כמה פעמים נקרית בפני האדם הפשוט הזדמנות להיות עד לרגעים הפחות מלוטשים ומאופרים של סלבס באשר הם? כשג'וני דפ הגיש בשנה שעברה תביעת דיבה בסך 50 מיליון דולר נגד אשתו לשעבר, אמבר הרד, הוא ביקש שהמשפט יהיה פתוח לקהל הרחב ושבאולם בית המשפט ינכחו מצלמות. ההחלטה הזו הפכה את משפט הדיבה לקרקס הנצפה ביותר במערב. הוא כלל עדויות של שני השחקנים הראשיים, הקלטות, קטעי וידאו שצולמו בסתר, הקלטות מהטיפול הזוגי (!) ושלל ירידה לפרטים קטנים ומוכמנים מחייהם המשותפים של השניים. דברים שכל צהובון היה נותן את משקלם בזהב מוגש בזה על מגש של כסף לציבור הרעב. אין פלא שבנוסף לסיקור התקשורתי המסורתי עלו ערוצי לייב עם פרשנות צמודה ביוטיוב, אינסטגרם וטיקטוק הוצפו בממים ובמנתחים דעתניים והציבור עשה את מה שהוא בדרך כלל עושה במקרים כאלה, שזה לקיים משפט ציבורי ולקבוע מי מבין השניים, לדעתם המקצועית והמנומקת והבלתי מוטית, דיבר אמת על דוכן העדים.
"דפ נגד הרד" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הטענה העיקרית של דפ הייתה קשורה לטור שפרסמה הרד ב"וושינגטון פוסט", בו אמרה ש"הפכתי לאישיות ציבורית המייצגת אלימות במשפחה, והרגשתי את מלוא העוצמה של זעם התרבות שלנו על נשים שמדברות". למרות ששמו של דפ לא הוזכר, החיצים שהופנו אליו היו ברורים, הוא החל לאבד תפקידים והחליט לתבוע את הרד על שחיבלה בקריירה שלו. זה לא היה מקרה שדפ הזמין את המצלמות לאולם, לא מדובר באקסהיביציוניזם פתאומי, אלא במסע יחסי ציבור שאמור היה לנקות את שמו. סופו של המשפט ידוע: חבר המושבעים נטה לטובת דפ ומצא שרוב ההאשמות שהפנה כלפי הרד היו נכונות (לעומת האשמה אחת של הרד כלפי דפ בתביעת הדיבה הנגדית שהגישה). הסרט "דפ נגד הרד", שעלה אתמול (ד') בנטפליקס, מנסה לבצע סיבוב נוסף על הריגוש שאחז בכל מי שצרך את סיקור המשפט בזמן אמת. הסרט גם מבקש – לא בהצלחה יתרה, יש לציין – לומר משהו על חלקן של הרשתות החברתיות בתוצאת המשפט.
לביקורות נוספות במדור:
"דפ נגד הרד", גם אם הוא אורז בשלושה פרקים את כל אירועי המשפט ההוא, לא מצליח להוסיף עליהם דבר. הוא מורכב בעיקר מצילומי וידאו מבית המשפט, מדגימה אקראית של פרשנים מטעם עצמם מהרשתות החברתיות ומטענה חוזרת ונשנית שהמעריצים של דפ הפכו לצבא אכזרי שלעג להרד והפך את חייה לגיהינום, והם בעצם אלה שהכריעו את המשפט, מפני שאין סיכוי שהמושבעים לא היו חשופים לפסטיבל התקשורתי הזה ולטון המוביל שלו. לא מדובר בסרט שמנסה להכריע אצל מי נמצאת האמת – כבר בשלב מוקדם יחסית במשפט האמיתי היה ברור שהרד ודפ הם לא כבשה וזאב, אלא שני אנשים עם נטייה הדדית להתעללות פיזית ושלל שריטות נפש שתחזקו את מערכת היחסים העקומה הזאת. אבל זה לא מנע מאמה קופר, שיצרה את הסדרה במקור לערוץ 4 הבריטי, להתעכב בכובד ראש על תהיות כמו "מי עומד מאחורי גוש הקקי שנמצא על המיטה של דפ".
"דפ נגד הרד" הייתה יכולה להיות הרבה דברים. היא הייתה יכולה לומר משהו בעל ערך על השיח הרעיל הציבורי סביב המשפט, על השאלה האם הסלבריטאיות משפיעה על הנכונות שלנו להאמין או לא להאמין לקיומם של אירועים מסוימים, על הפצת דיס-אינפורמציה ברשת, מה גרם לאנשים להשקיע את עצמם רגשית במשפט הזה או אפילו על ההקשר שלו לימי MeToo ותרבות הביטול. בפועל נותרנו עם כמעט שלוש שעות של צילומים מבית המשפט ומקבץ לא אחיד או מעניין במיוחד של קטעים מהאינטרנט, שלא מחדשים דבר למי שהיה שם בזמן אמת. אין בהן תובנה של פרספקטיבה או אבחנה מעניינת על התקופה שאנחנו חיים בה, רק העלאת גירה עסיסית של הצרות העסיסיות של ג'וני ואמבר. אם לא הייתם שם כשזה קרה, ביציע, בשידור החי, אין כל כך טעם לצפות בזה בהקלטה, כשאתם כבר יודעים מי ניצח ומי עלה לגמר.
