בשיתוף "עברית"
שמיים אין-סופיים, וחול.
כל כך הרבה חול, שנדמה לו שאם רק ייתן איזו נשיפה חטופה, תתחולל כאן מייד סערה נוראית.
כבר שלושה ימים שהוא מתהלך פה, מתנשם בכבדות זהירה ואיטית. שלושה ימים שלא נגמרים, לעומת האוכל והמים שאזלו כבר מזמן. קשה לו לנחש בדיוק מתי...
אפשר היה לחשוב שבמצב כזה, של שיממון מוחלט, הנפש שלו תשתגע.
הוא כבר הכין את עצמו לתסריטים הגרועים ביותר, לשודדי דרכים או למוות בייסורים, לרעב כבד ולאפשרות שייאלץ לאכול כל מקק שייקרה בדרכו. הוא נשא איתו את הסכין שלו והיא שמרה עליו, מכל צרה שלא תבוא.
אבל הוא מעולם, בכל ימיו, לא שיער כמה שקט ושלווה הוא ימצא בללכת לאיבוד... דווקא עכשיו.
10.8.14
"הוא כבר קיבל את התרופות שלו הבוקר?"
הקול הסמכותי בקע מצדו השני של החדר.
"כן, דוקטור. שתי מנות קצובות."
"וזכרת לחטא את ה..."
"כן, דוקטור, הכול כבר נקי."
הקול הנשי השיב במהירות, מתוך נוירוטיות קלה ונוכחת.
המילים התערבלו לאדם בתוך המוח, מקבלות להן לאט גוון וצורה. הוא מצא את עצמו נשאב לתוך סנוור אחד גדול, ואז פקח את עיניו באחת.
"דוקטור," מלמלה האחות לעברו שוב, הפעם בסופרניות זהירה יותר.
אדם זיהה בהדרגה שתי דמויות מטושטשות שניצבו מולו, ובעיקר שיניים, הרבה מאוד שיניים בוהקות.
האורות הכאיבו לו, אך לאחר מצמוצים אחדים הוא חשב שאולי הצליח להסתגל לעינוי.
"היי אדם, הכול בסדר, אתה בסדר."
הוא פקח את עיניו שוב, מגלה שאלו נעצמו מעצמן, ונתקף בתחושת חמימות קלה בעודו שומע את שמו מרחף מעליו.
"מה קרה?" הוא הוציא מפיו, חורק חלושות.
"אדם, אתה יודע איפה אתה נמצא?"
האחות המטירה לעברו בקולה הצפצפני.
"בית חולים, כנראה איפשהו באזור זימבבואה, גברתי."
גם בשעות הקשות ביותר, אדם ידע לשמור תמיד על קמצוץ מדויק של פאסון חלקלק.
האחות ניסתה לפרש את מידת רצינותו, אך פניו המחוספסות לא הסגירו מאומה.
"התעוררת, יא מניאק?!"
בחור צעיר התפרץ לפתע אל החדר, היישר לכיוון המיטה של אדם, מחזיר אליו ברגע את חוסר האיזון הפנימי בגופו. אדם שלח יד לרקה, אך החיוך התגנב מתוכו כמעט באופן אוטומטי.
"מה קורה גבר?!"
פרנקל שלח יד לכיוון ידו של אדם ולחץ אותה, קצת יותר מדי חזק. אבל הפעם זה היה כאב טוב, כאב מוכר.
"תאמין לי אתה, רק צרות אתה עושה אחי, רק צרות!" צחק פרנקל והוסיף בטון הציני הקבוע שלו, "אחיך יצא בדיוק להביא את הכלב, לא יכולת לחכות לו איזה כמה דקות? אז היית ישן עוד קצת, מה קרה, יא מניאק!"
צחוק קצר ומקרטע בקע מגרונו של אדם, מלווה מייד בשיעול עמוק. הגוף שלו אותת מדי פעם על תשישות, אבל רק לעתים נדירות בגד בו באמת.
