להקות פחות חשובות מג'נסיס דאגו להרים לאורך השנים מסיבות יום הולדת עגולות ורבות רושם לכבוד אלבומים שוליים בהרבה בהשוואה ליצירת מופת כמו האלבום Selling England by the Pound, שחגג בחודש שעבר 50. האירועים הטרגיים שהתרחשו סביבנו קטעו באכזריות את שגרת החיים ולא אפשרו לנו להתעסק אז באלבום הזה, אבל מכיוון שהוא ראוי לכל שבח, חזרנו לחגוג אותו באיחור קל - רגע לפני שפיטר גבריאל, פעם סולן הלהקה ואחד ממייסדיה, יחתום בחודש הבא שתיקה אולפנית שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה.
5 צפייה בגלריה
ג'נסיס בשדה התעופה בלונדון ב-1974. משמאל לימין: פיטר גבריאל, פיל קולינס, טוני בנקס, מייק רות'פורד וסטיב האקט
(צילום: GettyimagesIL)
גבריאל אגב, הוא לא היחיד שמתעסק בענייניו. גם סטיב האקט, הגיטריסט שעזב מעט אחריו, מוסיף להוציא את גרסאותיו היפות לקלאסיקות של ג'נסיס בשלל אלבומי הופעות כפולים ומשולשים. פיל קולינס לעומתם, המתופף ומי שהפך בהמשך להיות הסולן והפנים של ההרכב במרבית שנותיו, טרוד בעיקר בענייני בריאות. ומי שדווקא היו שם בכל גלגוליה של ג'נסיס ואיכשהו נשארו תמיד קצת בצד, הקלידן טוני בנקס והגיטריסט מייק רות'רפורד, עוד נחים מסיבוב האיחוד של הלהקה שהסתיים לפני כשנתיים.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
בהיעדר מהדורה חדשה ומורחבת לאלבום Selling England by the Pound, שהייתה עשויה לכלול גרסאות אלטרנטיביות לשירים, קטעים שנמצאו על רצפת חדר העריכה וביצועים שונים מהופעות מאז (כמקובל במקרים דומים), או לכל הפחות איזה מיקס חדש (הגרסה הזמינה בשירותי הסטרימינג היא מ-2008), נותר לנו להסתפק באלבום האדיר והמקורי, אך אין זו פשרה. ג'נסיס של 1973 הייתה להקה בשיאה ו-Selling England by the Pound הוא לא רק גדול אלבומיה, אלא גם אחת מהפסגות שהציגו את ההוד וההדר שאפיין את הרוק המתקדם בשיאו. בהשאלה מעולם הקולינריה, Selling הוא מנת שף מוקפדת שהוכנה מרכיבים משובחים וירדה מהאש רגע לפני שהחלה לגלוש. חוץ מהישג אמנותי יוצא דופן, חברי הלהקה הצליחו לשלוח סינגל מהאלבום אל המצעד הבריטי - I Know What I Like (In Your Wardrobe) - שהגיע למקום ה-30 הלא מאוד מרשים. בהמשך הלהקה הכירה מקרוב את צמרת המצעד, בבריטניה ובארצות הברית כאחד, אך ב-1973 היה לה יעד אחר.
5 צפייה בגלריה
הכיר מקרוב את פסגת המצעדים בארצות הברית. פיטר גבריאל בסנטרל פארק, ניו יורק
(צילום: GettyimagesIL)
באייטיז ובראשית הניינטיז ג'נסיס נהנתה לגעת בפופ מצעדים, שהיה גם קליט וגם מורכב מוזיקלית. אך למעשה היא גם החלה את דרכה ככזאת, או לפחות אולצה להישמע כך. From Genesis to Revelation, אלבום הבכורה של ההרכב שכלל לצד גבריאל, בנקס ורות'רפורד גם את הגיטריסט אנתוני פיליפס, לא הרשים במיוחד את אלו שהאזינו לו עת יצא ב-1969. חמור מכך, הוא אכזב בעיקר את חברי ההרכב שסלדו מההפקה הפופית-בארוקית של השירים הקצרים שנעטפו בכלי מיתר ונשיפה.
"היו לנו המון ויכוחים בנוגע להפקה ועל התוצאה הסופית. שנאתי את מה שיצא בסוף", יסכם לימים פיליפס את הפיאסקו ההוא. האלבום נכשל מסחרית ואמנותית, גם בגלל שחנויות התקליטים מיקמו אותו באגף המוזיקה הדתית. נראה שהחיבור בין שם הלהקה התנ"כי לבין העטיפה השחורה שעליה הופיע רק שם האלבום בפונט גותי, נתפס בעיני אותם זבני המוזיקה כפרשנות פופית לסיפורי הברית החדשה. האלבום עדיין זמין בשירותי הסטרימינג, אך הלהקה הקפידה להתעלם ממנו בהמשך דרכה, ודי בצדק.
