מצוידת בביטים, מילים, מלודיה ולוק ייחודי, הראפרית האוקראינית אליונה סרבננקו הייתה בדרך הבטוחה לפסגה. בשנת 2020 מגזין "פורבס" מיקם אותה ברשימה העולמית של "30 מתחת ל30", היא הופיעה ברחבי אירופה כולל בפסטיבל זיגט בבודפשט וצברה מיליוני צפיות ביוטיוב. "אני חושבת שהמחמאה הכי גדולה שקיבלתי מהתקשורת הייתה כש'פורבס' הכניסו אותי לרשימה", היא מספרת בריאיון ל-ynet בשיח זום שהיא מקיימת מדירתו של בן זוגה באוקראינה. "שנתיים לפני כן הם הכניסו את ליזו לרשימה הזאת כמישהי שגם מקדמת דימוי גוף חיובי. כל מה שעבר לי בראש זה שאם זה קרה לה ב-2018 וב-2020 היא זכתה בגראמי, אז אולי זה יקרה גם לי בעוד שנתיים. זה כמובן לא קרה, גם כי הייתה קורונה. אבל אני לא עצובה, עדיין זו הייתה חוויה מדהימה מבחינתי".
4 צפייה בגלריה
"כל מה שעבר לי בראש זה שאם ליזו זכתה בגראמי, אז גם אני יכולה". אליונה אליונה
(צילום: Alex Dobrev)
לא רק הקורונה שינתה את כל המסלול בו היא החלה לצעוד, כשבפברואר 2022 החלו הכוחות הרוסים לפלוש לשטח אוקראינה מדרום מצפון וממזרח. הראפרית, שמוכרת בשם הבמה אליונה אליונה, תכננה להופיע ברחבי אירופה עד שהבינה שהיא חייבת להגיב למצב במדינתה. "ביטלתי את כל ההופעות שהיו לי במדינות אחרות, רציתי להיות עם האנשים שלי בכפר. זה היה לי חשוב. יש הרבה אנשים, המבוגרים למשל - שלא יכולים להתרחק או לברוח. אז יחד עם אבא שלי התנדבתי בבית המרקחת היחיד שהמשיך לעבוד בכל האזור. כשאנשים הגיעו לשם וראו אותי הם אמרו לי שזה מעניק להם תקווה. לא בגלל המוזיקה, אלא כי הם אמרו לעצמם - 'אם אמן גדול נשאר כאן אז גם אנחנו יכולים להישאר'".
עוד במדור מוזיקה:
"אבל אז, ברגע אחד איבדתי חבר טוב שלי", היא מספרת בגילוי לב. "הוא היה חייל ונהרג במלחמה. הבנתי שכמעט כל אדם יכול לעבוד בבית מרקחת או לספק טקסטיל שישמש כהסוואה לחיילים - אבל לי יש את האפשרות לקחת מיקרופון, לנסוע לאירופה ולבקש עזרה. קבעתי מלא הופעות לאורך כל הקיץ. הייתי בכל מקום והלכתי למרכז התנדבות כדי לצלם את העזרה שאירופה העניקה לנו. אני מפיצה מידע לאנשים שזקוקים לעזרה ומבקשת מאנשים לבוא למרכזים ולתרום מה שהם יכולים. אם למשל, התפקיד של אימהות זה להציל ילדים - אז התפקיד שלי כאמנית זה לקחת מיקרופון ולדבר עם אנשים".
"מוזיקה היא שפה שאפשר לדבר אותה לא משנה מאיזו מדינה אתה"
סרבננקו בת ה-31 נולדה במחוז קירובוהראד שבמרכז אוקראינה, ובגיל 14 עברה עם משפחתה לכפר מדרום לקייב. את אהבתה למוזיקה היא גילתה בגיל צעיר כשהאזינה לכוכבי היפ-הופ וראפ כמו אמינם, מיסי אליוט וקווין לטיפה. "כשאתה כותב שיר פופ רגיל יש לך רק כמה משפטים בכל בית. במשפט אחת יש מילים בודדות וזה מעט מידע", סיפרה בריאיון למגזין "ווג" ב-2019. "אבל כשאתה שר ראפ, אתה יכול לספר סיפור גדול ומעניין יותר במשפטים ארוכים יותר. אז התחלתי לעשות ראפ כדי לספר עוד סיפורים".