"טוב יאללה בוא, בוא נזוז מפה... אני לא נשאר פה עוד דקה אחת, אחי," אמר אדם בעודו מביט באחות בהתרסה, מודע לגמרי לעובדה שהיא שומעת אותו.
נמאס לו להתעורר בכל בוקר מחדש מעורפל, שחוק... רובוטי.
בשבוע האחרון הוא ירק כמעט כל כדור שנתנו לו, אבל הבודדים שלא הצליח להימלט מהם - עשו את שלהם.
הפסיביות שיגעה אותו. הרוטינה, הבדיקות, התחקירים. השאלות החוזרות בכל בוקר מחדש, "אתה בסדר אדם?", "אתה יודע איפה אתה?", "יופי, ואיך אתה מרגיש?"...
"הוא עדיין לא מילא את כל הטפסים," השיבה האחות בהתרסה קטנונית משלה, שמחה לא פחות להיפטר מהנודניק.
***
חלפה כמעט חצי שעה עד שמתן חזר לבית החולים, כשסימבה בידיו, מרייר לכל עבר.
הוא המתין לאדם ולפרנקל בחוץ, בזמן שאלו התעסקו עם הבירוקרטיות האחרונות.
השאיפה הראשונה של חופש לריאותיו של אדם הייתה שווה מבחינתו כל מחיר. הוא היה נואש כבר למרחבים הפתוחים, לשמיים שפרוסים מעליו, ליכולת ללכת מבלי שישאלו אותו לאן...
סימבה מצדו היה זקוק לאדם, כמעט כמו שאדם היה זקוק לחופש. עוד לפני שהוא הספיק לצאת אליו מהדלת האחורית של בית החולים, סימבה כבר זינק לעברו, ורק במזל לא הפיל אותו על הקרקע מרוב אושר. אדם סלח לו מכל הלב...
"נו, לקחת את הכול? נתנו לך מרשמים ושטויות?"
שאל מתן, מתאמץ לשוות רוח קלילה לשאלותיו.
"עזוב אותי, לא לוקח שום דבר. יאללה, אחי, אני מת לעוף מפה," ענה אדם בהחלטיות, לא מותיר מקום לשאלות נוספות.
את הנסיעה הביתה הם העבירו לצד בדיחות על האחות המרשעת ותלונות על כך שלא הצליחו להשיג לפחות איזה מרשם לגראס רפואי, שהיה מסדר אותם כהוגן.
מתן חזר ואמר שבמקום אדם הוא היה "תובע את האמ-אמ-אמא של הצבא", ופרנקל הצדיק אותו בהתלהבות יתרה.
האמת שאת אדם זה בכלל לא עניין.
הוא פשוט שמח לעוף משם, והתפלל חזק להשאיר את כל זה הרחק מאחור.
***
"קצין העיר נתניה," ענתה נעה בתנופה כשהטלפון הספיק בקושי לצלצל.
היא כבר ידעה לזהות את הרטט העדין שהטלפון השמיע, ממש שנייה לפני שהוא נכנס לפעולה.
"היי נעה, אפשר את עופרית? זאת לילך שוב," הקול הדק בקע מן הצד השני של הקו.
נעה נשפה החוצה לרווחה, מתקתקת על כמה כפתורים, שומעת מהחדר המקביל את הטלפון מצלצל מחדש, ואז מניחה את השפופרת בחזרה במקומה.
זה היה מסוג הפעולות שנעה יכלה כבר לעשות מתוך שינה, ושלא היה בהן שום עניין בשלב זה של תפקידה במערכת.
היא גירדה בעצבנות את הקרקפת שמתחת לשערה האסוף, מודעת לכך שלא חפפה כבר במשך שבוע. זה לא ממש עניין אותה, פשוט קצת גירד.
היא אספה כמה תיקים מהשולחן כשהדלת של היחידה נפתחה, וחבורת מילואימניקים נכנסה לפתע פנימה, מלווה בהמולה וצחקוקים רועמים. היחידה האפרורית שוב קמה, רק לרגע, לתחייה.
"כן, אני חושב שכדאי להתקשר אליהם עוד משהו כמו שעה. הם עסוקים כרגע בטופסולוגיה..."