אחרי הטראומה ההיא חברי ההרכב התאפסו על עצמם וב-1970 הם הוציאו את Trespass - הראשון בסדרת אלבומי הפרוג שלהם. אותו העשור סימן את הכיוון המוזיקלי שהם ייקחו בקרוב. לפי האגדה, חברי הלהקה האזינו לאלבום In the Court of the Crimson King של קינג קרימזון, ולקחו אותו לאולפן שיספק להם השראה. גבריאל וחבריו לא רק הקשיבו לתקליט, אלא גם הביטו בפרצוף שעל העטיפה כדי לנסות להבין איזו מוזיקה עליהם ליצור. Trespass היה צעד חשוב בדרך לשם: עדיין ללא אפוסים מורכבים, אך עם שישה שירים ארוכים יחסית שמיזגו פרוג מורכב עם נגיעות פולק עדינות. את הטוב ביותר הם שמרו לסוף. The Knife הייתה יצירה מורכבת וכבדה יחסית שנמשכה תשע דקות, ובדיעבד שימשה גם כמבוא לאלבומים הבאים והעוד יותר טובים של ההרכב.
שנה לאחר המבוא הגיעה המנה הראשונה בארוחת הגורמה שהיא ג'נסיס הפרוגית - האלבום Nursery Cryme. לפני שהעבודה עליו החלה, נערך בהרכב חילוף כפול: ג'ון מיאהו המתופף ופיליפס הגיטריסט עזבו, ובמקומם הגיעו פיל קולינס וסטיב האקט. החמישייה הקלאסית של ג'נסיס הושלמה, והלהקה הפכה לאחת מהשחקנית המרכזית בסצנת הרוק המתקדם הבריטי. ג'נסיס עשתה זאת בזכות סגנון נגינה והפקה אגרסיבי יותר ותוך שימוש ניכר במלוטרון, הכלי החדשני דאז שאפשר ליצור קסמים באולפן. השינוי השני והחשוב לא פחות הופיע בטקסטים שגבריאל החל לכתוב, שאופיינו בהומור ובמשיכה לסיפורי פנטזיה, ובהמשך גם בביקורת חברתית. הסוריאליזם של הלהקה ניכר לא רק במילים (ותיכף גם בלבוש של גבריאל על הבמה), אלא גם בעטיפה שצייר פול וויטהד, שהיה חתום גם על עטיפת אלבומה הקודם, וגם על הבא (והמעולה אף יותר) שלה - Foxtrot . אלבום שרשם קפיצת מדרגה פרוגית נוספת וכלל לראשונה גם אפוס מענג באורך 23 דקות שתפס את מרבית צידו השני של התקליט - Supper's Ready. עכשיו הם היו מוכנים לגשת ליצירת המופת הגדולה שלהם.
צד א' - חלום מופלא, צד ב' - נשגב לא פחות
סיבוב ההופעות שליווה את Foxtrot עלה די יפה, וחברי הלהקה לקחו לעצמם מנוחה קלה כדי להתרכז בעבודה על השירים שיופיעו באלבומם הבא. גבריאל רצה שהאלבום יעסוק בשינויים החברתיים שאנגליה עברה אז. כשמו, Selling England by the Pound שבהחלט ניתן לראות בו אלבום קונספט, נלקח מסיסמה של מפלגת הלייבור וחלק מהשירים טיפלו במעבר המהיר מדי של המדינה (לפחות לדעתו של גבריאל), מאחת בעלת ערכים סוציאליסטיים של ערבות הדדית לכזו שאימצה את הקפיטליזם. גבריאל נזדקק ליומיים בלבד להשלמת המניפסט שהוא ניסח לאלבום. על המוזיקה הלהקה עבדה זמן רב יותר.
5 צפייה בגלריה
זדקק ליומיים בלבד להשלמת המניפסט שהוא ניסח לאלבום. פיטר גבריאל, ג'נסיס
(צילום: GettyimagesIL)
הדיון בתמורות שעברו על ארצו והציקו לגבריאל מופיע כבר בשיר הפותח Dancing with the Moonlit Knight, שבו מוזכר שם האלבום, לצד רשתות מזון מהיר והמרדף של אנשים אחר העושר. הנושא מורכב, וכך גם מבנה וקצב השיר המשתנים לאורך הפרקים שמרכיבים אותו. גבריאל מתחיל לשיר ואז הלהקה מצטרפת בעדינות עם נגיעות פולק. הפסנתר של בנקס מתגבר, הלהקה רצה עם ריפים מהירים של האקט על הגיטרה ועם תיפוף דינמי של קולינס, ברקע נשמע גם סיטאר חשמלי (לא עניין שכיח בפרוג) ובנקס מכפיל בעזרת המלוטרון את הקולות ויוצר מיני מקהלה. השיר מסתיים עם מהלך יפה של גיטרת 12 מיתרים, שהאקט תכנן במקור לשיר אחר לאלבום, אך נמלך בדעתו.
