בחורף 2020, רגע לפני שהקורונה שיתקה את העולם, עלתה לשידור הסדרה "ציידים" באמזון פריים. שלוש שנים אחרי, באיחור לא אלגנטי שנגרם בגלל עיכובים הפקתיים בצל המגפה, העונה השנייה יוצאת לדרך. למרות ההצלחה היחסית לה זכתה ההרפתקה הטלוויזיונית הפרועה של היוצר דיוויד ווייל, העונה השנייה תהיה גם האחרונה. בניגוד ללוחות הזמנים והתשקיפים המקובלים בעולם התוכן העכשווי שמקדמים בעיקר פורמטים שיכולים להימתח לאורך כמה עונות/שנים לצורכי כדאיות, במקרה של "ציידים" היה כבר ברור שאין הרבה לאן להתקדם עם העלילה. סיפור המקור של היהודים הנוקמים מוצה כבר אחרי עשרת פרקי העונה הראשונה, ודי ברור כי הוא נמתח הלאה כי כך נהוג לעשות על פי הפורמט, לא כי צריך. "ציידים" של העונה החדשה, על שמונת פרקיה, לא רק מאבדת קשר עם הקונטקסט ההיסטורי של השואה, הרייך השלישי ורדיפת נאצים; היא גם מאבדת כל קשר לדמויות והעלילה כפי שעוצבו בתחילת הדרך.
נקודת המוצא של "ציידים" הייתה מקורית, נועזת ובעיני רבים שנויה במחלוקת ולו רק בגלל הנכונות לעסוק בשואה (ובגבורה) באמצעות היסטוריה אלטרנטיבית. מדובר במחולל עלילתי משוכלל ומאתגר שקוונטין טרנטינו השתעשע בו בסרטו "ממזרים חסרי כבוד" מ-2006, וגם דייוויד ווייל מאמץ אותו ליצירתו שמושפעת מאוד מזאת של הבמאי הערמומי. בהשראתו, היוצר היהודי הצעיר הרשה לעצמו לשלב בבליל הפוסט-מודרני שייצר סגנונות מגוונים מתקופות שונות כשהם נתלים בתפזורת של פריטי מידע מתועדים, אך מסודרים במרחב כנרטיב בדיוני החורג לחלוטין מדברי ימי האנושות כפי שאנו מכירים אותה. זהו מהלך שנתפס כשנוי במחלוקת, מכיוון שהוא מעוות את האמת, או פוגם בזיכרון הקולקטיבי שמוסגר עבורנו. זה נפיץ במיוחד במיוחד כשמדובר בשואה. אולם כשעושים זאת נכון, מתוך איזון בין העוגנים העובדתיים להקשרים הכלליים, היסטוריה אלטרנטיבית יכולה ללמד אותנו המון על העבר, ולא פעם אפילו לזהות תהליכים.
בפרקים הראשונים של הסדרה שלו, וייל עשה זאת נכון. מי שחיפש לעצמו סדרת אקשן אלימה ברוח קולנוע הבלקספלויטיישן משנות ה-70, שבה הטובים מפרקים את הצורה לרעים, יכול היה להתענג על סצנות רבות ב"ציידים" בהן הגיבורים מאתרים גרמנים קשישים שהסתננו לארצות הברית ומנטרלים אותם ללא הוראות פתיחה באש. פעולת תגמול מוצדקת מאין כמותה שנעשית בשמנו כאנשים פרטיים וגם כחלק מהעם היהודי כולו. זאת למרות שחבורת הנוקמים הם אסופה כמעט אקראית של טיפוסים צבעוניים בשלל צבעי הקשת והעור. ניצולי שואה קשישים, מרגלת בריטית שהפכה לנזירה, כוכב פעולה הוליוודי שנמצא אחרי השיא, פעילה בארגון הפנתרים השחורים וחייל משוחרר ממוצא יפני. לכל אחד יש סיבה משלו לבוא חשבון עם הנאצים, והמיליארדר היהודי המסתורי מאייר אופרמן (בגילומו של אל פצ'ינו) מעניק להם את התשתית החומרית כדי לממש את פנטזיית הנקמה שלהם, וגם שלנו.
