אין ביטוי עוצמתי ותרבותי יותר לגלובליזציה מהיקום של דיסני. מה שוולט דיסני והתאגיד הענק שבנה יצרו איננו רק סרטים, פארקי שעשועים או בידור. הם בנו שפה, ולמעשה בראו לה יקום נפרד. הכוח של התאגיד נובע ממרכיבים רבים, אבל חִשבו על אחד: הרעיון שאתה יכול לפגוש את הפנטזיה במציאות. זאת אומרת, לא די בכך שאתה חווה את היפהפייה הנרדמת בסרט המצויר (או הלא מצויר), יש לך אפשרות פרקטית להצטלם עם הדמות שלה - במקום אמיתי. הדמות הזו תיוצר באותו פס ייצור מוקפד, מעוצב, פשטני, כמו הסרט עצמו. ההיזון החוזר הזה בין מציאות לפנטזיה הפך את דיסני למשהו מיוחד מאוד.
כתבות נוספות למנויי +yent:
דיסני מדגימה את האמריקניזציה של התרבות שלנו; את הדרך שבה היא הפכה לגלובלית כל כך. מיקי מאוס או שלגייה, הפכו לסמל מזוהה; הם תבנית שדיסני יצרה, בדגם מסוים. התבנית הזו מבוססת על עניין עתיק מאוד, ומבוקש, בתרבות האנושית בכלל: יצירה, השמעה והצגה של סיפורים. הסיפורים של דיסני העניקו חוויה מלאה, ממשק רגשי שלא היה כדוגמתו. האיכות הטכנית הראשונית, השילוב המוזיקלי, ההבנה שסיפורים מקבלים חיים משלהם, הפנייה אל ילדים - ובתחילה כמעט רק לילדים - כל אלה הפכו את דיסני למותג של כיף אסקפיסטי, ובמקביל חד-גוני, מונוכרומטי, פס ייצור של אמריקה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
יש כל כך הרבה ניתוחים על הדרך שבה דיסני לוכדת אותך, והמעניינים שבהם עוסקים בזרות הגמורה שרוב האנשים חשים כלפי סמליה. זאת אומרת, אנחנו לא באמת גדלים בתרבויות שבהן הדמויות המצוירות האלה הן חלק מהיומיום, או שדרקונים ונסיכים רכובים על סוסים לבנים משוטטים חופשי. הפנטסטי בעולם של דיסני בנוי, בעצם, במידה רבה על ימי הביניים. על קונספט רומנטי של "הישן והטוב". "היה הייתה נסיכה יפה". "בארץ רחוקה-רחוקה...". האם ההיגדים האלה, התמונות, הקלישאות, התקיימו לפני דיסני? זה כלל לא משנה. הם עברו טיפול, שיפוץ, שכפול. והכי חשוב: היו להם קונים.
בראש ובראשונה כי זו חוויה כיפית. הסרט, ובוודאי הפארק. קורים שם דברים לא רגילים וזרים, אבל הם בטוחים ומוגנים. הם תמיד מסתיימים בטוב. תחושת הביטחון הזו נובעת מחוויית הילדות הסכרינית שדיסני יצר; כזו שגם השתקפו בה לעיתים נורמות מעוותות, גזענות, העדפת האדם הלבן. הנסיך נישא תמיד לנסיכה, והנסיכה ילדה ילדים, והנסיך נלחם באויבים. דיסני מצמידה כעת אזהרה לרבים מסרטיה המוקדמים - "פיטר פן", "ספר הג'ונגל" ועוד - המתרה בצופים כי קיימת גזענות בדרך שבה מוצגות חלק מהדמויות. נניח, האינדיאנים ב"פיטר פן", או ההודים ב"ספר הג'ונגל". ב"דמבו" נראים פועלים שחורים חסרי פנים. הם שרים שכאשר הם מקבלים את משכורתם, "אנחנו מבזבזים אותה מיד".
