"קדימה, קדימה" (C’mon, C’mon) הוא מסוג אותם סרטים מהונדסים שנועדו ליצור רושם של אמנותיות ומראית עין של פיוטיות. קודם כל, הוא מצולם בשחור-לבן – יפהפה, דרך אגב, בידי רובי ריאן (המועמד לאוסקר על הצילום המרשים של "המועדפת") – שהופך את הסביבה האורבנית בה הוא מתרחש לשיר אהבה. סרטים כמו זה מעוררים בי חשד בכוונותיהם האסתטיות. הצילום בשחור-לבן לא באמת נחוץ, ובעיקר משדר איזושהי מודעות עצמית מעצבנת. כאשר מוסיפים לזה את המוזיקה האלקטרונית של חברי להקת האינדי-רוק דה נשיונל אהרון וברייס דסנר ("סיראנו"), והסיפור על ניכור רגשי – ובכן, אתם מבינים לאן כל זה הולך. סרט מעבדה.
"קדימה, קדימה" - טריילר
וישנו, כמובן, חואקין פיניקס, שחקן שאני באופן אישי מתקשה להאמין לו. בסרט הזה הוא מגלם איש רדיו שמסתובב ברחבי ארצות הברית ומקליט ילדים המהגגים על תחושותיהם לגבי העתיד. ההקלטות, אפשר לשער, הן אותנטיות, ואכן נעים להקשיב לתשובות הכנות והנבונות שמלוות אף את כותרות הסיום של הסרט לכל אורכן. לו זה היה סרט תיעודי שבזה עניינו – אולי עוד יכולתי להמליץ עליו. אבל בסרט שכתב וביים מייק מילס, גם הבחירה הזו נדמית מלאכותית ומאולצת. שחור-לבן, ניכור, מחשבות של ילדים על העתיד – החלום הרטוב של כל פסטיבל קולנוע עצמאי באמריקה.
הנה עוד מרכיב חיוני כמו תמצית וניל לעוגה: ילד. הפעם מדובר באחיינו בן התשע של איש הרדיו (דווקא ילד נחמד בשם וודי נורמן), שדודו מתבקש על-ידי אחותו (גבי הופמן) לבוא לכמה ימים ללוס-אנג'לס ולהשגיח עליו, שעה שהיא נוסעת לאוקלנד כדי לטפל בבעלה שחווה משבר נפשי קשה. השניים, האח והאחות הכוונה, חווים אף הם משבר ביחסיהם, נתק ליתר דיוק, בעקבות מות אמם הדמנטית. הסיבה לא ממש חשובה. העיקר שאפשר לחזור בפלאשבקים אל מיטת חוליה של האם, ולהעניק לסרט עוד מאותו רגש מעושה. מכל מקום, הדוד ואחיינו נוסעים יחד לניו-יורק ואחר כך, במסגרת עבודתו של הדוד, גם לניו-אורלינס. האפשרות להקליט בטייפ לא רק את הילדים אלא בהדרגה גם את רגשותיהם שלהם-עצמם – מצביעה על המהלך הרגשי שהשניים עוברים זה בחברת זה.
והנה הדובדבן (סליחה, לא יכולתי להתאפק) שבקצפת: סצנות רבות בסרט מלוות בקטעי קריאה ממאמרים ויצירות ספרותיות קלאסיות, שחלקן משמשות אכן כסיפור לפני השינה. יש בו אפילו ציטוט יפה ממניפסט שכתבה הצלמת והבמאית הדוקומנטרית קריסטין ג'ונסון (Cameraperson). נדמה לי שעבר זמן רב מאז צפיתי בסרט שכלל רשימה ביבליוגרפית. אבל גם הבחירה הזו נדמית כמו חלק ממתכון יותר מאשר משהו בעל ערך רגשי ורעיוני של ממש. הנה-כי-כן, "קדימה, קדימה" הוא סרט שאין בו רגע לא מחושב.
זהו סרט על גברים פגומים מבחינה מנטלית ורגשית, ועל הצורך הנואש שלהם לשוב ולהיאחז בעולם. הדמות שמגלם פיניקס מחפשת אחר כנות רגשית בתשובות שהיא מקבלת מהילדים. נוכחותם של אלה רק מדגישה את היעדרו של הרגש מעולמו. הסרט עצמו מנסה לייצר רגש באמצעות תנועות מצלמה איטיות, סצנות מהורהרות מלוות ב-Clair de Lune של דביוסי, וכמובן באמצעות הדינמיקה שבין הגבר והילד שהכל בה נדמה מוכר מסרטים אחרים. יש משהו כה צפוי במסע שעורכים השניים האלה ובשינוי שהם חווים, עד שבאיזשהו שלב קיוויתי שמילס יעבור להתמקד במי מהילדים המרואיינים. לפחות שם ניתן לאתר תובנות מקסימות שכה נעדרות ממערכת היחסים המשעממת למדי שעומדת במרכז הסרט.
מייק מילס, מסיבות שאינן מובנות לי, הוא חביב הביקורת האמריקאית שחיבקה בחום את סרטיו הקודמים בהם "בגינרס" (2010) ו"נשות המאה ה-20" (2016). קבלת הפנים ל"קדימה, קדימה" לא הייתה שונה. אפשר להבין את העמיתים-למקצוע מאמריקה. הסרט הזה הוא אחד מאותם סרטים קטנים, אנושיים ובעלי חן מסוים, שנדמה כי הם הולכים ונעלמים בעולם שאחרי הקורונה. מה שמסביר, למשל, את זכייתו באוסקר של "קודה" שעקף בסיבוב סרטים גדולים ומושקעים יותר כמו "סיפור הפרברים" ו"כוחו של הכלב". סרטו של מילס חדור אותה אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר, לאמריקה ולעולם כולו, שמפעמת בדברי הילדים המוקלטים. כן, זה גם סרט על אמריקה שמחפשת לשקם את עצמה אחרי ההריסות ביחסים הבין-גזעיים וכלפי מהגרים שהותיר אחריו ממשל טראמפ.
וכך, מי שמחפשים סרט על רגשות (אבל לא מרגש ממש), על מערכות יחסים פגומות (שהולכות ומשתקמות באופן שאינו לגמרי משכנע), ועל איך יוצרים סדרת תוכניות תיעוד רדיופוניות (טוב, נראה ששום דבר לא ייצא מהראיונות האלה) – "קדימה, קדימה" הוא הסרט בשבילו/ה. סרט מלאכותי על בני אדם שלומדים להיות כנים ולהיפתח זה כלפי זה.