אבל מתחת לשכבות האיפור המדממות שלה, "ציידים" הציפה התלבטויות מהותיות של הדמויות, ואולי אפילו שלנו הצופים. לפחות אלו היהודים. רבים מכם הם כאלה. הנקמה מוגשת קרה או חמה על המסך, והיא מזמנת סיפוקים מידיים. אבל בעקבותיה באים גם הרהורים מוסריים וספקות בצדקת הדרך. תהליך ההשחתה האישי שמניע הדחף לנקמה זכה לטיפול רגיש ומתוחכם דרך דמותו של ג'ונה, צעיר יהודי אמריקני, בגילומו של לוגן לרמן, שהפך לבן חסותו של מאייר אחרי הרצח המסתורי של סבתו רות. מי שהיה נער פוחז ומשועמם מוצא סיבה לחיוך בנסיבות הטרגיות שהגיעו לפתע. לאורך הפרקים הראשונים של העונה הראשונה חזינו בו במשבר הקיומי שהוא חווה אחרי שהוא נוטל חיים של אדם. נאצי או לא, מדובר בבן אנוש, לא חיית טרף. לא מדובר רק בנקיפות מצפון, אלא גם בהתבגרות המואצת שהוא עובר מנער לגבר מבוגר, מפרחח שובב למחסל יעיל וקר מזג. הכול בעידודו ותמיכתו של דמות האב היחידה שנותרה לו - מאייר.
ביקורות נוספות במדור טלוויזיה:
התכנים המורכבים הללו צפו לפני השטח, דרך המערבולת שגיבש ווייל בכישרון רב וברגישות בעונה הראשונה שהסתיימה במותו של מאייר אחרי הגילוי המרעיש על זהותו האמיתית, וכוונותיו הנסתרות. "ציידים" עוררה מחשבות על התשוקה של כולנו לנקמה, ועל הערך המוסף שהיא נתנה לחיינו כאינדיבידואלים וגם כעם הנאחז תמידית בתביעה לצדק היסטורי והצדקה לעוולות נוראיות שנעשות בשמו. אבל בעונה השנייה הסדרה משנה כיוון, ומאבדת גם את המצפן וגם את המצפון. הדמויות אומנם בדיוניות והעלילה מומצאת אבל היא התנהלה בהתאם להתרחשויות ההיסטוריות של מלחמת העולם השנייה והחוויות הטראומטיות ממחנות ההשמדה שצצו שוב ושוב. ואילו הפעם ההקשר ההיסטורי הכללי נשאר בצד, נותרנו רק עם שאיפת הנקם. "לזכור ולא לשכוח" זה הסיפור של העונה הקודמת, ועכשיו עברנו לעונת "לעולם לא עוד". כאילו אין קשר בין השניים.
עלילת העונה השנייה מתרחשת שנתיים אחרי מותו של מאייר ב-1977. קבוצת המתנקשים התפרקה ונפוצה לכל עבר, אבל חבריה ממשיכים בשגרת החיסולים הממוקדים באופן עצמאי. ג'ונה שעומד להינשא, ממשיך לרדוף נאצים להנאתו ולהנאתנו. כמעט במקרה, הוא מגלה שאדולף היטלר עדיין בין החיים - הוא פשוט העביר את מרכז פעילותו ממאורת הזאבים שביערות פרוסיה המזרחית לקן הצרעות של ערבות ארגנטינה. התגלית המפתיעה הזו ממלאת את ג'ונה בתחושת שליחות מחודשת, וטוען את העונה השנייה בעניין. הפיהרר הוא נשק יום הדין של סרטי השואה לדורותיהם, דרמות, קומדיות ומותחני מדע בדיוני, וכך גם במקרה הזה - הפעם בגילומו של אודו קיר הוותיק. היטלר אומנם כבר בן 90, אבל הוא חי וקיים כסמל ומושך אליו תומכים מהדור החדש כמו טרוויס הפסיכופת (גרג אוסטין) ומקורבים מן העבר כמו "הקולונלית" (לנה אולין), הנבלית הראשית של העונה הראשונה, איתה אנו עושים היכרות מחודשת כאווה בראון.
מצד שני, המודיעין על היטלר, מביא להתכנסות מחדש של הציידים. סוכנת ה-FBI השחורה מילי מוריס (ג'ריקה הינטון), האחות הארייט (קייט מאלבייני), הפנתרה השחורה רוקסי ג'ונס (מחווה ברורה לפוקסי בראון בגילומה של טיפני בון), כוכב האקשן לוני פלאש (ג'וש רדנור) וניצולת השואה מינדי מרקוביץ' ששכלה את בעלה בעונה הראשונה (קרול קיין). כולם נדרשים להתגבר על חילוקי הדעות למען המטרה הנעלה המשותפת. מי לא מתפקד? ג'ו (לואי אוזאווה) שנחטף על ידי הקולונלית ועבר שטיפת מוח שהעבירה אותו לשורות הצוררים כמעין רובוקופ אנושי. כך מתקדמת לה מלחמת הכול בכול שנישאת על אותה תשוקת נקמה קמאית והתענגות על אלימות קשה וגרפית. בלי יותר מדי נקיפות מצפון או התלבטויות, וגם בלי דמויות חדשות ומשמעותיות למעט היטלר (שאיכשהו נותר בצל רוב הזמן) ודמות של נוקמת יהודייה נחושה ומפתיעה שצצה מהמחתרת ושמה חווה (בגילומה של ג'ניפר ג'ייסון לי).
