בקיץ 2001, אנשי המפתח של ההיפ-הופ הישראלי - שעוד היה אז בחיתוליו - עלו בזה אחר זה על הבמה באמפי וואהל בתל אביב. ערב מוזיקלי שאיגד את נציג שב"ק ס' מוקי, הדג נחש, סאבלימינל ואפילו MC שירי הייתה שם, אישה יחידה בליינאפ. אם הערב הזה היה מתרחש ב-2023, כשמסביבו ים של איחודים מוזיקליים, הוא כנראה היה עושה סולד-אאוט ברגע, אבל בזמן אמת הערב נקטל קשות בביקורות והניסיון לייצר סצנת היפ-הופ מקומית נחתם כ"העתקה זולה" ממה שקורה מעבר לים. שני עשורים מאוחר יותר והדור החדש של הז'אנר שולט במצעדים וממלא את ההיכלים, אל שירי הצטרפו מאז מוזיקאיות רבות וטובות, ולא פלא שאלה שהיו שם עוד בתחילת המילניום - סאבלימינל והצל - ירצו לטעום גם הם שוב מטעם התהילה ולשחזר את התחושה מהימים שהיו בין היחידים בנוף.
סאבלימינל, הצל, סיוון ואיציק שמלי מבצעים את ״התקווה״, סאבלימינל, הצל, איציק שמלי ומורן מזור מבצעים את ״הסוד״
מאז אותה ההופעה ב-2001 שני הראפרים ידעו הצלחה אדירה ומתמשכת, אולם אחריה ניתקו קשר לפרק זמן שנמשך יותר מעשור. בשנים הרבות שהעבירו בנפרד סאבלימינל המשיך להקליט ולהופיע, אם בהופעות מוזמנות ופעמים בודדות גם פתח מכירת כרטיסים, בעוד קריירת הסולו של הצל לא נסקה כמו זו של חברו, והוא עלה לכותרות יותר בעקבות פעילות פוליטית והתבטאויות קיצוניות ברשתות החברתיות, ופחות בזכות יצירה של מוזיקה חדשה. בין אם זה הזמן שאפשר להם להתקדם ממריבות ישנות, אינטרסים מסחריים או הרצון ההגיוני לחזור להיות במרכז העניינים, אין ספק שביחד הם יכולים (הם יכולים, כן, הם יכולים) למלא את היכל מנורה ולארח לצידם את אלה שהיו לצידם בשיא ההצלחה - משפחת תאקט - על במת ה-360 כשבקהל אלפים. אותם הילדים שרקדו לצלילי ההיפ-הופ בתחילת האלף גדלו קצת, אולי אפילו לקחו בייביסיטר, והגיעו לחגוג נוסטלגיה מקומית בשיא ההתלהבות, כאילו אין הפגנות ענק שמתקיימות במרחק כמה רחובות מההיכל.
ההצהרה הברורה שאיתה הגיעו שני הראפרים לערב האיחוד שלהם היא שהם מתכוונים להתחיל בפול ווליום - ומשם להגביר. ואין שיר שיכול לפתוח את ההופעה הזו חזק יותר מ"הפינאלי" - להיט המסיבות (הקריוקי, וגם חגיגות בני ובנות מצווה) עם הפזמון האגדי בביצוע אלונה טל. הזמרת נעדרה מהמופע אבל אל דאגה, הקהל החליף אותה בצרחות ובשתי מחיאות כפיים בכל פזמון.
רק הנוכחות של הראפרים יחד על הבמה הצליחה לרגש את האנשים שחיכו המון זמן לראות אותם יחד, והשניים בהחלט עמדו בציפיות. הזמנים השתנו והשירים מוכיחים את זה, אבל נדמה שסאבלימינל נמצא במקומו הטבעי על הבמה והצל הצטרף אליו, מודה בכנות שהמקום הזה על הבמה חסר לו. "כמה שהתגעגענו לשרוף את הבמות ביחד, לא ייאמן שעברו 15 שנים. עכשיו אנחנו ביחד אח יקר", סאבלימינל הודה לחברו, והצל הצטרף וחיזק אותו כשאומר, "סתם בזבזנו זמן". אם בהופעות קודמות ליווה את סאב רק דיג'יי בלאקאאוט, הפעם בהופעה במנורה מלווה אותם גם להקה חיה ובועטת, כשיוסי מור על הקלידים והעיבוד המוזיקלי, ולצידו ליעד גרושקה על הקלידים, דור קלמן על התופים, דני שניידרמן על הבס, ואריאל קדוש ונתיב טל על הגיטרה.
