תמונה אחת שננעצה בי השבוע:
כתבת חדשות אמיצה יושבת מאחורי שולחן מול המצלמה - ברקע שקופית ענקית עם כותרת אדומה: "איפה הנשים?" - ומדברת מדם ליבה על כך שמתוך 33 משרדי ממשלה, רק באחד יש מנכ"לית.
אני חוזר: 33 משרדי ממשלה, ורק מנכ"לית אישה אחת (במשרד לקידום מעמד האישה, אלא מה?).
סטטיסטיקה עגומה.
לא מקרית.
מדאיגה.
התמונה הזאת עודנה נעוצה בי, ואני תוהה –
איך ניגשים לכתוב על זה עכשיו, מבלי ליפול למלכודות הסמויות שמונחות לרגליו של גבר שרוצה לכתוב על נשים?
איך לא מחליקים לקלישאות העצמה נשית?
לכל הלעוס והחבוט והמשומש?
ת'אמת? לא יודע.
מה שאני כן יודע זה לספר למה התמונה הזאת ננעצה בי.
איפה היא נגעה בי.
ולאיזה זיכרון עבר היא שלחה אותי.
אני לוקח אתכם 15 שנה אחורה.
אני ילד בן 24.
בדיוק עברתי מעפולה לתל אביב עם רעל בעיניים וחלום אחד ברור: לכתוב שירים לזמרים הכי גדולים במדינה.
העיר הזאת כיסחה אותי.
הכול הרגיש לי כל כך יקר. ומהיר. ומתנפל.
הקפה.
המצרכים בסופר.
בני האדם.
מהר מאוד הבנתי שחלומות, מה לעשות, לא משלמים שכר דירה, אז נאלצתי למצוא לי כל מיני עבודות מזדמנות.
בניגוד למועדונים בעיר המטורפת הזאת, אני עשיתי אפס סלקציה.
מה שהציעו לי – לקחתי.
נכנסתי לבובת ענק של באגס באני בחברה להפעלות ילדים.
הייתי סוכן מכירות של טלפונים.
וכמובן שמלצרתי.
אוי, כמה שמלצרתי.
בסוף התגלגלתי איכשהו לעולם הפרסום.
מצאתי לי עבודה כקופירייטר בחברה-בת של יפית גרינברג (ג.יפית).
הלקוחות היו מעניינים.
השעות היו סבירות.
המשכורת סבבה.
בגדול, הייתי מבסוט.
בגלל שזו הייתה רק שלוחה של ג.יפית, אף פעם לא באמת יצא לי לעבוד מולה ישירות או לפגוש אותה באופן אישי.
אבל הרוח שלה, זה בטוח, ריחפה מעל המשרד.
האווירה הייתה אנושית, חמה ומקצועית.
בוקר אחד בישרו לי שקמפיין גדול עומד על הפרק, ולכן כל אנשי החברה מאחדים כוחות עם אנשי אסטרטגיה וקריאייטיב נוספים, וכולם ביחד – יוצאים לסיעור מוחות ומנסים לפצח אותו.
שלחו לי זימון לפגישה שמנתה 13 אנשי פרסום חשובים, בכירים, מלאי ניסיון, כולל ג.יפית עצמה (רק אלוהים יודע איך קיבלתי זימון לפגישה הזאת).
אני מחזיר אתכם לרוח התקופה – ג.יפית היא אימפריה.
סלב.
מגה-סלב.
אורחת קבועה בכל סלון בישראל.
המשפיענית הראשונה.
כשגיליתי שהיא תהיה נוכחת בפגישה, התרגשתי.
אפילו התקשרתי לכל החברים שלי מעפולה, הטחתי בפניהם את חיי הזוהר התל אביביים הנוצצים ונוטפי הסלבס שלי, וסיפרתי להם שבשבוע הבא יש לי פגישה עם האישה והאגדה.
יום הפגישה הגיע.
התארגנתי, התבשמתי, לבשתי חולצה מכופתרת כדי להיראות רציני, ויצאתי למשרד.
ב-10:00 בבוקר הפגישה התחילה.
נכנסתי לחדר הישיבות, מפוחד ונרעד.
הסצנה הבאה הייתה לא פחות מקולנועית:
חדר ישיבות רחב-ידיים, ממוזג בהגזמה, פלזמה ממוסמרת לקיר, שולחן ארוך ועליו פחיות של קולה ודיאט קולה ופאנטה וסודה, צלחות עם פירות חתוכים וסנדוויצ'ונים קטנים ומפונפנים.
ג. יפית יושבת בראש השולחן, ומסביבה, לא פחות ולא יותר – 12 גברים (חלקם עובדי החברה שלה וחלקם לא).
כן, כן, אישה אחת על 12 גברים.
דמיינו את התמונה.
עולם הפרסום היה (ועודנו) עולם של גברים - מלאי ביטחון ונוטפי כריזמה, חדי לשון, מושחזי מחשבה, מהירי תגובה, כרישים אמיתיים.
היא ישבה שם, מחויכת, וניהלה את הפגישה ביד רמה.