וזה רק הפרומו. לאחריו מגיע ה"להיט" של האלבום - I Know What I Like (In Your Wardrobe) המספר על גנן צעיר ונטול שאיפות, שדמותו מופיעה על העטיפה. גבריאל חיטט במלוטרון של בנקס, בזמן שזה יצא לשירותים, ומצא איזה צליל שהזכיר לו מכסחת דשא. גם קולינס עתיד להעשיר את השיר בימיו כסולן - הוא נהג לתופף בתוף מרים ולרקוד על הבמה בחלקים האינסטרומנטליים שבו. אך ל"להיט" הזה יש תפקיד חשוב יותר ממתן במה לעבודת הרגליים העתידית של המתופף. הוא מוביל את המאזין לשיא האלבום, ולאחד מרגעי המפתח ברוק המתקדם - Firth of Fifth שהלחין, וגם השתתף בכתיבת מילותיו, בנקס.
הטקסט החידתי משהו שמערבב פילוסופיה עם שאלות על אמונה, הוא רק התפאורה למה שחשוב פה באמת - למוזיקה. היצירה השמיימית נפתחת בנגינת פסנתר קסומה של בנקס בסגנון רפסודיה, ומכאן והלאה מתפתח דו שיח עשיר בין הלהקה לבין הפסנתר. הקצב והדינמיות המשתנים לאורך היצירה מגבירים את המתח, וכלי אחד עונה למשנהו. רגע לפני הסיום, מגיע סולו גיטרה נהדר של האקט במשקל ארבעה רבעים ובמקצב איטי יחסית, המפתח את תפקיד החליל שגבריאל ניגן קודם לכן. משם זה חוזר לפסנתר של בנקס שמשלים את המעגל. רגע לפני שהצד הראשון של האלבום מסתיים, קולינס לוקח את המיקרופון ושר ב-More Fool Me היחסית קצר. את הליווי המוזיקלי מספק ראת'רפורד שכתב עם קולינס את השיר על מדרגות אולפני איילנד. קולינס, שביצע את השיר בסיבוב ההופעות לקידום האלבום, מרמז פה על התפקיד שאותו ימלא כעבור שנתיים, לאחר פרישת גבריאל מההרכב.
המאזין בקושי הספיק להקיץ מהחלום המופלא שהוא צד א' של Selling England by the Pound , וחציו השני והנשגב לא פחות של האלבום נפתח עם הצלילים הראשונים של The Battle of Epping Forest. זהו אפוס שמתאר לאורך 12 דקות קרב בין שתי הכנופיות שהנהיגו "ביל הדוקר" ו"מיק בעל הכפתור", שמתקוטטות על חתיכת דשא בלונדון. גבריאל המספר-שר מחליף כאן כמה קולות ומציג חיזיון תיאטרלי מורכב, אך חלק מחבריו להרכב סברו לימים שיש פה יותר מדי מילים ושהיצירה מאתגרת מדי לביצוע בימתי.
אחרי שטף המילים של The Battle of Epping Forest מגיעה אתנחתא בדמות After the Ordeal האינסטרומנטלי שהוא בעיקר מופע של האקט המשייט בין הגיטרה הקלאסית לחשמלית שלו. כשהוא מסתיים מתחיל אפוס נוסף, (אבל "רק" באורך 10:41 דקות) - The Cinema Show. זהו עוד רגע מרהיב של חברי ג'נסיס כנגנים וכמלחינים המחליפים משקלים מוזיקליים, משלבים הרמוניות קוליות (קולינס וגבריאל) ועוברים בין סולואים (החליל הנוגה של גבריאל המוביל לקטע הפסנתר של בנקס המחזיק כמחצית מהיצירה). בנקס וראת'רפורד הבסיסט כתבו את מופע הקולנוע הזה בהשראת הפואמה של ט.ס אליוט שעסקה ברומיאו ויוליה השייקספיריים. הקטע החותם, Aisle of Plenty, עוזב את עינוגי הגוף של רומיאו ושב לעסוק בתמה שפתחה את האלבום - תרבות הצריכה האנגלית, והוא כולל משחקי מילים המרפררים לסופרמרקטים בריטיים.