שתיקה קצרה.
"אני חושב שהאמא עוד לא לגמרי מעכלת. כן-כן, אתה צודק.
בסדר גמור... יופי, אז נתעדכן בהמשך."
אמיר דיבר בקולי קולות לעבר הטלפון, בזמן שהוא ויהודה הביטו שניהם לכיוון המשרדים.
"מה קורה, נעה?" שאל אמיר בקול החם והמחבק שלו כששניהם התקדמו לעברה בצעדים ארוכים.
"חיה," ענתה נעה, מתאמצת לחייך אליהם בבדיחות הדעת.
"היה משהו חדש?" שאל יהודה בסבר פנים חמורות.
"לא," נעה השיבה מייד.
"ואיזה חדש מהחב..." אמיר התכוון להוסיף, אבל נעה ענתה מייד
"לא," מונעת ממנו להשלים את המשפט.
היא שתקה רק לרגע, מתלבטת אם להגיד משהו נוסף, אבל במקום זה היא הרגישה שהיא מתחילה כולה להאדים. שיט.
"את בסדר?" שאל אמיר במהירות.
"מה זה, המדים גדלו עלייך או שאת לא אוכלת?" הוסיף יהודה, מלבה את האדמומיות הנוראית.
נעה שמה לב לאחרונה שהיא לא אוהבת שדואגים לה יותר מדי. היא פשוט לא רגילה לזה, אז זה שם אותה במקום מאוד לא נוח. ומעבר לכך, זה גורם לה ישר לבכות, ולאנשים - לדאוג יותר...
"אני בסדר," היא מלמלה בחצי יבבה, מודעת לעצמה יתר על המידה.
אמיר שלח יד לעבר כתפה.
"נעה, לכי תעשי איזה סיבוב. אני נשאר פה ליד הטלפון."
היא הסתכלה בו מבולבלת מכיסא משרדה.
"נו, עליי, עופרית לא תגיד מילה," הוא התעקש.
נעה היססה לדקה קצרה, מתחילה להרגיש את כל הנוזלים שוטפים את פניה בצונמי של רגשות, ואז הנהנה מייד ופנתה לעבר השירותים.
מרגיז, כל האמוציות האלה לאחרונה. פשוט אי-אפשר לחמוק מזה.
היא שטפה את פניה, מכופפת למחצה, נמנעת במכוון מן הראי שממול.
בשבועיים האחרונים היא הדחיקה לגמרי את עצם היותה בחורה, וגם את כל הצרכים שנובעים מן הכותרת הזו. היה לה נוח יותר ככה עם עצמה. זה גם מייעל את העבודה, היא חשבה לעצמה מדי פעם. לא לבזבז זמן על בשמים, הברשת שיער או גזירות ציפורניים למיניהן...
היא סגרה את הברז וחלפה על פני השומר התורן ביציאה מהיחידה, נשאבת בכוח אל האוויר שבחוץ. היא עלתה במעלה המדרגות ופסעה לאורך המדרכה במשך חמש דקות אולי, הולכת הלוך ושוב, בוכה ואומללה. לבסוף היא הבינה שאין לה מפלט מעצמה, וחזרה למטה, אל היחידה. מתחננת בפני אמיר שייתן לה להמשיך בעבודתה...
היום יש שוב שיחה עם דליה, העובדת הסוציאלית של הבסיס. נעה רשמה לעצמה ביומן. כאילו שיכלה לשכוח...
במשך שבוע שלם היא תכננה איך להתנסח מול דליה ומה בדיוק להגיד, כדי להצליח לחתור דרך השאלות המעיקות שלה על אודותיה, ולהגיע היישר אל מטרתה - קבלת טיפים מועילים עבור אופק.
היא חיכתה לזה בטירוף, נאחזת בכל טיפה של תקווה, טיפה קטנטנה בתוך אוקיינוס שלם של ייאוש, שהיא מזמן כבר טבעה בו.
***
"הוא ניסה ליצור קשר מאז?"