4 צפייה בגלריה
"עכשיו כולנו שכנים, כולנו לא בבית שלנו וכולנו רק רוצים לחזור הביתה". אליונה אליונה
(צילום: Maks Fesenko)
אפילו כשבלילות סרבננקו חלמה על יצירה של מוזיקה - במשך שנים היא עבדה כקופאית בסופר, כדיילת איפור, כגננת בגן ילדים ואף השלימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ובהוראה. מאז הרבה מים עברו בנהר וב-26 בפברואר היא תגיע לישראל להופעה במועדון הבארבי בתל אביב, בפעם השנייה בקריירה שלה. "אני אוהבת את האווירה בתל אביב. זו עיר עם המון סטייל, עם הרבה אנשים יצירתיים. אני גם מכירה הרבה אוקראיניים בישראל, וחשוב לי להיפגש ולדבר איתם, לחבק אותם. עכשיו אנחנו לא נמצאים בפוזיציה הזאת של 'אני אמנית והם מעריצים שלי'. עכשיו כולנו שכנים, כולנו רחוקים מהבית שלנו ורק רוצים לחזור. מבחינתי זה חלק מהעבודה החדשה שלי.
"אני רוצה להגיד תודה לאנשים מישראל", היא מבקשת להוסיף. "על הסיקור התקשורתי ועל תשומת הלב שלכם. תודה שדאגתם לנו ושאתם עוזרים לאמנים אוקראיניים להפיץ קצת מידע. אני יודעת שבישראל עושים הרבה יותר ממה שמדברים עליו. אז אנחנו אסירי תודה על זה".
עד כה היא הקליטה שלושה אלבומים, האחרון שבהם יצא ב-2021. העובדה שהיא מופיעה בכל העולם היא ממש לא מובנית מאליה כשהראפ שלה, רובו ככולו, נכתב בשפה האוקראינית ומשלב אלמנטים מוזיקליים אוריינטליים. "כשאנשים פתוחים הם יכולים פשוט להרגיש את האנרגיה של המוזיקה. זו שפה שאפשר לדבר אותה וזה לא משנה מאיזו מדינה אתה. אני יכולה להאזין למוזיקה ישראלית למשל - כי אני נהנית מהמלודיה, אני מרגישה את האנרגיה, אני מרגישה את ההייפ. בשבילי זה מה שחשוב. השפה היא לא העניין מבחינתי, אם משהו מעניין אותי במיוחד אני פשוט מתרגמת כדי להבין את מה שנאמר".
באופן שאולי לא יפתיע את המעריצים בארץ, ישראל נוכחת במוזיקה של הראפרית כבר מתחילת הקריירה שלה. את הקליפים הראשונים שלה היא עשתה עם יוצר וידאו ישראלי בשם יאן בולוטוב, והאמנית מעידה שקליפ נוסף שלה נוצר בידי אלכסנדר פרלוצקי שגר בארץ. "אז אולי אנשים מישראל מרגישים את הווייבים של המקום", היא מוסיפה, ואף מספרת שייתכן ובמהלך הביקור תיפגש עם פרלוצקי כדי לצלם קליף נוסף.
איזה מוזיקה ישראלית את שומעת?
"יש מוזיקאי ישראלי שאני מאזינה ממש לכל אלבום שלו - עטר מיינר. אני אוהבת את הקול שלו בשירים, הוא מייצר אווירה אחרת. אני אוהבת מנגינות, גם אם הן לא בשפה האנגלית. בשפה שלכם יש הרבה חי"ת, וזה מגניב כי זה צליל שמגיע כאילו מבפנים".
4 צפייה בגלריה
"בשפה שלכם יש הרבה חי"ת וזה מגניב כי זה צליל שמגיע כאילו מהבפנים". אליונה אליונה
(צילום: Maks Fesenko)
את חושבת שהעובדה שאת שרה רק באוקראינית מגביל את הקהל שלך?
"בטוח, אבל לזכות בפופולריות הגדולה ביותר זו לא המטרה העליונה שלי. אני רוצה להיות חלק מהתרבות שלי. אז אם אנשים באוקראינה יכולים להקשיב לקנדריק לאמאר או לעטר מיינר, אז למה אנשים ממדינות שונות לא יכולים להקשיב למוזיקה אוקראינית? חשוב לי להיות חלק מהתרבות שאני מגיעה ממנה. אולי אין לי מיליון עוקבים, אבל יש מצב שעם הזמן כן יהיו לי".
סרבננקו מעידה שיוצא לא לה מעט לשתף פעולה עם אמנים אירופאים. "זה מגניב לערבב בין תרבויות. ראפ הוא לא רק אמריקני או בריטי. זה לא בגלל שאני עצלנית ואני לא רוצה ללמוד אנגלית ולהיות מגניבה כמו אמינם, אני מעריצה גדולה שלו, אבל אני בוחרת את הדרך שלי ומבחינתי השפה היא נושא עקרוני".
