סופסוף. אחרי עיכוב אופנתי של שנה וחצי, שש שנים אחרי הפרק הקודם, ו-14 שנים אחרי שנכנס לנעליים הגדולות בעולם - דניאל קרייג חוזר, בפעם החמישית והאחרונה, לדמותו של סוכן הוד מלכותה 007, ג'יימס בונד. וכמה שהשתוקקנו כבר לכתוב את השורות הללו. מה לא קרה על הדרך? הבמאי המיועד של פרק מספר 25 בסדרה הארוכה ביותר בתולדות הקולנוע, דני בויל, נטש את הפרויקט בגלל חילוקי דעות אמנותיים והוחלף בקארי ג'וג'י פוקונגה, הבמאי ממוצא אסיאתי הראשון שמביים סרט בסדרה; הקורונה פרצה ומועד היציאה המתוכנן של הסרט, שהושלם עוד ב-2019, נדחה חמש פעמים; וכמובן הצהרתו של קרייג, בטרם נעתר להצעה שלא יכול היה לסרב לה, שיעדיף לחתוך את ורידיו מאשר לשוב לתפקיד בונד.
"לא זמן למות" - טריילר
הנה הוא כאן: "לא זמן למות" (No Time to Die), שבאורך של שעתיים ו-45 דקות מציין את היותו הפרק הארוך ביותר בסדרה. אבל אולי זה רק מתבקש לסרט שאמור להיות ה"גראנד פינאלה" של הרפתקה מתמשכת שהחלה ב"קזינו רויאל" (2006) - הסרט הראשון בכיכובו של דניאל קרייג, שבמידה רבה סימן גם את אתחולה של הסדרה: הוא נפתח כאשר בונד זוכה בקידומת 00, רישיון להרוג, ונחתם כשהוא הוגה לראשונה את המילים המפורסמות "בונד, ג'יימס בונד", לצלילי נעימת הנושא המפורסמת.
אבל "קזינו רויאל" גם הציב את בונד כדמות אנושית ופגיעה, ודאי ביחס לשחקנים הקודמים שגילמו אותו - שון קונרי, ג'ורג' לזנבי, רוג'ר מור, טימותי דלטון ופירס ברוסנן. הסרט הציג פנטזיה של גבריות מיוסרת ומצולקת, דמות שעברה ישוב וירדוף אותה. בונד של קרייג הוא גיבור פוסט-טראומטי, שמתקשה להתגבר על אובדנה של האישה היחידה שאהב באמת, וספר לינד המסתורית. הסרטים הבאים הובילו את בונד אל עברו, אל אחוזת סקייפול שבה גדל, בסרט בשם זה מ-2012, ואל פרט נסתר מילדותו שנחשף בסרט הלפני-אחרון בסדרה, "ספקטר" (2015). אז גם התבררה מעורבותו של ארגון הפשע הגלובלי שבכותרת בחייו, והתגלה הקשר המיתו-תנכ"י בינו ובין הארכי-פושע שעומד בראשו, ארנסט סטברו בלופלד. בנוסף, בונד בעידן קרייג נדרש להגדיר מחדש את הרלוונטיות שלו בתקופה שבה גברים לבנים שמצילים לבדם את העולם מאתגרים את התקינות הפוליטית.
"לא זמן למות" מזכיר בכותרתו את העובדה שזהו הסרט האחרון בכיכובו של קרייג. בונד, לפחות כפי שהיכרנו אותו ב-14 השנים האחרונות, מת והסרט הבא בסדרה יצפה מן הסתם בלידתו-מחדש. אם כן, תחושה זו של מוות ופרידה מלווה את הסרט מראשיתו, והיא מתעצמת באמצעות רפרנסים מוכרים לכל אוהד מושבע של הסדרה (למשל, נעימת השיר We Have All the Time in the World שביצע לואי ארמסטרונג בסרט "בשירות הוד מלכותה" מ-1969, המתנגנת כאן ומספקת את הטון המלנכולי שליווה את הסרט ההוא, היחיד בכיכובו של ג'ורג' לזנבי האוסטרלי, ובדיעבד אחד מסרטי בונד הטובים ביותר).
