את השאלה המטופשת ביותר בריאיון עם אורית פוקס רותם אני שומר כמובן לסוף. אין כמו לחתום שיחה מעמיקה עם יוצרת שאפתנית - שששה לדבר באריכות על קולנוע, פסיכולוגיה, פמיניזם ועוד - בשאלה ילדותית ולא בלתי צפויה על פרט מקרי לחלוטין. ואכן, אפשר לשמוע את האכזבה הקלה בקולה ברגע שאני אומר את המילים, "טוב, אני חייב לשאול…"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"מה, השם שלי?" היא מגחכת. "מה יש לי להגיד על זה? אני יכולה להגיד שנהגי מוניות מאוד מאוכזבים לאסוף אותי ולגלות שאני אני. אין לי קשר לאורית פוקס השנייה, לא מכירה, לא דיברתי איתה. טוב, מה אתה אומר על פרסי האופיר?" היא ממהרת לנושא הבא שמעניין אותה, אולי כי יש לה סיכוי לא רע לשמוע את שמה מוכרז בטקס כזוכה בפרס הבמאית או התסריטאית.
סינמה סבאיא - טריילר
פוקס רותם היא נערת הפוסטר של "יוצרת קולנוע ישראלי צעיר ורענן": כישרונית, רצינית, סקרנית, שקולה במילותיה ומנומקת בעמדותיה, פמיניסטית בתיאוריה ובפועל, פוליטית אבל לא מתלהמת, פתוחה וחברותית אבל גם שומרת חלק מהקלפים קרוב לחזה. קצת (או הרבה) כמו הדמות של רונה (דאנה איבגי), גיבורת "סינמה סבאיא", במאית שמעבירה סדנת צילום קולנוע לנשים יהודיות וערביות ומקפידה לא לחשוף בפניהן את חייה הפרטיים.
ברגע אחד בסרט, כשהנשים מגלות תמונה אישית על המחשב שלה, אפשר לחוש באי-הנוחות של רונה/דאנה, בתור מי שבמהותה מציצה לחיים של אחרים, כשהיא מגלה איך זה להיות בצד השני. "הייתה עלילת משנה שלמה שקשורה לחיים הפרטיים של רונה, וצילמנו אותה עם דאנה ועירית שלג (אמה של איבגי)", מגלה פוקס רותם, "אבל היא לא נכנסה לסרט. הרגשתי שזה כפוי, לא מתאים ומכביד. גם במציאות לא סיפרתי על עצמי בקבוצה. במאי שומר על עצמו".
"סינמה סבאיא", שעלה להקרנות סדירות אחרי שנים של הכנה ופתיחה מהוססת בין גלי הקורונה, הוא במידה רבה תצוגת תכלית של כל מה שמצפים מסרט ישראלי של במאית ראשונה: דרמה מתוסרטת היטב עם אפיל של דוקו, שמושג בזכות אלתורים של המשתתפות שלוקחות סיטואציות לקצה ומטשטשות את הגבולות בינן לבין הדמויות; סרט ביכורים שגייס את ה-סטארית של הקולנוע הישראלי לתפקיד הראשי, אבל גם נותן במה מכובדת לשחקניות מתחילות או פחות מוכרות; סרט פמיניסטי על דו-קיום יהודי-ערבי, אבל בלי ליפול למלכודת של לעשות נעים למצלמה - וגם בלי מטיפנות. לרגעים הוא מזכיר קולנוע איראני עדין או צרפתי משוחרר, אבל לא בקטע סנובי.
לא בכדי "סינמה סבאיא" זכה כבר לפני יותר משנה בפרס הביכורים ובפרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע ירושלים, והתקבל בביקורות מפרגנות עד מתמוגגות. עכשיו הוא מועמד ל-12 פרסי אופיר, שמתוכם פוקס רותם מועמדת לשניים (במאית ותסריטאית) ואיבגי לאחד (שחקנית). "בעצם הסרט מועמד כמעט בכל הקטגוריות האפשריות, חוץ מאשר בקטגוריית המשחק הגברי שבה אין לנו מתמודדים", מציינת פוקס רותם בסיפוק.