למשקיף מהצד, זאת אולי נראתה תמונה תמוהה.
אישה אחת ו-12 גברים.
תמונה לא מאוזנת בעליל.
כמעט מטאפורית.
אבל למי שנכח בפגישה - הכול הרגיש טבעי.
ג. יפית לא התייחסה אל עצמה כאל האישה היחידה בחדר, אלא כאל אשת מקצוע לגיטימית, מושחזת, ראויה, שלא מייצגת אף אחד חוץ מאת עצמה ולא מניפה שום דגל.
היא פשוט הייתה עניינית, הישגית וחדורת מטרה.
באיזשהו שלב, כמו שקורה בדרך כלל בפגישות האלה, הרוחות התלהטו.
הרבה ויכוחים היו שם.
דפיקות על השולחן.
אש ותמרות עשן.
אני, כמובן, לא הוצאתי מילה מפה.
נאחזתי בפחית פאנטה, הרהרתי לעצמי אם הסנדוויצ'ונים בחינם, והתפללתי לאלוהי הפרסומות שאף אחד לא יפנה אליי או ישאל את דעתי.
ואז הישיבה הגיעה למבוי סתום.
כל הגברים שבחדר היו מאוחדי דעה לגבי האסטרטגיה והכיוון של הקמפיין.
רק אישה אחת שישבה בראש השולחן – לא הסכימה.
אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים שלי -
חדר ישיבות. קור כלבים. דממה. ריח תסכול באוויר. ואז, מראש השולחן, בשקט ובביטחון, בלי להניד עפעף, ג.יפית מסתכלת בעיניים של 12 הגברים האלה ואומרת: "אתם טועים".
ואז גם מנמקת ויורה דוגמאות שלא משאירות מקום לספק.
היא לא הייתה כוחנית.
היא לא הייתה דורסנית.
היא לא עשתה דווקא לאף אחד.
היא גם לא הייתה נחמדה באופן חריג.
היא פשוט הייתה מאוד בטוחה בעצמה.
היא הכירה את הקהל הישראלי.
היא הייתה מחוברת לאנשים שבבית.
היא ידעה לדבר אליהם בגובה העיניים, והם האמינו לה וסמכו עליה.
אי אפשר היה שלא להשקיף מהצד ולהעריץ אותה.
לעמוד ככה מול כל הבולדוזרים האלה, ללכת נגד הזרם הטסטוסטרוני ולהגיד את מה שהיא חושבת בלי ליפייף, לעגל פינות או להתנחמד.
בשלוק האחרון שלקחתי מהפאנטה היא כבר הצליחה לשכנע את כולם, והוחלט שהולכים על הכיוון שלה.
לא זוכר להגיד לכם אם הקמפיין הצליח ואם היא באמת צדקה, אבל זה גם לא באמת משנה.
אני זוכר שיצאתי מהפגישה הזאת מפוצץ באדרנלין ובדלק להמשיך לרדוף אחרי החלום הפרטי שלי.
זה לא משנה - גבר או אישה – אם שאפת למצוינות ורצית להשיג את המטרה שלך - ג. יפית הייתה השראה מדהימה.
15 שנה עברו מאז, והנה אני יושב מול הטלוויזיה, ושוב מוצא את עצמי משקיף מהצד על עולם ששייך לגברים.
עולם שנועל שעריו בפני נשים.
איך מצאנו את עצמנו שוב במקום הזה?
ופתאום אני חושב בדאגה עד כמה החיים האלה לא לינאריים.
עד כמה הגרף משתנה – עולה ויורד ומתפתל.
ואיך בדיוק כמו שהייתה התקדמות בשנים האחרונות, ככה יכולה להיות רגרסיה.
צעד קדימה.
שניים אחורה.
אולי אפילו שלושה.
אולי אפילו לתהום.
ובחייאת, אף אחד לא ימכור לי את התירוץ הזה, שרק אישה אחת נמצאה מתאימה לתפקיד מנכ"ל של משרד ממשלתי.
שזה מקרי.
מקצועי.
שזה לא עניין של הלך רוח או אידיאולוגיה.
ואני נזרק בין דפי העבר שלי - העמוסים לעייפה - לבין דפי העתיד שלי, שעוד לא נכתבו –
בין אמא שלי – המנכ"לית של הבית שלנו – שניהלה (ועדיין מנהלת) אופרציית חיים מורכבת ומרשימה, החזיקה קריירה ובמקביל בית וילדים, וג'ינגלה בין עשרים כדורים באוויר –
לבין הילדה שעוד תהיה לי.
ואני מאחל לה, לילדה שלי, שתתהלך בעולם רחב-ידיים, שופע אפשרויות והזדמנויות. שתמיד תזכור שזכות הבחירה המלאה נחה בין ידיה. שתרגיש ראויה, בטוחה וחזקה. שתקבל הזדמנות שווה. ושבמרחב שבו היא תחיה, התשובה לשאלה: "איפה הנשים?" תהיה חדה וברורה: בכל מקום שבו הן רוצות להיות.