איך זה להיות אישה בסצנה מוזיקלית שהיא בעיקרה גברית?
"זה כבוד גדול בשבילי, באוקראינה אין כל כך הרבה נשים במוזיקה ובראפ ואני רק מחכה לראות מי תהיה הבאה. אני מכירה כמה בנות צעירות שאני מאמינה שבסוף הן יפרצו. בינתיים הן עוד מנסות לחפש את עצמן במוזיקה וכל מסלול הוא סופר-שונה. כשזה יקרה, אולי בעוד שנה, אני אהיה כל כך מאושרת".
למה לדעתך קשה יותר לנשים בתחום?
"אולי בגלל שהרבה מהראפ הנשי הלך לכיוון של 'אני כלבה, יש לי סטייל', וזה מאוד רחוק מהמנטליות האוקראינית, זה לא קשור אלינו. אני לא בחרתי בדרך הזו, אני שמה יותר דגש על הפלואו; מהיר, מגניב, מעניין ומלודי. אני גדלתי על מוזיקה אחרת, אבל היום צעירות גדלות על קארדי בי או ניקי מינאז', ואת יודעת מה עומד במוקד המוזיקה הזאת. אז הן עושות ראפ כמוהן. באוקראינה לא אוהבים את הראפ זה והן צריכות למצוא את הדרך שלהן - איך להיות נאמנות לעצמן ולכתוב שירים שיגעו באנשים במדינה".
4 צפייה בגלריה
יש אנשים שאומרים 'היא פשוט עצלנית אז היא מדברת על אהבת הגוף כדי לאכול איזה המבורגר'". אליונה אליונה
(צילום: Alex Dobrev)
ראוי לציין שלא רק מהבחינה הזאת סרבננקו לא מגדירה את עצמה כראפרית טיפוסית. עם טיקטוק של יותר מחצי מיליון עוקבים, שלא מוקדש בעיקרו למוזיקה, היא מבקשת לקדם גם אג'נדה נוספת - אהבה עצמית. "קידום דימוי גוף חיובי משמעותי בדרך שלי. מבחינתי זה אומר שאנשים צריכים לקבל את הגוף של עצמם, לא להזניח את הבריאות ולהתעצל. יש אנשים שיש להם גוף קטן ויש כאלו שיש להם גוף גדול וצריך לקבל את זה ולא לשנוא את עצמך. אנשים יוכלו לשנות את עצמם אם הם ירצו רק בזכות אהבה. שיעשו את זה רק בשביל עצמם - לא בשביל קרובי משפחה, בן או בת זוג או אף אחד אחר. יש אנשים שמבינים אותי, אבל יש גם אנשים שאומרים 'היא פשוט עצלנית והיא לא רוצה שיהיה לה גוף רזה, אז היא פשוט מדברת על אהבת הגוף כדי לאכול איזה המבורגר'. הם אפילו לא יודעים שאני לא אוכלת המבורגר", היא צוחקת. "אבל אם המילים שלי יעזרו אפילו לילד אחד זה יהיה ניצחון בשבילי".
"יש דברים שלא הייתי כותבת עליהם קודם, אבל עכשיו מוזיקה היא תרופה"
בחודשים האחרונים התמקדה סרבננקו בשירי העצמה למדינה שהיא כל כך אוהבת. "פניתי, אלוהים, אליך / אתה שומע ורואה הכול מעלינו", היא שרה בסינגל Molytva - תפילה, שהוציאה לאחרונה. "איך השמיים השלווים היו מכוסים באש / כמו ילד שבוכה בשקט במרתף". "כשהמלחמה התחילה כולם אמרו לי שאני צריכה לעשות ראפ אגרסיבי כי אני זמרת ראפ", היא מסבירה. "אבל אין לי מקום בלב עכשיו לאגרסיביות. אני פשוט מסתכלת סביבי ומנסה להבין איך אני יכולה לעזור לעם שלי. הבנתי שאני מרגישה שאני רוצה להתפלל. אני לא רוצה לכתוב ראפ כזה או לכתוב על שנאה".
