כבר 40 שנה, מחצית מחייו, שרוג'ר ווטרס עסוק בעיקר בלריב; עם חבריו לשעבר מפינק פלויד, עם האו"ם בעניין מלחמת רוסיה-אוקראינה, וגם עם מדינת ישראל. הוא עושה זאת על הבמה, בראיונות שהוא נוהג להעניק מדי פעם לתקשורת, וגם בזירת ההתגוששויות המרכזית כיום בעולם, הרשת החברתית X (טוויטר לשעבר). לא ברור כיצד אחד ממוזיקאי הרוק החשובים והמשפיעים בשנות ה-70, שיצר עם הלהקה שהנהיג אז כמה מגדולי האלבומים בהיסטוריה, הגיע למצב מביש שכזה. קשה לתפוס מדוע אדם מבוגר ומאוד עשיר כמוהו מבכר להעביר את שנותיו האחרונות במדון, אך הסימנים לעקשנות ולאובססיביות הווטריסיות החלו להופיע כמעט מהרגע שבו סיד בארט, מנהיגה הראשון של פינק פלויד, הופרש ממנה עקב מצבו הנפשי המעורער לאחר אלבום וחצי, אי שם ב-1968.
ווטרס, שחוגג היום (ד') יום הולדת 80, בהחלט הפך את פינק פלויד לאימפריה מוזיקלית וכלכלית לאורך שנות ה-70, והוא ממשיך לנכס לעצמו את מורשתה גם היום ולא תמיד בצדק. ולראייה - הגרסה החדשה שהוא עומד להוציא בקרוב לאלבום המופת של הלהקה - The Dark Side of The Moon, או הגרסה שלו ל-The Wall מלפני כמה שנים. לאור מה שיצא מהפרשנות המחודשת של ווטרס עד עכשיו לאותו אלבום מ-1973 (והכוונה לשירים Time ו-Money), אין סיבה לעצור את הנשימה. הטיפול הנוכחי שלו באותה יצירה קנונית, שמדגיש את הצד האפל של הירח (ושל ווטרס), מתקיים במקביל - ובעיקר כתשובת נגד - לפסטיבל היובל הרשמי של הלהקה לאלבום. הוא מהווה גם המשך לאלבום ההקלטות הביתיות שהוא יצר במהלך סגרי הקורונה ששוחרר לא מזמן, ושבו הוא הציע כמה ביצועים אפלים ודי עייפים לשירים נוספים של הלהקה שפעם הייתה מקום העבודה שלו.
הדרך המפותלת להסכם הגירושים של ווטרס ופינק פלויד
מהאזנה לאותו אלבום - The Lockdown Sessions - ניתן להבין כיצד ווטרס רואה את הלהקה שממנה נזרק לפני כ-40 שנה: לפינק פלויד רק שני אלבומים שמצדיקים ביקור חוזר. הראשון הוא The Wall שהיה רובו ככולו מופע יחיד שלו. השני הוא המשכו הישיר, The Final Cut, שהיה למעשה אלבום סולו של ווטרס עם עזרה קלה מחברי הלהקה. ההקלטות החדשות האלו, שמציעות הפקה קודרת, מינימליסטית ועמוסה בקולות נשיים אינן מחדשות הרבה. הבחירה של ווטרס להשתמש בגיטרות אקוסטיות במקומות שפעם כיכבה שם החשמלית של דיוויד גילמור (והדבר בולט בעיקר בביצוע העקר ל-Comfortably Numb), לא רק שלא מסייעים לו לצאת מאזור הנוחות שלו, הם נתפסים בעיקר כביטול חשיבות הגיטריסט שהיה פעם לצידו בלהקה.
העובדה שווטרס והמותג שהוא פינק פלויד כבר לא מתנהלים בקווים מקבילים, אלא בכאלו שהולכים ומתרחקים זה מזה, לא צריכה להפתיע אף אחד. אחרי הכול ווטרס הוא גם האחראי הכמעט בלעדי להרס הדימוי של הלהקה. גישתו הדווקאית שהחלה עוד בשנים שהיה האיש הקובע בה סיפקה הרבה דלק למי שנהנה לבוז ללהקה האדירה הזו. ב-1977, כשפינק פלויד הוציאה את האלבום Animals, שסימן את תחילת ההשתלטות שלו על החזון והפעילות של ההרכב, ג'וני רוטן מהסקס פיסטולס הסתובב עם חולצה ועליה הכיתוב "אני שונא את פינק פלויד". הפאנק הזועם שנולד גם כמענה חורץ לשון לווירטואוזיות ולרהב שאפיינו לא מעט הרכבי פרוג, אולי כבר קצת פחות רלוונטי לדיון הנוכחי במורשת הלהקה, אך גם הוא נשלף בדיון סביבה המתנהל גם היום בין אלו שלא הפנו לה עורף או שמגלים אותה לראשונה (ויש כאלו גם בימינו), לבין הרבים שקצו באפוסים שווטרס התעקש שפינק פלויד חייבת לייצר.