אבל מלבד העיבודים החיים המצוינים, הסאונד בהיכל מתחנן לשיפור. על הבמה הזו עולים בכל חודש האמנים הכי גדולים במדינה, ומן הראוי שיהיה אפשר גם להבין מה הם שרים - במיוחד כשלהופעה הנוכחית השניים הגיעו מגובים במסרים חשובים במיוחד. לפני הנוסטלגיה וההתרפקות על כל להיטי העבר, הבולט שבהם היה המסר של שלום. בראש הערב עומדים כמובן השלום והסולחה בין שניהם, אחר כך שלום במזרח התיכון - לא פחות ולא יותר - וכדבריו של סאבלימינל, החשוב מכולם הוא שלום בין יושבי הארץ. "השיר הבא זה תפילה שיהיה פה שלום, שיהיה פה שלום בית לפני הכול", אמר, בעוד דגל ישראל הוקרן על מסך מיוחד ועגול במרכז הבמה שבתוכו עמדו השניים, וגם דגל אחד (לפחות) נצפה בקהל. ההופעה המשיכה עם ביצועים עוצמתיים לשירים "חי מיום ליום", שאת הפזמון שר הזמר חננאל שהשתלב מעולה, ואפילו שב"האדריכלים" הם ביקשו מ"ישראלים עצבניים להתפקד מיד!", האנרגיות לא מגיעות למחוזות של שנאה או כאוס, אלא מתמקדות במחוזות אופטימיים יותר של הביחד ושל החיבור שהמוזיקה מצליחה לייצר.
קול אחד שהדהד את התקווה הזו הוא קולה הענק של סיוון ממשפחת תאקט, שקיבלה את הבמה לעצמה בתחילת הביצוע של "אין גבולות" ("הגעתי לכאן כדי לנצח, לא עברתי הכול כדי להפסיד") והצליחה למלא באמצעותו את ההיכל, מעלה תהיות למה לא שומעים ממנה יותר ואם בכוחו של האיחוד הזה להחזיר אותה למיינסטרים. אליה הצטרף חבר משפחה נוסף ומצופה - איציק שמלי בעל קול הפעמונים, ושניהם הוכיחו שהם זמרים מעולים שרק מחכים להזדמנות הנכונה ולבמה הראויה. חבר נוסף שהגיע לאיחוד הוא הזמר הישראלי-אמריקאי גבריאל באטלר, חבר להקת עדן לשעבר, שהדהד את המסרים של השלום עם Peace In The Middle East, כשעל המסכים הוקרנו תמונות של חיילים ותמונות ממקומות שונים בישראל.
אבל אחרי כל האג'נדות, ובלי להיכנס לפוליטיקה יותר מדי, בסוף זוהי גם חגיגה של היפ-הופ - כזה שמבקש להיות אמריקני ומזרח-תיכוני בו זמנית, ומצליח בזה. אם יש משהו שהצמד השכיל לזהות כבר בתחילת שנות ה-2000, זה השילוב המוצלח בין הז'אנרים. ברצף שכלל את להיטי הענק "אני יכול" וכמובן גם את "את אותי שופטת" - נדמה שזו החוזקה של הראפ המקומי. לאו דווקא ההתקרבות למה שקורה באמריקה, אלא כור ההיתוך המוזיקלי שמצליח להרים את ההיכל באוויר.