כדי לא לפגום בהנאה מהסרט, ש-163 דקותיו צופנות כמה הפתעות, נציין רק שבונד נקרא כאן על ידי חברו, סוכן ה-CIA פליקס לייטר (ג'פרי רייט) לסייע באיתורו של מדען חטוף. בונד, שפרש בינתיים מהשירות, נעתר והעקבות מובילות אותו לקובה ולטרוריסט-על מעוות פנים בשם לוציפר סאפין (רמי מאלק זוכה האוסקר מ"רפסודיה בוהמית"), שמתכוון לעשות שימוש ברעל קטלני מכוונן DNA – וממדי המגפה שהוא מייצר מזכירים - למרות שהסרט נכתב עוד קודם לכן - את התקופה הנוכחית. בעלילה משתלבות דמויות שפגשנו כבר בסרט הקודם, "ספקטר", שצפייה חוזרת בו מומלצת, ובהן מדלן סוואן (ליה סידו), אהובתו של בונד ובתו של סוכן ספקטר לשעבר, ובלופלד עצמו (כריסטוף וולץ) שכלוא במתקן שמור היטב, ושמפגשו של בונד עמו מהדהד את "שתיקת הכבשים". מול בונד, במאמץ למנוע אסון קולוסלי, מתייצבת סוכנת 007 החדשה (לשאנה לינץ'), צעירה שחורה שנוכחותה פה מסמנת אולי את הכיוון שאליו תפנה הסדרה בסרט הבא.
ארבע פעמים מוזכרת המילה "מוות" בשמות סרטי בונד הרשמיים (נוצרו עוד שני סרטים שלא במסגרת הסדרה: הפרודיה הנפלאה "קזינו רויאל" מ-1967 ו"לעולם אל תאמר לעולם לא" מ-1983 שבו שב שון קונרי לתפקיד). עוד פעמיים מופיעה המילה "להרוג". בונד עצמו חוסל ושב לתחייה ב"אתה חי רק פעמיים". המוות מלווה את הסדרה שגיבורה לעולם לא מת וגם לא מזדקן, ו"לא זמן למות" מתייחס להיבט הזה לא רק בכותרתו, אלא גם באופן שבו הסרט מבקש להעמיק את היבטיו האנושיים של בונד. זהו אחד מסרטי בונד היחידים שבו פגיעותו, לא רק הפיזית אלא גם הרגשית, נדמית חשופה. צפיתי בכל סרטי בונד עשרות פעמים, וזהו הסרט הראשון שבו חשתי חרדה אמיתית לגורלו. ככה זה כשבגילומו של קרייג, בונד הלך ועוצב כבן אדם.
ישנן כמה סצינות מצוינות בסרט, ובראשן מרדף בסמטאות הצרות של העיר מטרה שבאיטליה, או זו המתרחשת במועדון לילה קובני, שבו חוגגים סוכני ספקטר, ונדמית כמו נשף מסיכות הזוי. שם אנו גם פוגשים סוכנת CIA מרשימה (בגילומה של אנה דה ארמס), שחוברת אל בונד בניסיון להציל את המדען החטוף. אגב כך, עיצוב דמותו של המדען כשריד נכחד של האימפריה הסובייטית, מזכיר אולי את לידתה של הסדרה כולה בימי המלחמה הקרה, אבל נדמה היום מעט מגוחך ואנכרוניסטי.
"לא זמן למות" הוא סרט שכולו לידה ומוות. הוא מונע מכוחן של טראומות ילדות ונקמות, כמו גם מרוחות רפאים שמסרבות לעזוב ואהבות מקוללות שמזכירות רומנים גותיים. סרטי בונד תמיד הציבו את 007 בנקודות שיא של סכנה, אבל אלה מעולם לא עירבו ילדה קטנה ואת בובת הבד שלה באופן כל כך אפקטיבי. קשה לצפות היום בסרט בונד מבלי לחשוב על ההשפעה שהייתה לסדרה על סדרות קולנועיות אחרות כמו "משימה בלתי אפשרית" וג'ייסון בורן (עוד סוכן-על שראשי התיבות של שמו הן ג"ב) - אבל האתחול שלה בכיכובו של קרייג הצליח להפיח בה מקוריות וייחוד, ואלה מתכנסים אל הסיום הספקטקולרי והאפי שמספק הסרט הזה, שעל תסריטו חתומים ניל פרוויס ורוברט ווייד הקבועים, וכן פוקונגה עצמו ופיבי וולר-ברידג' ("פליבג"), שהפכה לאישה השנייה בתולדות הסדרה ששותפה לכתיבה (הראשונה היא ג'ואנה הארווד שכתבה את "ד"ר נו" ו"מרוסיה באהבה").
פוקונגה מתברר כבמאי בונד מצוין, וקרייג הוא ללא ספק בונד הטוב ביותר מאז שון קונרי. איני זוכר עוד סרט בסדרה (שנחתמה תמיד בציון העובדה שבונד יחזור ושם הסרט הבא) שביציאה ממנו נאלצתי להסדיר את נשימתי ונותרתי תוהה לגבי גלגולו הבא של סוכן הוד מלכותה. איזו דרך לעזוב, והסרט הזה הוא חתיכת מסיבת פרידה!
