד שגם חי על הכוכב הזה.
בואי, שגם הפך באותה שנה לאב, היה מצוי בפרץ יצירה כמעט בלתי נתפס. מרבית מהשירים של "זיגי סטארדסט" נכתבו בזמן שבואי עבד על Hunky Dory, והוא בחר להמשיך עם להקתו גם לתקופת "זיגי". את חטיבת הקצב איישו טרבור בולדר (בס) ומיק "וודי" וודמנסי (תופים) שעשו עבודה נהדרת. את האנרגיה העיקרית שתדחוף את "זיגי סטארדסט" סיפק הגיטריסט והמעבד המוזיקלי רונסון. בהמשך רונסון ינסה לפרוץ בקריירת סולו שלא עלתה יפה ויסיים את חייו בגיל 46 בלבד. בסיבוב ההופעות של האלבום יצטרף להרכב הפסנתרן מייק גריסון שהגיע במקום ווייקמן. האודישן של גריסון נמשך פחות מדקה. בואי היה חובב ג'אז נלהב שאף ניגן בסקסופון, וברגע שהוא הבין שלפסנתרן שלפניו יצא לנגן לצד המתופף אלוין ג'ונס (שניגן קודם לכן ברביעייה המיתולוגית של ג'ון קולטריין), ההחלטה נפלה מהר.
האלבום הוקלט באולפני טריידנט בלונדון במהלך מספר פעימות שנפרסו על פני כחצי שנה. קן סקוט, המפיק והטכנאי באלבום (שעבד קודם לכן עם הביטלס), זוכר שקרוב ל-95 אחוז מהקלטות השירה של בואי ב"זיגי סטארדסט", הושגו כבר בטייק הראשון. בואי, שתמיד העניק חופש פעולה נרחב לנגנים שאיתו, ביקש מרונסון להעשיר את העיבודים. על מנת להשיג את צליל הגיטרה המהפנט שלו, רונסון לאורך האלבום השתמש לא מעט בפדל וואה וואה שחובר למגבר מארשל אימתני. בואי – כלומר זיגי - ניגן על גיטרת 12 המיתרים האקוסטית, כמו בימי הפולק שלו.
"זיגי סטארדסט" היה האלבום הכי קליט שבואי הוציא עד אז. הריפים הסוחפים של רונסון, אווירת הגלאם והפרוטו-פאנק שאפפה חלק מהשירים, הטקסטים שעסקו בעולם הרוק, בשימוש בסמים ובסקס חופשי ומהיר, ובעיקר, היכולת של בואי לכתוב שירי פופ נפלאים כמו Starman, עבדו. התמהיל שהציע "זיגי סטארדסט" הימם את כל מי שנתקל אז בבואי. חלק מהמאזינים הצעירים האלו יקימו בהמשך להקות כמו ג'וי דיוויז'ן, סוזי והבנשיז, אקו והבאנימן והסמית'ס. ב-Rock 'n' Roll Suicide, השיר שחתם את האלבום, בואי הבטיח להם שהם לא לבד, והם האמינו לו, ולזיגי.
בביוגרפיה המומלצת שכתב עיתונאי הרוק מארק ספיץ על בואי (שגם תורגמה לעברית ויצאה בהוצאת מודן), מספרים כמה מהם על ההשראה העצומה שהדמות והמוזיקה של זיגי העניקה להם. איאן מקאלך, סולן אקו והבאנימן, אומר שם שההאזנה ל"זיגי סטארדסט" הייתה הדרך שלו לברוח. "שרתי את זה כל הזמן, אבל לא לפני אנשים, רק כשהייתי סגור בבית, וחיכיתי עד שכולם יצאו או יהיו בקומה התחתונה, ושרתי יחד עם זיגי וניסיתי לשיר כמוהו". לנערים בריטים ממעמד הפועלים שגדלו בערי תעשייה בשנות ה-70 בואי הציע כרטיס יציאה מהמציאות האפורה – לפחות ל-40 דקות (אם לא כוללים את הזמן שלקח להחליף צד בתקליט). דייב גהאן מדפש מוד, שגדל בסילדון, אמר פעם ש"בואי העניק לי תקווה שקיים משהו אחר. העולם הזה שנראה שהוא חלק ממנו – איפה הוא נמצא? רציתי לגלות את זה. פשוט חשבתי שהוא לא מהעולם הזה, וזה היה ממש מושך בעיני, לחיות בישות אחרת".