אך דיסני שרדה את האנכרוניזם הגזעני הזה, והיא גם - בואו נודה - השתנתה. זו הסיבה שהיקום שלה עודנו כאן. הגזענות הלבנה והפרובינציאליות האמריקנית הן ביזנס רע, והתאגיד הוא בראש ובראשונה תאגיד. כזה שפותח פארקים בכל מקום ורוצה להפיץ סרטים לכולם. כמו בחוויה האמריקנית כולה, הסיבה שדיסני התפשטה, וכנראה תמשיך להתפשט, איננה האידיאולוגיה, אלא ההצלחה עצמה. ההצלחה ליצור עולם שבו אנחנו מגורים אך לא מאוימים, משתעשעים אך לא חושבים מחדש, ובעצם כמעט שלא חושבים בכלל. במובן הזה, דיסני תשרוד הרבה אחרי האימפריה האמריקנית וגם אחרי הגלובליזציה; היא תהפוך למותג היסטורי של סיפור סיפורים. גם בעוד 50 שנה, ועוד 100. הורים יקללו כאשר יעמדו בתורים הארוכים בפארקי השעשועים האלה; טקסי ילדות והתבגרות בעולם שכולו אנימציה.
לפני כעשור ערכתי ריאיון עם אנימטור בכיר לשעבר ב"דיסני", שהיה האחראי על איור דמותה של בת הים הקטנה. אחרי שהתקשקשנו קצת על הסרט האהוב שפתח את מה שנחשב ל"רנסנס של דיסני", החמאנו לשירים שעדיין מרגשים והעלנו זיכרונות מההפקה, שאז חגגה 25, החלטתי בכל זאת להחדיר איזו שאלה ביקורתית. מה אתה אומר, שאלתי את האנימטור המוכשר, לכל אלה שמבקרים את האופן שבו בדיסני מציירים נסיכות כדקיקות באופן שערורייתי? איזה אידיאל יופי ואיזה דימוי בלתי אפשרי זה מציב בפני ילדות, ועוד בעידן שבו אנו מודעים לסכנת האנורקסיה?
הקול של הפנסיונר הקליפורני החביב מעבר לקו השתנה באחת. "מעולם לא חשבתי על זה", אמר והוסיף בקור ששמור לאמריקנים שנאמנים למקום עבודתם. "אנחנו בדיסני מקפידים על סגנון אחד - שהוא היפה, הנכון והקלאסי".
"קלאסי" היא מילת המפתח של דיסני. היא מתוות הסטנדרט, ה"דרך הנכונה" לעשות את הדברים. ה"לכל המשפחה" האידיאלי שכולל בתוכו בני שבע ו-77. זו לא סתם מדורת שבט, היא לא מקדונלד'ס או קוקה-קולה או עלי אקספרס. היא מותג יפה יותר, יקר יותר (נסיעה לדיסנילנד או דיסניוורלד היא לא משהו שעושים כל שנה, אלא פעם בילדות, אם יש לך מזל), אבל כולם רשאים לחלום להגיע לשם, וגם - לפחות בימים שעוד לא הייתה מודעות לנזק האפשרי של המשפט הבא - לחלום על להיראות "מושלמת" כמו נסיכה מהאגדות.
משחר תולדותיו, בין אם הוא מואשם בידי מבקריו ושונאיו שהוא ארכי-שמרני, קפיטליסטי ו"ימני" (במשך רוב קיומו) או תאגיד "טרלול פרוגרסיבי", פמיניסטי, רב-תרבותי ו"שמאלני" (בעשור האחרון) - מבחינת דיסני כל אלה שטויות. הוא הקלאסיקה, המרכז, וגם המקום השמח ביותר עלי אדמות.
כל זה ממש לא ברור מאליו כשחושבים על הביוגרפיה של דיסני, שגדל בבוץ בחווה במיזורי והגיע כמאייר להוליווד בחיתוליה ביולי 1923, עוד לפני שהראינוע הפך לקולנוע, וסרט אנימציה של יותר מכמה דקות בכלל היה חלום רחוק. הוא נסע לשם בעקבות אחיו רוי שהחלים משחפת בלוס אנג'לס השמשית (כן, אולפני דיסני כולם וכל התאגיד המטורף הזה לא היו קיימים לולא השחפת של רוי דיסני). קשה להפריז בכמות הדברים שיצר וולט דיסני "לראשונה" - כמאייר, כיוצר וכמובן כבעל אולפן. מסרטי האנימציה הקצרצרים בכיכוב אחד בשם מיקי מאוס, ועד החזון המטורף של סרט אנימציה באורך מלא שכל הוליווד הייתה בטוחה שייכשל - "שלגייה ושבעת הגמדים" מ-1937 (הוא זכה לכינוי בהוליווד "השיגעון של דיסני". מי עובד על סרט אחד במשך שלוש שנים? ועוד לילדים?).
