בדצמבר האחרון הודיעו ברשת, שהריאיון שערכו עם הנשיא לשעבר, משה קצב, שהורשע באונס, נגנז. מטעם ההנהלה נמסר שהיא "אינה מרגישה שלמה עם התוצאה הסופית", אבל ההודעה לא פירטה ולא הסבירה אם התוצאה לא הייתה דרמטית מספיק עבור הערוץ באופן שיצדיק את שידור הריאיון או שהם מצאו בו פגם מוסרי. אבל אל חשש, חומרי הגלם של הריאיון עם קצב בכל זאת מצאו את דרכם אל המסך - כשאמש שודר סרט הדוקו "פרשת קצב - הדרמה המשפטית" ברשת, שסוקר את התפתחות הפרשה ובו משולבים קטעים מהריאיון.
מתוך "פרשת קצב - הדרמה המשפטית"
(קרדיט: באדיבות רשת)
כמו תמיד בישראל, אין כאן רגע דל. "פרשת קצב" לא מהווה רק קפיצה לדרמה שהתרחשה פה לפני 15 שנה, אלא מתכתב עם אירועי השעה. מפה הניסיון לשנות את הרכבי השופטים ומשם הטענות כלפי פרקליטות המדינה והיועצים המשפטיים הממשלתיים, ואולי אפילו ניסיון לרכוב על הבאזז של "אלף", סדרת הדרמה שעלתה ב-yes על הפרשה. כדי להכשיר את הריאיון ארזה אותו "פרשת קצב" מחדש בעטיפת מתנה מסוגת דוקו, שכללה את סיפור המעשה בעיקר מבחינה משפטית, כלומר הפנייה של קצב ליועץ המשפטי, מני מזוז, בטענה על ניסיון סחיטה, החקירה שהובילה לבניית כתב האישום, הנסיגה של הפרקליטות לטובת הסדר טיעון רזה מאוד (אנורקטי!), הסירוב של קצב לחתום על עסקת טיעון, המשפט והאישום באונס. ברשת גייסו לטובת העניין עדויות עורכי דין מטעם התביעה וההגנה, משפטנים מומחים לפרשה, קטעי ארכיון, ויאללה, לשידור.
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
באופן מוזר אפשר להגיד שהמהלך שעשתה רשת דומה קצת למה שקרה לכתב האישום בפרקליטות. רשת השיגה ריאיון עם קצב, גילתה בשלב מסוים שהוא אינו ראוי לשידור מסיבות שונות שאפשר להבין לאחר הצפייה בסרט, והחליטה להגיש אותו ב'הסדר טיעון' - גרסה מכובסת ונטולת עמדה של האירועים שבתוכה כלולים חומרי הריאיון. על הסדר הטיעון הזה קצב כבר חתם. וכך, מי שצפה ב"פרשת קצב" קיבל בעיקר את האיש עצמו, ישוב לו זחוח ומחויך עם הכיפה הנצחית שאינה משה מקודקודו, רוטן בהתקרבנות מגוחכת על כך שאופסן בכלא עם עבריינים שלא חנן, רומז שהיה מי שקיווה שיתאבד, משווה את עצמו לדודו טופז כדוגמה למי שנעשה לו עוול (אדוני, אתה חייב רענון דחוף לעולם הדימויים שלך) ומתלונן שהוא כבר 15 שנה לא ישן שינה רציפה.
באמת שאין צורך להסביר למה הריאיון הזה הוא טעות נוספת בשרשרת הטעויות שעשה קצב במהלך דרכו הפוליטית, הוא מדבר בעד עצמו. הריאיון הוא בסך הכול ההמשך הישיר של הנאום המגוחך שלו מלפני 15 שנה, נאום "ערוץ 2!", זה שבו הוא טוען שאף אחד לא ביקש ממנו תגובה ובאותה נשימה מסביר שסירב להגיב כי לא רצה לשבש הליכי משפט. הזמן לא היטיב עם משה קצב, הוא לא הפך אותו לחכם יותר, כן יותר או מוסרי יותר. השאלה היא איזה ערך מוסף יש לריאיון הזה, ומה הטעם לשדר אותו? מה קיבלנו ממנו אנחנו, כצופים, חוץ מסיפוק בביתו של הנשיא הנוכחי, שלא משנה כמה נרפה הוא יהיה, תמיד יהיה גרוע ממנו?
האם לתת במה לאנשים כמו קצב זאת השאלה הרווחת במקרה כמו זה. בעיקר כשכל מה שיש לו לומר זה שהוא "מצטער שהוא נכנס לפוליטיקה" (בוא, אתה לא היחיד). "מתן במה" הפך לשם נרדף לחופש הביטוי אבל בסופו של יום הבמה היא מוגבלת, והבחירה את מי לארח על הבמה הזאת היא אמירה, הבעת עמדה. בניגוד ל"פרשת קצב", שבו כל מה שקיבלנו היה ההכרזה הפושרת ש"תפיסת המציאות של קצב לא תואמת את הקביעות המשפטיות", לריאיון כזה עם קצב, שבו הוא לא מודה בעוולות שביצע, שלא לדבר על הרהור חרטה, אין שום ערך. אין פה שום דבר חדש, אין אף ראיה חדשה, לא מדובר בסרט מופתי שמציג זווית חדשה של האירועים. נאדה. הוא בעיקר מאפשר לקצב להתרפק על הימים שבהם ראה את עצמו כראש הממשלה הבא, כוכב זוהר בשמי הליכוד. לנזקים, לעומת זאת, הסרט גורם לא מעט, במיוחד כטריגר לנפגעות תקיפה מינית והתחושה שנוצרת בקרב הצופה התמים, שעלול להסיק שהגב שקצב מקבל פה הוא מבוסס.
2 צפייה בגלריה
הדוקו לא מחדש, אלא בעיקר מאפשר לקצב להתרפק על הימים שבהם ראה את עצמו כראש הממשלה הבא, כוכב זוהר בשמי הליכוד. מתוך "פרשת קצב - הדרמה המשפטית"
(צילום: רשת)
"פרשת קצב" מפנה את הזרקור אל ההתרחשות המשפטית, בעיקר בפרקליטות המדינה. הוא מדגיש את פניית הפרסה הכפולה שעשתה הפרקליטות אל הסדר הטיעון וכתב האישום הרזה ובחזרה ממנו. במובן מסוים למדינת ישראל היה מזל שהנתק של קצב מהמציאות לא הניח לו לחתום על הסדר הטיעון, והיא חייבת את הצלחתה להרכב השופטים שהרשיע את קצב ושלח אותו לשבע שנות מאסר, מתוכן ריצה חמש. אם "פרשת קצב" מפנה אצבע מאשימה אל הפרקליטות, הלקח החשוב מהסרט הזה הוא דווקא חשיבותם של השופטים בירושלים (אם כי אלה ספציפית ישבו בתל אביב). הטלוויזיה המסחרית בישראל אולי מאמינה שאין טוב או רע כשזה מגיע לרייטינג, אבל לפחות בבתי המשפט יושבים אנשים שמבחינים בין השניים, נחזיק אצבעות שככה זה יישאר.