אפילו שהקהל הגיע חם מהבית, תאורה מיוחדת, רקדניות ופירוטכניקה הפכו את המופע למסיבה מעולה, כשהאורחים והראפרים שהובילו את הערב לא הורידו לרגע את הרגל מהגז. דילגו מלהיט אחד לאחר, ממחרוזת היפ-הופ לאחת קצבית יותר, והאורחים עלו בזה אחר זה בקצב שיא לבמה. כדי להסדיר נשימה, בנאמבר היחיד שהיה רגוע יחסית, סאבלימינל והצל התיישבו על כיסאות שניצבו על הבמה כחלק מהכוריאוגרפיה כדי לקחת אוויר. זה לא היה הסממן היחיד לזמן שחלף, כשכמו הקולגות משב"ק ס', גם הם נעזרו בטלפרומפטרים שהקרינו עבורם את מילות השירים, כשמנגד אלה שבקהל גם ידעו בעל פה את כל המילים לכל שיר ושיר ואף איבדו את זה לחלוטין כשהתחילה מחרוזת היפ-הופ במהלכה גם שי360 עלה לביצוע הלהיט "קבל", עם רקדניות בבגדי גוף לצידו.
ואכן, אלמנט שדורש עדכון במופע הזה זו כנראה הנוכחות הנשית על הבמה. סיוון קיבלה את הכבוד שמגיע לה, ולאיזון הטונים הצטרפה בשיא הערב גם מורן מזור שנכנסה באופן מושלם לנעליה של שרית חדד ב"הסוד", שהיה לאחד הביצועים המסעירים ביותר של הערב. אבל הכוריאוגרפיה הספציפית של הרקדניות בנאמבר עם שי360 הזכירה בעיקר קליפים מיושנים וסקסיסטיים מתחילת המילניום. גם הביצוע שהגיע אחריו ל"תני לי" צונזר קלות, כמתבקש, מטקסט שלא היה עובר היום ובמקום לוותר על השיר בסט-ליסט, הראפרים צנזרו פה ושם חלק נכבד מהמילים הגסות והמחפיצות ונתנו לקהל לבחור מה לשיר ומה לא.
לקראת סוף הערב השניים הודו זה לזה, לקהל שמלווה אותם תקופה ארוכה, למשפחת תאקט שבלעדיה לא היה אפשר לייצר את הסט-ליסט הנוכחי - וכמובן למשפחותיהם שלהם, כשסאבלימינל אף שיתף שבשנה האחרונה איבד את אביו. "אני באמת ויתרתי, לא חשבתי שאגיע למעמד הזה שוב", הודה בכנות הצל, וסאב הקדיש את השיר "חלום של כל גבר" לאשתו. "את הסיבה שלי לחייך", הוא שר והיא דומעת, כשהילדים שלהם מריעים מהקהל. ואם כבר בילדים עסקינן, כנראה שהביצוע המצופה ביותר של הערב (אחרי ש"הפינאלי" נשרף בתחילתו) היה "ילד רחוב", שכל הילדים שהתבגרו בקהל עוד זוכרים בעל פה, ושבקלות מצליח לרגש גם היום.
סאבלימינל והצל מבצעים את ״ילד רחוב״
כיאה לאיחודים למיניהם, התרפקות על זיכרונות עבר זה האלמנט הכי משמעותי בהופעה הזו. כי כשמשווים את התכנים שלהם למה שקורה היום בז'אנר - וברור שגם טונה ורביד פלוטניק גדלו על המוזיקה הזו - בולט הפער הענק שנוצר בזמן שחלף, כשהם מנופפים בשירים שטעונים בסיסמאות של פטריוטיות וגבריות, בניגוד לטקסטים יותר ישירים וכנים שקיימים בראפ של היום.
אבל זה ממש לא מנע מהקהל ליהנות בטירוף, כי במופע שחוטא יותר בפופ - נוסטלגיה היא מצרך מבוקש. את השיר שסגר את המופע, VATOS LOCOS ("ידיים באוויר") החדש של השניים, כנראה שאף אחד לא יזכור - כשאחרי מופע בן שעה ו-45 דקות הקהל כבר קיבל את מה שחיכה לו כל השנים. מופע האיחוד ישחזר את עצמו שוב הערב (א'), בפעם השנייה בהיכל מנורה מול אלפים נוספים, אבל לפי ההתלהבות האדירה שהייתה בקהל - סביר שנשמע מהמשפחה הזו שוב בקרוב.