היום "שלגייה", "פיטר פן", "מרי פופינס", "אלאדין" ו"סינדרלה" הם בעיני מיליוני ילדים בעולם, וגם בעיני רוב הוריהם, "אגדות של דיסני". הן החליפו בזיכרון הקולקטיבי שלנו את סיפורי העמים, המעשיות המקוריות או במקרה של סופרים כמו הנס כריסטיאן אנדרסן, ג'יימס מתיו ברי או לואיס קרול - גם ספרים שלמים שדוד וולט השתלט עליהם בחביבות. הכל נכנס למכונה העצומה של דיסני, לשפה הגרפית הרכה והחלומית - אותו סגנון "קלאסי" מפורסם - שהוא תוצר של הסטנדרטים הגבוהים, הפרפקציוניזם המפורסם של דיסני. הצבעים תמיד חיים, העיניים תמיד גדולות, השירים (כמעט) תמיד נהדרים.
אבל למרות התדמית הווינרית, לא כל ההחלטות של דיסני או ממשיכיו הוכיחו את עצמן בזמן אמת. לאולפן היו תקופות שפל ארוכות ורגעי משבר שבהם נראה שהוא הולך להיסגר - וניצל בעור שיניו. ב-1941, ארבע שנים בלבד אחרי "שלגייה", האולפן היה על סף פשיטת רגל - חובות של מיליונים, בריחת מוחות והפגנות איגודי עובדים. מה הציל אותו? מלחמת העולם השנייה. כן, באופן אירוני היוצר שאירח את הקולנוענית הנאצית לני ריפנשטאל באולפן שלו לפני המלחמה, והואשם בשל כך באנטישמיות ובסלחנות למשטר הנאצי (תומכיו עד היום מנסים לפטור את האפיזודה הזו כאי-הבנה), שרד בין היתר בגלל הפקת סרטים פטריוטיים אנטי-נאציים בהזמנת הדוד סם.
אגב, תהייה יהודית אחת: האם שאלתם את עצמכם פעם כיצד יכול להיות שבין מאות הסיפורים שחברת דיסני סיפרה לאורך השנים, בחייו וגם אחרי מותו של מייסדה - סיפורים מהודו ומאירופה ומאפריקה ומפולינזיה - איך מעולם-מעולם-מעולם לא נמצאה שם ההזדמנות לספר סיפור על יהדות או יהודים? ("נסיך מצרים" ו"פייבל והחלום האמריקני" הופקו באולפנים מתחרים, ביוזמת ספילברג). נקודה למחשבה.
ובחזרה לאימפריית העכבר: אחרי שדיברנו על הסרטים, כדאי לזכור - יותר משדיסני הוא יוצר קולנוע, הוא יזם-על. אגדה קפיטליסטית לא פחות מסטיב ג'ובס או רוקפלר. המהפכות על המסך הן רק האפריטיף לשתי תעשיות נוספות שברא מחדש דיסני בעולם האמיתי - המרצ'נדייזינג והלונה-פארקים הענקיים. אלו למעשה שני האסים המרכזיים שחיפו על המשברים הלא מעטים שידע האולפן, והפכו אפילו כישלונות קופתיים מרים ("פינוקיו", "פנטזיה", "אליס בארץ הפלאות") לקלאסיקות על-זמניות. איך אפשר שלא, כשאתם פוגשים את הדמויות בכל פינה ביורודיסני בפריז או בפלורידה, וכנראה לפני כן בספר שקניתם לילד כשהיה בן שלוש? המחשבה של וולט דיסני, ואחר כך של התאגיד כולו, על איך לא רק להשתלט על החומרים הנכונים, אלא להפוך אותם לזיכרונות הילדות המתמשכים שלכם גם אם לא ראיתם דקה מהסרט באמצעות מכונה משומנת שתוודא שתפגשו את הדמויות הללו שוב ושוב - היא הגאונות האמיתית שלו. דיסנילנד היא "המקום השמח בעולם", כי היא המקום שלכם, של הילדות שלכם, שדיסני הינדסה בראש שלכם.