כך מתנהלת לה מרבית העונה השנייה והאחרונה של "ציידים" בתפר שבין סצנות אקשן אלימות לבין טלנובלה רגשנית עם היבטים פרוגרסיביים של יחסים מגוונים מבחינה מינית ואתנית (מה שמודגש אל מול הנבלים עם האחידות הגזעית והמגדרית שלהם על פי המורשת הארית), והכול מתערבל לו, מרק הקניידעלך הטלוויזיוני של ווייל המתובל בעדינות בלא מעט יידישקייט. ההיסטוריה נדחקה החוצה מתוך יצירת ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו שההתייחסויות שלה לעבר מתמצות בניימדרופינג של היטלר מצד אחד וצייד הנאצים סימון ויזנטל (בגילומו של ג'אד הירש שהזוגיות הטלוויזיונית שלו עם קרול קיין מתחדשת כמו לפני ארבעה עשורים בסדרה "טקסי", ובקרוב גם בקולנוע בדרמה iMordechai של מרווין סמל). בעונה השנייה, חשוב יותר לזכור ולא לשכוח את הדמות של מאייר המנוח, אליה אנחנו שבים שוב ושוב מפרק לפרק בראייה לאחור כדי לתהות מי הוא היה באמת, ואף יותר מכך: כדי להשאיר את פצ'ינו בעניינים ככוכב ראשי.
אז האם כדאי לטרוח ולצפות בעונה השנייה? התשובה היא כן! ולו רק בגלל הסיום שלה, הסופי בהחלט. כנראה. אחרי שבעה פרקים מסחררים סגנונית אבל ריקים מתוכן (בהם פרק אחד שעומד בפני עצמו ומוקדש למעשיית אימה המתחוללת במהלך השואה, אך מנותקת מעלילת הסדרה), שכוללים קריצות פסטיש ל"צלילי המוזיקה" (ווייז, 1965) ו"הנערים מברזיל" (שפנר, 1978), מגיע הגרנד פינאלה של "ציידים" והוא מפגן של מקוריות תסריטאית מחושבת ומעוררת תהיות על טבע האדם שעומד למשפט, ממש כמו כל פושע נאצי זה או אחר. כולל אייכמן או הפיהרר עצמו. הצד האפל של הפשיזם שאורב לכל חברה דמוקרטית ליברלית, מבעבע מתחת לשטח ופורץ החוצה בנקודת הרתיחה הנכונה כדי להצית אש של שנאה ולהחריב את הכול.
"שריפה אחים, שריפה" כתב המשורר מרדכי גבירטיג ב-1938, אבל היום לא רק העיירה היהודית בוערת. זה קורה בכל מקום כל הזמן. אחרי שהתענגנו על כך שגיבורי הסדרה באו חשבון עם הצוררים, מגיע סוף-סוף השלב שבו אנחנו הצופים נדרשים לעשות חשבון נפש עם עצמנו כאן ועכשיו. לשאול איך ניתן לעמוד מול קסם הפשיזם והביטויים השונים שלו ברחבי העולם. ברגע הזה המטלטל בפרק הסיום מחלחלת ההבנה שנקמה לא תעזור. היטלר האיש אינו בין החיים, אבל הרוח שלו ממשיכה להדהד בכל מקום ולהתנחל בלבבות ההמונים כמו דיבוק, גם בישראל. אי אפשר להרוג רעיונות, אבל אפשר ללמוד מהם לקח, לזהות תהליכים ולהזהיר מפניהם בעוד מועד. הפיהרר ואנשיו מתו, והתחלפו רק על המסך. כבר לא נשאר לנו במי לנקום. כמו הדמויות ב"ציידים", גם אנחנו נשארנו עם הצווי שלא להתפתות להיות כמותם. שלעולם לא נשכח, שנמשיך לזכור. וכן, גם להשוות.