(הביצוע ל-Suffragette City בהופעה ב-1973)
אפשר להבין מדוע מקאלך וגהאן התלהבו כל כך מ"זיגי סטארדסט". זהו אלבום שאין בו רגע אחד חלש. הוא גם נכתב – ובעיקר הוגש – כדי שהמאזין הצעיר יתמסר אליו. ב-Five Years הפותח בואי כמו שובר את הקיר הרביעי ופונה אל האדם שבחדר. למרות הבקשה להאזין לתקליט בעוצמה המרבית, האלבום נפתח באיטיות – אולי כדי לחדד את רמת הקשב. כל הלמות תוף מקדמת במעט את הדרמה שתגיע מיד, כל פריטת אקורד היא רמז לבאות, כל מהלך על הפסנתר מאותת שבקרוב יקרה פה משהו אחר. כולם מזהירים שהאפוקליפסה בדרך ושכדאי מאוד להיות מוכנים.
תא הטלפון ובטהובן
לכל אלבום רוק ענק יש גם עטיפה מרשימה התורמת להעצמת המוזיקה. זה נכון גם במקרה של "זיגי סטארדסט". בראיין וורד, שצילם את בואי לעטיפה האחורית של Hunky Dory, בחר למקם אותו הפעם בלונדון, וליתר דיוק בשכונת סוהו הסופר טרנדית. על העטיפה הקדמית של האלבום בואי עדיין לא ממש נראה כמו זיגי שתיכף יכבוש את העולם. על צידה האחורי – מתחת לשורת ההפעלה ההיא מתחילת הכתבה – הוא ניצב בתוך תא טלפון ציבורי אדום, שיהפוך בקרוב לאתר עליה לרגל למעריציו של בואי, ולאחר מותו – למצבת זיכרון לפועלו. מבחינת התייר המוזיקלי המגיע לבירת בריטניה – המקום שבו ניצב בעבר תא הטלפון הוא השני בחשיבותו לאחר מעבר החצייה של הביטלס ב-Abbey Road.
האלבום הוקלט במהירות, אך תקופת זיגי של בואי הייתה ארוכה יותר. היא נמשכה למעלה משנתיים, ובמהלכה לא תמיד היה ברור האם האיש שמופיע על הבמה או מתראיין לתקשורת (שהתמסרה לו לחלוטין), הוא בואי או זיגי, או שאולי הוא שניהם גם יחד. לאורך השנים בואי נידב יותר מהסבר אחד למקור ההשראה לזיגי. לפי גרסה אחת דמותו של כוכב הרוק ממאדים התבססה בין היתר על רוקר שבואי הכיר היטב – על איגי פופ (גם השם הפרטי של השניים דומה). השראה נוספת הגיעה מדמותו האנדרוגינית (והסדיסטית) של אלכס (בגילומו של השחקן מלקולם מקדואל) מהסרט "התפוז המכני" של סטנלי קובריק שיצא כמה חודשים לפני כן. והדמיון לא נעצר שם. כשבואי-זיגי והעכבישים שלו ממאדים יצאו לסיבוב ההופעות הם יפתחו את הסטים שלהם עם היצירה "אודה לשמחה" של בטהובן, שכיכבה בפסקול הסרט.
סביר להניח שגם לאשתו של בואי, אנג'י (כן, זו מהבלדה של הרולינג סטונס), היה משקל רב בהולדת זיגי. אנג'י, שעסקה גם באופנה, הבהירה לבעלה שהוא חייב לבדל את עצמו מהזמרים אחרים – גם בעזרת המראה. בואי עדיין הקשיב לה אז. זיגי עזר לבואי להיפרד מהסיקסטיז, מהשיער הארוך ומהגישה הנאיבית שמוזיקה מסוגלת להפוך את העולם למקום טוב יותר. זיגי לא היה משיח מכוכב אחר שניגן על גיטרה, הוא היה הכלי שמודיע שהעולם עומד להיחרב, ושגם הרוק לא יצליח להציל אותו. באופן מעט סימבולי, בואי שלאחר זיגי, יהיה בין הראשונים שיעזרו לדיסקו להתחיל את המסע שלו לכיבוש המיינסטרים.
ייתכן שבואי עזב באותם הימים את כדור הארץ והניח לזיגי למלא את מקומו פה. אחרי הכל, הוא עשה עבודה לא רעה בכלל בתור המחליף והאלטר אגו שלו. בואי נראה וחי כמו זיגי, או כמו שהוא חשב שזיגי אמור לחיות, גם מחוץ לבמה. לא תמיד היה ברור האם מדובר בגבר או באישה. הוא צבע את השיער באדום בוהק, גילח את הגבות, כיסה את פניו באיפור כבד, לבש בגדים צמודים ונשיים ונעל מגפי פלטפורמה – כמעט אנטיתזה לכוכב הרוק הלבן הגנרי מראשית הסבנטיז ארוך השיער ובעל הזקן המדובלל. גם העמימות המינית של זיגי תאמה את זו בואי, שחיבב מאוד את שני המגדרים בכל הנוגע לתשמישי המיטה, וניהל אז רומנים בשרשרת.