פעם הוליווד זילזלה בחברת דיסני. ראו בה אולפן צדדי לילדים (עד היום, כמות האוסקרים שסרטי דיסני זכו בהם אפסית, מחוץ לקטגוריות השיר וסרטי האנימציה. פשוט לא אכפת להם). כיום - אחרי שבלעה בעשור וחצי האחרונים את "מארוול", "פיקסאר", "מלחמת הכוכבים" ואת אולפני "פוקס המאה ה-20" בשלמותם בעסקת המיזוג הגדולה בכל הזמנים - דברים נראים אחרת: דיסני היא על סף מונופול. אחראית על כשליש מההכנסות בקופות כל שנה וזה לפני שמדברים על הניסיון שלה לדרוס את שוק הסטרימינג עם דיסני פלוס. אין הוליווד יותר, יש דיסניווד.
גם היום, דיסני ממשיכה לטעום, לאכול ולטרוף מהכול. בין אם בזיהוי קהל הגיקים שעוד נוהר לקולנוע - מה שמסביר את הרכישות וההשקעות במיליארדים בסאגות של "מארוול" ו"מלחמת הכוכבים" - ובין אם זה בחשיבות הניתנת שם לפתע לתכנים פמיניסטיים ולפנייה לקהל העולמי, מכל הזהויות והצבעים. זו גם פניית הפרסה שהקימה לראשונה על דיסני - פעם אולפן שהיה שם נרדף לאמריקה הלבנה - את הקהל הימני, במקומות מסוימים גם הקיצוני והגזעני, עד כדי קריאות לחרם צרכנים.
האם המעבר הלא חלק לסטרימינג וכל קטטות פוליטיקת ה-Woke שלתוכה הכניסה את עצמה בעשור האחרון דיסני יהיו זעזוע אחד יותר מדי? האם הקורונה שפגעה אנושות בעסקי הקולנוע באולמות, וגם הביאה לקשיים בתפעול הפארקים - מבשרת על עידן קשה יותר במאה השנים הבאות? האם הדחת המנכ"ל הנוכחי לטובת קודמו - במה שמהווה את שיחת היום במסדרונות הוליווד - והשמועות העיקשות על מכירה קרובה של כל התאגיד ל"אפל", הן הטלטלות שיגרמו לכך שהנכדים שלכם בכלל לא יידעו מי היה דיסני? אנחנו בספק. אחרי הכול, יש להם את המונופול על הקלאסיקה.
ב-1995 יוצאת קלטת "היפהפייה הנרדמת" של דיסני בעברית. היא הדבר הכי מרהיב על המדף. היא גם עולה הון, משהו כמו 80 שקלים, ולכן זו מתנה שאני מקבלת ליום ההולדת העשירי שלי. בימי ההולדת הבאים אני ממשיכה לאסוף קלטות, עד שקונסולת הטלוויזיה שלנו מאכלסת את התורה כולה. והתורה, כפי שנגלתה לדור שלם של בנות צעירות מהמסך, לצלילי המנגינות היפות בעולם שאותן ידעו כולן לזמזם מתוך שינה גם עשורים לאחר מכן, הייתה מאוד ברורה: יש אישה טובה ואישה רעה. אישה ראויה ואישה מקולקלת. הראשונה תמיד צעירה, תמיד יפה, עם מותניים צרות (אולי בגלל זה הן מתעלפות?) ותחביבים וידע מוגבלים - למשל יכולת שירה או צחקוק עם ציפורים. האישה השנייה אוחזת בידע, בכוח, בניסיון חיים וביכולת להשתלט על הנרטיב, להניע את העלילה. העונש על כל האקטיביות הזו הוא בידוד חברתי והטייטל המעליב "מכשפה", בעוד הראשונה, הפסיבית, זוכה בכל הקופה.
ומהי כל הקופה? נישואים לנסיך, שמושיע אותה מהקומה המתמשכת שנקראת החיים שלה ומוביל אותה בכרכרה לעבר העתיד, שככל הנראה כולל ילדים, עלייה במשקל ולילות כל כך לבנים עד שמתחילים להתגעגע לגלגלי טוויה או לתפוחים מורעלים. או בקיצור, הפי אנדינג. ברובד הסמוי יש פה מסר נוסף: התנועה היחידה של נשים כלפי מעלה מתווכת על ידי גבר-נסיך. בדרך לפעמים צריך לוותר על הקול ("בת הים הקטנה"), על הריבונות על הגוף ("שלגייה" ו"היפהפייה הנרדמת" ש"זוכות" לנשיקה חד-צדדית בעת שינה, ו"סינדרלה" - שפסיכואנליטיקאים כבר סברו כי החיפוש של הנסיך אחר כף רגלה המושלמת אינה אלא חיפוש אחר מיניות שתפורה לצרכיו) וגם על העבר - אבל מה זה לעומת חתונה בדייט שני. וזה לא שהייתה מי שתייעץ להן אחרת, שכן העלילה בקלאסיקות האלה רוקנה מכל אחווה נשית. נשים, כך למדנו אז, הן לא בנות ברית, הן מתחרות. יריבות מרות שנאבקות על משאב בודד, על האופציה היחידה להתקדם חברתית, כלכלית ופוליטית - הנסיך - שבחירתו באחת מרסקת את האפשרויות של כל היתר.