לכתבות נוספות בנושא:
למרות שחלפו כמעט 40 שנה מהיום שבו ווטרס הפסיק להיות חלק מפינק פלויד ועד לכתיבת שורות אלו, נראה שמעט מאוד השתנה אצלו. החומה שהוא שר עליה ב-1979, ושנבנתה בסיבוב ההופעות של האלבום על הבמה, מיטיבה לתאר את יחסו לחברי להקתו, וכנראה לכל מי שלא שותף לדעתו. האלבומים המעטים שהוא הוציא כסולן נשמעים לרוב כהמשך ישיר לקו הבומבסטי והאולטרה צדקני שהוא פיתח החל מ-Animals של 1977. קו שהגיע לשיאו ב-The Wall הכפול והסופר מצליח שיצא שנתיים לאחר מכן, והסתיים (תרתי משמע) עם The Final Cut מ-1983, שלאחריו נחתם הסכם הגירושים שלו מפינק פלויד.
לאורך שלושת האלבומים האלו ווטרס הלך ודחק את שלושת חבריו להרכב מקדמת הבמה ומשורות הקרדיטים (את ריק רייט הקלידן הוא אפילו פיטר בשלב מסוים), והפך אותם משותפים שווי זכויות לנגנים שבהם הוא משתמש לפי צרכיו. פינק פלויד שהמשיכה לפעול כטריו בהנהגת גילמור, לאורך שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, לא שיחזרה את השיאים האמנותיים שהציגה לאורך הסבנטיז, אך היא הייתה מקום עבודה נעים בהרבה לחבריה.
בעוד שבוויכוחים שהתנהלו בחדרי החזרות ובאולפן ידו של ווטרס הייתה על העליונה, כשהסכסוך הפנים-להקתי הגיע לפתחו של בית המשפט, הוא עבר לצד המפסיד. ווטרס היה בחוץ, ונאסר עליו להשתמש בשם הלהקה, אך הוא דאג לשמור על קשר קרוב עם לפחות שתי יצירות גדולות ואהובות של הלהקה שתפס כשלו, והקדיש סיבובי הופעות לאלבומים The Wall ו- The Dark Side of The Moon. עם האחרון הוא גם הגיע לכאן ב-2006, לביקור מתוקשר שהעמיד לפחות חצי מדינה בפקקים בדרך לשדות החומוס שליד לטרון.
קריירת הסולו שלא הצליחה לשחזר את השיאים של הלהקה
עוד לפני שווטרס חזר לשכתב את הקלאסיקות האלו של הלהקה, הוא יצא לקריירת סולו. שלושת אלבומי הסולו הראשונים שלו: The Pros and Cons of Hitchhiking מ-1984 שבו השתתף אריק קלפטון (שדווקא היה מוצלח שם) כקונטרה לגיטרות של גילמור; Radio K.A.O.S מ-1987 שלאחריו ווטרס יצא לסיבוב הופעות ראשון כסולן; ו-Amused to Death מ-1992, שהוא גם עבודת הסולו הטובה ביותר שלו, אפשרו למאזין לדמיין כיצד פינק פלויד הייתה נשמעת לו ווטרס היה ממשיך לשמש בה כבעל הבית.
בהאזנה מחודשת לשלושת האלבומים האלו בהחלט ניתן לאתר רגעים יפים, אך חסרים בהם שלושה דברים מהותיים: הגיטרה הקסומה של גילמור, מגע הזהב של רייט על הקלידים והתיפוף של ניק מייסון. את העבודה של ווטרס עשה באלבומים אלו ניתן לדמות למלאכתו של קבלן שלד. ליד שולחן השרטוט, הוא משתמש במוטיבים הטקסטואליים והמוזיקליים שהוא בנה בפינק פלויד, אך כשהוא מגיע לאתר הבנייה בלי שאר המוחות ובעלי המקצוע המיומנים שיבססו עליהם בהמשך בניין מפואר. ווטרס, שלמד ארכיטקטורה בצעירותו, לבטח יודע שלמרות שכל בניין מתחיל משלד יציב ויסודות חזקים, על מנת להתקדם מהשלב ההנדסי אל המסד האמנותי, אתה זקוק שם גם לנשמה ולמעוף.