היא התחילה הכי רחוק שאפשר מהבועה של התעשייה. ילדה טובה חדרה, בת לבעל מכולת בפרדס חנה ולעובדת סוציאלית שלימים הפכה ליועצת ראש עיריית חדרה לענייני מעמד האישה. ממנה גם שאבה את ההשראה הראשונית לסרט. "סיימתי את הלימודים בסם שפיגל לפני עשור והיו לי כל מיני רעיונות לסרטים, אבל לא הצלחתי להתחייב לאף אחד מהם. אמא שלי אירגנה והשתתפה בקבוצת נשים יהודיות-ערביות שלמדו צילום סטילס. בהתחלה הייתי צינית, זה נראה לי כמו ניסיון לכפות דו-קיום בכוח. אבל אז שמעתי ממנה מה קורה בקבוצה, והבנתי שאולי יש פה פיצוח".
מכאן התחיל הסרט, שמתאר שמונה מפגשים של שמונה נשים, מחציתן יהודיות ומחציתן ערביות, מכל הגילים והמעמדות. סיפוריהן נפרסים אט-אט דרך הסרטונים שהן מביאות לקבוצה - רועדים, מהוססים וחובבניים, אבל דרכם צצים חיים שלמים, סודות וקונפליקטים. פוקס רותם רואה בקולנוע דבר משנה חיים, או ליתר דיוק משפר חיים. סינמה פרדיסו. אבל היא לא ניגשת אליו מהמקום ההוליוודי, אלא מהמקום שבו קולנוע פוגש מציאות - המציאות שלה, וגם של הנשים שכמעט לא נראות על המסך.
"הייתי נערה די מופנמת וחרדתית, במיוחד בתיכון", היא מספרת. "עבדתי כסדרנית בקולנוע לב חדרה ולמדתי במגמת תקשורת. ואז עשיתי סרט על סבתא שלי והיחסים שלה עם הפיליפינית שלה, ודרך זה התאהבתי בקולנוע. העשייה של הסרט הזה פתחה אצלי משהו. הבנתי שההתבוננות דרך המצלמה נותנת כוח. קולנוע זה כלי טיפולי, ללא ספק. אני נורא מאמינה בטיפול. יש לי שתי אחיות פסיכולוגיות. הפסיכולוגית שלי היא חלק מאוד חשוב בחיים שלי. ובמקביל יש לי עם זה אישיוז, כמו לכל המטופלים. בעיקר סביב הזמן שלוקח להרגיש את השינויים".
חשבת להיות בתחום הטיפול?
"לא הייתי יכולה להיות פסיכולוגית. בן זוגי, שמגיע מהתחום, כל יום שומע מלא חרא, מלא דברים נוראיים, וזה נשאר אצלו. אני צריכה לשתף. ברור שיש גם אלמנט שאני רוצה שיראו אותי, את החוויה שעברתי, דרך הסיפורים של מישהו אחר".
זה קצת כמו הדמות של רונה בסרט. מסתכלת מבחוץ אבל מסתתרת, לא נותנת שיראו אותה.
"אני לא חושבת שהיא מסתתרת. היא יותר מטפלת בעצמה דרך סיפורים של אחרים. וגם אני. מבינים מי אני דרך איך שאני רואה וחווה את הדמויות. בסועד יש אותי, גם בנסרין, גם ברונה".
רונה מביאה את הנשים לקצה, כמעט לאלימות.
"הדמות שלה בעיקר לא זהירה, לא מודעת לכוח של המצלמה. יש בה משהו קצת נאיבי. בתהליך העבודה על הסרט הידקתי וקיצרתי תהליכים מהמציאות, גם כדי לחזק את הדרמה. כשאני הנחיתי קבוצות כאלה הייתי הרבה יותר זהירה מרונה. המצלמה יכולה לפתוח מקומות נורא אישיים ואינטימיים, ויכולה להפוך לנשק".