את מרבית שיריה האחרונים היא הקליטה בשיתוף פעולה עם המוזיקאית ג'רי הייל, או בשמה המלא יאנה אולכסנדריבנה שמאייבה. השתיים התחברו דרך שיר שהחלה סרבננקו לכתוב על הקושי שבפרידה מהמשפחה בתקופת הקורונה. כשהיא סיפרה על הגעגועים לארוחת הפסחא וסיפורי האגדות שהייתה שומעת מפיה של סבתה, הייל מיד התחברה למסר ולרצון להתפלל וכך נולד השיר Рідні мої ("הקרובים שלי", בתרגום חופשי). "כתבתי את זה לפני המלחמה, כשלא יכולתי לראות את המשפחה שלי כי אני אמנית ואולי אדביק אותם במשהו. אבל אז המלחמה הגיעה והמצב הפך דומה. אנשים התפזרו. חלקם נמצאים באירופה, חלקם באוקראינה, חלק מתים. חלק נמצאים בערים כבושות והם לא יכולים לפגוש אחד את השני".
אתה חושבת שבימים כאלו המוזיקה היא סוג של תרופה?
"בטוח, זה מביא תקווה. אני חושבת שכל אמן עכשיו מוצא דרך חדשה במוזיקה. יש אמנים שכתבו גם לפני כן על תקווה, אבל אני לא. עכשיו כמה מהשירים שלי עוסקים בנושא. זו תקופה קשה אבל אנחנו ננצח. צריך להיות חזקים, צריך להסתכל על אנשים סביבנו, לקחת את עצמנו בידיים ולהיות חזקים עבור ילדים ועבור אנשים אחרים. אבל חשוב לי גם להדגיש את המסר שאם אתה מרגיש עצוב ורוצה לבכות עכשיו, תבכה. זה בסדר להרגיש ככה. זה דברים שלא הייתי כותבת עליהם קודם, אבל עכשיו כן - מוזיקה היא תרופה. לפעמים היא עוזרת לאנשים לבכות וזה חשוב. אי אפשר כל הזמן לנסות להיות חזקים, לפעמים הגוף שלנו צריך לבכות. בזכות הבכי אפשר לפנות מקום ולהכניס פנימה אווירה והרגשה טובה. כל כך הרבה אנשים כותבים לי על השירים שלי עכשיו שהם עזרו להם להבין משהו, או שהם סיפרו שלא בכו מתחילת המלחמה, אבל עכשיו, כשהם שמעו את השיר שלי, זה עזר להם".
סוברננקו מעידה שסצנת ההיפ-הופ והמוזיקה גדלה באוקראינה בארבע השנים האחרונות, גם בעקבות המצב הבטחוני במדינתה. "אחרי הפלישה", היא אומרת, ומתנצלת על חוסר ההיכרות עם השדה הסמנטי של מילות מלחמה באנגלית, "כלומר, אחרי פברואר 2022, הסצנה המוזיקלית גדלה מאוד. עכשיו באוקראינה הסצנה מתחלקת לאמנים סופר-פופולריים ולאמני מחתרת. אבל אני חושבת שהקבוצה הזו של אמני המחתרת תתפוצץ ותצליח בעתיד. לאט-לאט הם מתחילים להיות יותר מיינסטרים, הם עושים דברים ממש מגניבים".
ואיפה את מבחינתך נמצאת על הסקאלה הזאת?
"אני חושבת שפופולרית. המוזיקה שלי היא מעין שילוב של פופ וראפ, והשירים שלי הם כמו גשר בין אנדרגראונד לפופ. עכשיו יש יותר אמנים שהולכים לכיוון הזה, וזה מגניב. חלק מהאמנים במחתרת לא אוהבים את המוזיקה שלי כי מבחינתם זה פופ. אבל אם מישהו אומר לי את זה אז אני אומרת 'אוקיי, אני לוקחת את הכסף מהפופ ומכניסה אותו לטובת יצירת ראפ".
איזה תגובות את מקבלת היום מאנשים בעולם?
"התגובה שהכי השפיעה עליי הייתה זאת ששמעתי מכמה פולנים במהלך מחאה שהייתי בה. הם אמרו, שב-2014 (בעקבות הפלישה לחצי האי קרים, א"ח) הם הרגישו שהם לא עשו מספיק למען אוקראינה, ואולי אם הם היו עושים יותר אז מה שקרה עכשיו היה נמנע. זה גרם לי לחשוב על מה שאני עשיתי אז, אז עוד הייתי גננת בגן ילדים ויחד עם הילדים היינו שולחים ציורים לחיילים או ששלחנו להם קצת כסף שגייסנו. אבל זה הכול. לא עזרתי לאף פליט אז, לא נסעתי למזרח אוקראינה כדי לראות אם אפשר לעשות משהו. חייתי את החיים הרגילים שלי עם ילדים וזהו. ההערה הזאת של הפולנים גרמה לי להבין שהפעם אני צריכה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לשמח את האוקראינים וכדי לפעול למען חיים בלי מלחמה".