"לא," נעה משכה בכתפיה, פניה חתומות.
"הבנתי," אמרה דליה ומייד הוסיפה, "ואת... ניסית?"
"כן, פעם אחת," נעה ענתה בקרירות.
דליה שלחה לעברה מבט ממושך ומעיק, אך עיניה של נעה נותרו בוהות בחלל, מסרבות לחבור אליה או לשתף פעולה. לבסוף נכנעה דליה, והסיתה את מבטה בהתרסה גם היא.
"...אז מה אמרת לו?"
"אמרתי לו שחשוב לי שיידע שאני פה, שאני מחכה לו. שאני יודעת שקשה לו אבל אני לא מוותרת, ושגם לו אסור לוותר."
"נעה, הוא ענה?"
"לא."
נעה עבדה במשך שבוע שלם על ה"פוקר-פייס" הזה. היה קשה לשבור אותה עכשיו. שתיקה כבדה ומביכה אפפה את החדר כשדליה רקעה לפתע ברגלה על הרצפה.
"אוקיי. אז מה חשבת לעשות הלאה?" היא שאלה, בנימה קצרה, חסרת סבלנות.
שוב שתיקה. נעה התחילה לאבד עניין גם כן.
"זהו, שאני לא כל כך יודעת, בגלל זה באתי אלייך שוב. אני..."
נעה עצרה לרגע, שוקלת מילים, "טוב, את יודעת שאני לא צריכה את זה, את כל שיחה הזאת. אני אעבור את זה בעצמי. אבל הוא..." היא בלעה רוק, שפתיה קפוצות. "אני בסך הכול רוצה לעזור לו, ופשוט לא יודעת איך. חשבתי שאולי לך יהיה איזה רעיון..."
דליה בחנה את נעה כמו שבוחנים עכבר קטן, מפוחד ורועד בתוך כלוב במעבדה, ולבסוף הכריזה בנחרצות, "נעה, הגיע הזמן להמשיך הלאה."
נעה פערה עיניה לרווחה. אין, היא פשוט ידעה שזאת תהיה טעות לקבוע עם הדליה הזאת שוב...
"אני המשכתי!" היא פלטה לעברה בעצבנות.
"זאת אומרת, זה אפילו לא זה. שוב פעם, לא אכפת לי ממני, עזבי אותי. אכפת לי שהוא יהיה בסדר."
"הוא לא יכול להתמודד עם הכאב שלך עכשיו, נעה, הוא צריך זמן," אמרה דליה, מנסה לרכך את דבריה במבט חם שנעה סירבה בתוקף לקבל.
"דליה, אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר."
"הוא יהיה בסדר, חמודה, אל תדאגי," דליה פתחה בהסבר, מודעת מראש לכך שנעה לא תאהב את תשובתה, "יטפלו בו ביחידה שלו. הוא נמצא במסגרת תומכת, יש לו משפחה... אני מאמינה שהוא ייצור איתך קשר ברגע שהוא יהיה מוכן."
דליה שלחה יד ונגעה קלות בברך של נעה, והיא פרצה שוב בבכי, אולי לאור המגע. בוכה, ומתביישת בעצמה. מטומטמת, עכשיו היא לא תעזוב אותך!
"נעה, מתי עשית לאחרונה משהו קטן בשביל עצמך? מה את אומרת, אולי תצאי לחופשה מחר? אני אדבר עם עופרית, אני בטוחה שהיא תבין."
"אני לא צריכה כלום," היא אמרה בחטף, נעמדת במקומה ומנגבת אחריה את שאריות הבושה שפיזרה בחדר.
"תודה, דליה," היא אמרה בקשיחות, ויצאה מייד מהדלת.
מיכל כבר חיכתה לה שם, בחוץ, אדומה כולה. היא קססה ציפורניה בעצבנות וקפצה ממקומה כשהדלת נפתחה, מבטה העכברי מסגיר שהיא שוב צוטטה לשיחה שלהן. רכלנית מטומטמת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
מתוך "נוודים", רוני שקדי, 181 עמודים, מרץ 2020