אחד מקווי העלילה המרכזיים בסרט עוסק בחוסר האמון שמתפתח בין המנחה לבין חברות הקבוצה, כשמתברר שהיא שוקלת להשתמש בחומרים האישיים שלהן לצורך הכנת סרט דוקו - מה שכמובן משקף את הדילמה של פוקס רותם עצמה. "אחרי שעליתי על הרעיון התחלתי להציע את עצמי לכל מיני מסגרות, כדי להעביר סדנאות כאלה. השאלה אם להפוך את הסרטים לדוקו עלתה, אבל מהר מאוד הבנתי שאי-אפשר לשתף את הסיפורים שעלו שם. אישה באחת הקבוצות הלכה ללמוד נהיגה, בין היתר כדי להשיג מידה של עצמאות מבעלה. הוא גילה על זה, ואז הוא פשוט בא עם האוטו שלו בטסט, חתך אותה ודפק לה את הטסט".
הסיפור הזה מופיע בסרט, בשינויים לא קלים, בעלילת המשנה העוצמתית ביותר שעוסקת באישה ערבית מסורתית שעוטה חיג'אב וכמעט אינה מדברת עד השיא הדרמטי של הסרט. ג'ואנה סעיד, שחקנית ערבייה נוצרייה, מועמדת בצדק לאופיר על ההופעה שהיא אולי הבוקס בבטן של הסרט.
"ברור שיש מעשה פוליטי בלקרוא לסרט ככה, אבל זה לא סרט מתריס. העניין של האחווה הנשית חשוב לי הרבה יותר מהעניין היהודי-ערבי. זה לא סרט על דו-קיום, זה סרט על קיום"
בסרט עידנת את הסיפור.
"נכון, כי במציאות לא הייתי מאמינה שהדבר הזה אפשרי. איזו סצנה מטורפת, הא?"
אחת הדמויות בסרט, כמו אמה של פוקס רותם, עובדת בעיריית חדרה, ומייצגת את שיא המיינסטרים - משפחה מאושרת, בית צמוד קרקע וחיים חסרי דאגות - שברגע אחד בתחילת הסרט היא מתוודה שאינה מכירה נשים ערביות ושכשהיא רואה ערבי היא מעדיפה לעבור לצד השני של הכביש.
זה משהו שהכרת מהבית? חדרה ספגה לא מעט פיגועים במשך השנים.
"גדלתי בסביבה שבה לא הכרתי ערבים. המודעות הפוליטית שלי הייתה אפסית. וזה אבסורד - היו הרבה ערבים סביבנו ולא הסתכלתי, אבל בעיקר לא כוונתי להסתכל. אצל הרבה אנשים זה לא במודעות בכלל, שכולנו חיים באותו מרחב. בסרט לא רציתי שהעניין היהודי-ערבי יהיה הפוקוס העיקרי, אבל היה לי חשוב שהוא יהיה על השולחן מבחינת הסיפורים האישיים. הייתי רוצה שנכיר יותר אנשים, שיהיה יותר חיבור. להכיר זה חצי מהדרך. אין מחסום יותר גדול מבורות".
מה את עונה למי שרואה את השם של הסרט ואומר, "הנה עוד סרט שמאלני"?
"השם 'סינמה סבאיא' בא מקבוצת הוואטסאפ של הסדנאות שהנחיתי. זה שם מסקרן, ואהבתי את כפל המשמעות שמוסבר בתחילת הסרט - סבאיא זה גם שבויות וגם בחורות. ברור שיש מעשה פוליטי בלקרוא לסרט ככה, אבל זה לא סרט מתריס. העניין של האחווה הנשית חשוב לי הרבה יותר מהעניין היהודי-ערבי. אני רוצה שאנשים מכל הקצוות יראו את הסרט, לא רק הקהל שמסכים איתי. זה לא סרט על דו-קיום, זה סרט על קיום. אנחנו מתקיימים פה אחד לצד השני".