אלו לא היו חיים בריאים. בואי הפך לרדוף, וגם העניין שהוא החל לגלות במאגיה שחורה לא הרגיע את עצביו. באופן מעט אירוני, למרות שבואי גילם חוצן ובהמשך יגלם חוצן נוסף בקולנוע (בסרט "האיש שנפל מכוכב אחר"), המוזיקאי הבריטי סבל באותה התקופה מפחד טיסות כרוני. לסיבוב ההופעות של האלבום בארצות-הברית הוא הגיע עם אנג'י, בהפלגה ולא במטוס.
(Rock 'N' Roll Suicide)
למרות פחד הטיסות, סיבוב ההופעות האמריקאי של בואי נסק משבוע לשבוע – ואלבום ההופעה מסנטה מוניקה ב-1972 מתעד היטב את האנרגיות האלו. בואי נהג להחליף תלבושות ללא הרף על הבמה ורתם את להקתו למיצג המוזיקלי-תיאטרלי של זיגי – בין היתר הוא תועד כשהוא מקיים יחסי מין אוראליים עם הגיטרה של רונסון. ביולי 1973 בואי החליט להוציא את זיגי לפנסיה. מופע הסיום של הסיבוב צולם, אבל יצא רק עשר שנים לאחר מכן כ-"Ziggy Stardust - The Motion Picture".
גם התזונה של כוכב הרוק השדוף על גבול האנורקטי, לא סייעה לשלוות נפשו של בואי. הדיאטה היומית שלו הורכבה אז משתי קופסאות מלבורו אדום, חלב, פלפלים וקוקאין. הרבה קוקאין. הרבה מאוד קוקאין. בניגוד ללו ריד של הוולווט אנדרגראונד שמחכה רועד עם השטר ביד לאיש שלו שיביא לו את מנת הסם, בואי נהנה מאספקה שוטפת. ב-1974, כשהוא ישתקע בלוס-אנג'לס, הדילר כבר יגור ביחד איתו באחוזה. זה רחוק מלהיות מתכון לחיים בריאים, אך הסם הלבן אפשר לבואי לעבוד בלי הפסקה. במהלך 1973 – עדיין כזיגי – הוא השלים שני אלבומים, את Aladdin Sane (שמותג כמסע של זיגי לאמריקה) ואת Pin Ups שבו הגיש את הפרשנות שלו ושל העכבישים ממאדים לשירים שאהב מהסיקסטיז.
מכיוון שבואי/זיגי לא ממש ישן במהלך השנתיים האלו היה לו די זמן להפיק לאחרים. כמעריץ של הוולווט אנדרגראונד, בואי בהחלט שמח על ההזדמנות להפיק את האלבום Transformer של ריד. הוא גם היה המנטור של עוד אגדת שוליים אמריקאית שהשפיעה עליו רבות - איגי פופ והסטוג'ס שעבדו על אלבומם Raw Power. והיה לו גם פנאי לכתוב להיטים לאחרים, למשל את All the Young Dudes של להקת הגלאם רוק הבריטית מוט דה הופל.
כשם שבואי העלה את זיגי – וזיגי בתמורה הפך אותו לכוכב-על – הזמר גם הבין שהגיע זמנו של זיגי לעזוב את כדור הארץ, וגם של העכבישים ממאדים. מכל חברי הלהקה, רק גריסון המשיך עם בואי לפרויקט הבא - Diamond Dogs. בואי לא רק נפרד אז מזיגי ומהגלאם רוק, אלא גם מאנגליה. באלבומו הבא - Young Americans הוא כבר ימציא לעצמו זהות חדשה (פלסטיק סול) ובעזרת הרכב נגנים חדש יאמץ את הסאונד של מוזיקת הסול השחורה ואפילו יגיע סוף סוף לפסגת מצעד הפזמונים האמריקאי עם השיר Fame שבו שיתף פעולה עם ג'ון לנון.
קצב החלפת הזהויות של בואי המשיך לאורך הסבנטיז, כמו גם המיקוד של מעונו הרשמי. האיש שפתח את הסבנטיז עם לא מעט חששות סיים את העשור החשוב בקריירה שלו, כאחת מהדמויות שהיטיבו להגדיר את אחת מהתקופות הכי מגוונות ומסעירות בתולדות המוזיקה הפופולרית. ברוח השיר Changes - שנכתב ביחד עם שירי "זיגי סטארדסט" – השינוי הפך לדבר הקבוע היחיד אצל בואי עד ליומו האחרון על הכוכב הזה.