מי שיאזין היום לג'נסיס ה"פופית" יגלה לא מעט אוצרות
בשעתו האלבום זכה לביקורות מעורבות, וחלק מהמבקרים התרגזו על הטקסטים הלא מובנים דיים שבו. לימים הוא הפך לקלאסיקת פרוג שאין עליה עוררין, ולפחות כותב שורות אלו ממשיך ליהנות מכל האזנה לו - כולל בשלוש שנערכו לצורך הכתבה. כחודש לפני שהאלבום נחת בחנויות, ג'נסיס יצאה לסיבוב הופעות באירופה ובארצות הברית שנמשך כחצי שנה. גבריאל, שנהג אז להחליף תלבושות, כובעים ומסכות ראש סוריאליסטיות על הבמה, הקדים כל שיר חדש עם סיפור קצר על מה שהקהל עומד לשמוע.
גבריאל הספיק להשלים עוד אלבום נהדר עם הלהקה - The Lamb Lies Down on Broadway הכפול והסוריאליסטי לא פחות מקודמו. את סיפורו הסכיזופרני של רייל, גיבור האלבום, ניסח גבריאל לבדו, והשאיר לחבריו את מלאכת ההלחנה. למרות שהחלוקה הזו העצימה את המתח בתוך הלהקה, החמישייה הצליחה להשלים את האלבום ויצאה לסיבוב הופעות ארוך לקידומו, שלאחריו גבריאל נפרד ממנה באוגוסט 1975.
החמישייה שהפכה עכשיו לרביעייה, הוציאה במהלך 1976 עוד שני אלבומים פרוגיים רגועים יותר (A Trick of the Tail ו-Wind & Wuthering) שבהם קולינס הפך לסולן (כי למה לחפש בחוץ כשהמועמד הטבעי והטוב ביותר יושב אצלך בבית), ואז האקט חתך. הרכבים אחרים שאיבדו תוך שנתיים שני חברי מפתח, היו אולי חושבים על פירוק או לפחות מנסים לגייס מחליפים. ג'נסיס הבינה שפחות יכול להיות גם יותר. הרבה יותר, ובתום סיבוב ההופעות שהונצח באלבום Seconds Out, היא גם סיכמה יפה את ימיה כלהקת פרוג. קולינס, שתפקד לאורך מרבית ההופעה המנוצחת פה בקדמת הבמה כסולן, נעזר בצ'סטר תומפסון שמילא את מקומו מאחורי מערכת התופים. חלק מאנשי ג'נסיס התארחו באלבומי הבכורה שהוציאו אז גבריאל והאקט, והלהקה שהפכה עכשיו לטריו, החלה לחדד את משולש הזהב שיוביל אותה אל ההצלחה המסחרית שהיא תחווה בקרוב. אלו שהתנתקו ממנה בשלב הזה, בוודאי שכנעו את עצמם שהחבורה מכרה את אנגליה של הפרוג בזול בשביל לגרוף את הכסף הגדול של אמריקה. הם טעו.
משטרת הפרוג כנראה תזעם על הפסקה החותמת, אך ג'נסיס הייתה להקה מופלאה בשני גלגוליה. הפרידה ההדרגתית שלה מהרוק המתקדם (שאיבד מקסמו וכוחו לקראת סוף הסבנטיז), והפנייה אל קהל רחב יותר, החל מהאלבום ...And Then There Were Three... שהופיע ב-1978 דרך הצלחותיה העצומות לאורך שנות ה-80 ועד לאלבום We Can't Dance מ-1991, הייתה הכרחית. ולא רק נחוצה, אלא גם מרשימה יותר מהתפניות המוזיקליות שהציגו פחות או יותר במקביל, הרכבי פרוג דוגמת יס, קינג קרימזון, ג'טרו טאל, קאמל, אמרסון לייק ופאלמר, וכן, אפילו פינק פלויד. מי שיאזין היום ללא דעות קדומות, לג'נסיס ה"פופית" יגלה אצלה לא מעט אוצרות, שיעזרו לו להבין עד כמה מדובר בהמשך טבעי אך מעודכן ומותאם לשיאים שהלהקה רשמה במחצית הראשונה של הסבנטיז. אפילו ב-We Can't Dance עתיר הלהיטים שהתקבל בשעתו בביקורות צוננות, מסתתרים יהלומים כ-Dreaming While You Sleep ו-Fading Lights החוצה את מחסום עשר הדקות. כמעט כמו The Cinema Show שפיאר את Selling England by the Pound המופתי מאוקטובר 1973.