היא בת 39, ואת ההכנות לסרט עשתה תוך כדי היריון, שגם גרם לדחיית הצילומים בשנה. בצילומים היא כבר הייתה אמא לשניים: יעל, היום בת שש, ואלון, היום בן שלוש וחצי. הצורך לג'נגל בין התינוק החדש לבין הסרט אמנם הקשה עליה, אבל גם דירבן אותה לצאת לצילומים ולא לדחות אותם שוב. "יש פחד כזה להיעלם בהיריון", היא אומרת, "שישכחו שאת קיימת".
הצילומים נערכו במשך 12 יום, בחדר האוכל של כפר הנוער בן שמן. חלק גדול היה מבוסס על אלתור של השחקניות, כשפוקס רותם מתווה את הסיטואציה של הסצנה ולאן היא צריכה להגיע, והן לוקחות את זה משם. את המסע שלה בהכנות ועל הסט עשתה עם דאנה איבגי, אמא צעירה בעצמה. "דאנה היא שחקנית מדהימה, שיודעת ויכולה לעשות הכול. היא נורא חכמה, ויש לה כמובן ים ניסיון, הרבה יותר מאשר לי. היא זו שהציעה שנעשה כמה שפחות חזרות. היו רק מפגשי הכנה בין השחקניות, ומשם עברנו לאינטראקציה בצילומים".
ובתוך ההכנות לטקס פרסי אופיר שיתקיים ב־18 בחודש, והחגיגה הנשית של חברות הצוות שמועמדות לפרסים, עולה גם המציאות על המצב בתעשייה, שמרבה להתהדר באפיל הפמיניסטי ובזכיות של במאיות - טליה לביא, רמה בורשטיין - שזוכות לחיבוק בפיצ'ר הראשון ולכתף קרה בהמשך. "בסוף, מתוך 27 סרטים שהוגשו לאקדמיה השנה, רק ארבעה הם של נשים", אומרת פוקס רותם. "חלק מזה הוא תוצאה של הקושי של נשים לשלב משפחה וקריירה אינטנסיבית, וחלק מזה קשור בעובדה שמקבלי ההחלטות בתעשייה הם בעיקר גברים".
נתקלת ביחס מזלזל בגלל שאת אישה או בגלל שהסרט שלך עוסק בנשים?
"לא, אבל זה גם לא העניין. באופן טבעי אנשים נמשכים לסיפורים שמשיקים לחוויה שלהם, וזה מה שהם מאשרים להוציא לצילומים, במודע או שלא. אבל כשזה ישתנה, כלומר כשיהיו יותר נשים בעמדות שמחליטות למי הולך הכסף, גם המצב ישתנה. ואני גם חושבת שנשים יותר מפחדות לטעות, ולכן בתעשייה הקטנה שלנו יש הרבה יותר סרטים בינוניים של גברים מאשר של נשים. כשיהיו יותר סרטים בינוניים של נשים, תדע שהתקרבנו לשוויון", היא צוחקת.
אפשר להתפרנס כבמאית קולנוע בישראל?
"פיצ'ר זה החלום. ולהמשיך לביים גם. לקח המון שנים להרים את הסרט הראשון, ויש בזה משהו נאיבי. לא התפרנסתי מהעשייה של הסרט. אם מחשבים כמה הרווחתי וכמה מתוך זה הלך למטפלת, יצא ששילמתי עליו הרבה כסף. אז בנוסף אני עובדת כמורה, כתחקירנית, כמלהקת. בינתיים יש מחשבה להפוך את 'סינמה סבאיא' לסדרה, ועוד רעיון לפרויקט טלוויזיוני. לצערי הקולנוע במצב של מוות קליני, אבל אולי הוא יעבור החייאה. אז כן, למרות זאת, אני רוצה להמשיך לעשות סרטים".
פורסם לראשונה: 07:33, 09.09.22