בפינק פלויד של ראשית ואמצע הסבנטיז, היה מהמעוף הזה בשפע. אחרי שבארט פרש הם אמנם הלכו לאיבוד, אך באלבומי הפרוג המובהקים שלהם בראשית העשור (Atom Heart Mother מ-1970 ו-Meddle מ-1971), כבר נמצאה הדרך. זו שוכללה והגיעה לשיאה באלבומי הקונספט המובהקים The Dark Side of the Moon מ-1973 ו-Wish You Were Here מ-1975 שהקודש לבארט. בקו התפר שבין שני אלו משהו בדינמיקה הפינק-פלוידית הפנימית החל להיסדק. הראשון מבין השניים אומנם נולד במוחו של ווטרס, שגם כתב את כל הטקסטים, אך הוא היה מאמץ והישג משותף ומובהק של רביעיית מוזיקאים. לעומתו, במחווה של הלהקה לבארט מ-1975 כבר ניתן לראות כראשית המאבק בין ווטרס לגילמור. מייסון המתופף בקושי תרם משהו לאלבום הזה, רייט אומנם עבד שם יפה אך היה מבואס מכל רגע, וגילמור, שהגיטרה שלו הייתה פה בשיאה, סירב למשל לשיר את Have a Cigar ותחתיו הוזמן חברו הטוב הזמר רוי הרפר.
המחנאות הפינק-פלוידית שהחלה להיווצר במהלך 1975 של אחד נגד אחד (ועוד שניים), תלך ותקצין עד שווטרס יעזוב, ושלושת האחרים, שכל אחד מהם יוציא בינתיים אלבום סולו, ינשמו לרווחה. הדרכים של ווטרס ופינק פלויד נפרדו, ושני הצדדים היו פנויים להמשך בדרכם, אך בדיעבד שניהם הפסידו מהיריבות הזו. באלבומי הסולו של ווטרס היו קונספט ועוצמה יבשה, אך הם היו חסרו את המלודיות של גילמור ורייט. גם שני האלבומים של פינק פלויד תחת ההנהלה החדשה של גילמור - A Momentary Lapse of Reason מ-1987 ו-The Division Bell מ-1994, לא היו חפים מבעיות, ומהסיבה ההפוכה.
ב-2005, שנה לפני מותם של רייט (ושל בארט), הרביעייה הקלאסית של פינק פלויד התאחדה למופע קצר במסגרת אירוע הלייב 8. האיש שהצליח לשכנע להם להניח לרגע את המחלוקות למען מטרה טובה היה בוב גלדוף, מארגן האירוע וכוכב הסרט The Wall. המופע ההוא עורר עניין עצום בקרב המעריצים והתקשורת, אך מהרגע שבו הארבעה עלו והחלו לנגן, אחרי נתק של למעלה מ-20 שנה, היה ברור שמדובר במאורע חד-פעמי, ושמשקעי העבר הכבדים ימנעו כל המשך.
לא ברור כיצד ווטרס, שגדל בלי אביו הפציפיסט שמת במלחמת העולם השנייה (והאלבום The Final cut הוקדש לו), בגד במרבית הערכים שלהם והטיף בקנאות שכזו כשהיה בשיאו. הוא כתב בנחרצות נגד המרדף אחרי הכסף והפך לקלישאה של כוכב רוק עשיר, מנותק ומשועמם המרוכז בעצמו. הילד שגדל ללא אב, התקשה להתגבר על הפרידה מבארט וכתב לא מעט על שיגעון והפך לגבר אובססיבי. המוזיקאי שיצא כנגד פוליטיקאים שהוא תפס כשש אלי קרב כמרגרט תאצ'ר של מלחמת פוקלנד ומנחם בגין של מלחמת לבנון הראשונה (שניהם כיכבו ב-The Final cut), ובהמשך חגג את נפילת חומת ברלין עם מופע של The Wall בעיר שאוחדה מחדש, הפך למי שמצדד ברודן כפוטין, ולו רק בגלל שגילמור התייצב לצד אוקראינה המותקפת. הסיפור של ווטרס הוא בהחלט מרגיז, אבל הוא גם די עצוב.
ברוח תרבות הביטול של דורנו נראה שיש טעם לכרוך יחד את היצירה של האיש בסבנטיז עם התבטאויותיו האנטישמיות והאנטי דמוקרטיות הנוכחיות, ולהתנער ממנו. אפשר להבין את מי שיבחר בצעד שכזה, אך הוא יפסיד פעמיים. ווטרס האובססיבי כבר לא ישתנה ויחזור בו מאמירותיו, אז מדוע להחמיץ גם את המוזיקה הנפלאה שהוא, וגם חבריו, יצרו פעם? במקום לבטל אותו מוטב להתעלם ממנו. וגם מגרסתו המתקרבת ל-The Dark Side of the Moon- שלפחות לאור הסנוניות שכבר שוחררו מתוכה לא עומדת להיות יצירה שראוי לשנות לכבודה את סדר היום שלכם. אבל האלבומים הישנים של פינק פלויד עדיין שם על המדף בתקליטייה הפרטית שבחדר המוזיקה או בענן של ספוטיפיי ודומותיה, ומי שטעמו המוזיקלי-תרבותי עוצב לאורם, ימצא בהם הנאה עצומה גם ב-2023.