על ברכיה של דיסני למדנו, ילידות שנות ה-80 וה-90, את יסודות הסיפור הרומנטי - אישה פסיבית, גבר אקטיבי. אישה במצוקה, גבר עם תושייה. גבר בוחר, אישה מעפעפת. כל היתר לא עובד, לא סקסי, בטח לא ראוי לסוף שכולל ציפורים מזמרות וקונפטי. אולי לנכס מוקף קוצים פלוס עורב. בהמשך עשתה דיסני תיקון בדמות גיבורות אקטיביות וחובבות הרפתקאות שלאו דווקא כוללות חיפוש בני זוג - מואנה, אנה ואלזה, וגם שני סרטי "מליפיסנט" שהנפישו, תרתי משמע, את הנבלית האיקונית ב"היפהפייה הנרדמת" וצבעו את דמותה בצבעים חדשים. הקלאסיקות הפכו עם השנים למוצג מוזיאוני; ליצירות תרבותיות שיכולות להיות בעלות ערך - אם באמצעותן נלמד את ילדינו צפייה ביקורתית.
אי אלו שנים אחרי שקלטת הדיסני המתורגמת הראשונה פגשה ילדה נרגשת, אישה נרגשת עם ניסיון חיים ורצון לשלוט בדבר הפעוט הזה שנקרא העתיד שלה, עמדה במרפסת מול נסיך ושלפה טבעת. והנסיך החוויר, כי בכל זאת, דיסני לא סיפרה לו שיש אופציות נוספות של רומנטיקה, ואז הוא התעשת ואמר "איי דו". והם חיו באושר, במשכנתה, בקבוצות וואטסאפ של הגן ובפנקסנות - עד עצם היום הזה.
העיבוד המחודש של דיסני לקלאסיקה "בת הים הקטנה" ייצא רק ב-2023, אבל הטריילר שוחרר כבר בספטמבר השנה. אריאל שלנו נראית בו משחקת, מאושרת, במעמקים, דמותה חומקת כל הזמן בגמישות בין יצורי הים. ואז, בשיר הנושא, בבת אחת, מגיחים פניה היפים אל המסך.
השחקנית הצעירה האלי ביילי, היא אריאל, צייצה אחר כך בטוויטר שהיא נפעמת מסרטונים של ילדות שחורות צופות בטריילר, ששלחו לה הוריהן. ככה זה נראה בפיד של ביילי: הפנים דבוקים אל המסך בחוסר הבנה ובחוסר אמון. אחר כך ממלא אותן לאיטו חיוך ענקי. ואז קריאה מרוגשת: אמא! תראי! היא שחורה! קפיצות וקריאות ילדותיות של תדהמה, חגיגה ושמחה.
מצד אחד, מרגש עד דמעות, שאחרי מאה שנות דיסני ילדות יכולות סוף-סוף לראות על המסך מישהי דומה להן. מצד שני, למה, לעזאזל, זו דרמה ענקית שכזאת? הרי יכולנו לטעות ולחשוב שאנחנו חיים בתקופה מוארת יותר. שילדות לא ישתגעו מאושר כשהן רואות בת דמות שלהן על המסך, כי כבר יצא להן לראות הרבה כאלה. אז זהו, שלא.
קשה להאשים את תאגיד דיסני בגזענות ובשוביניזם בני מאה, פשוט משום שהם היו, כמו כולם, מיקרוקוסמוס של אנושות שוביניסטית וגזענית, שהאליטה שלה עיוורת לסבלן ולעצם קיומן של קבוצות מודרות. אבל העוצמה האדירה של תאגיד הענק הזה, והנגישות המוחלטת לעולם האמונות והדימויים של ילדים ומבוגרים - מציבה אותם כאחד מעמודי התווך של העולם השמרני הישן, עולמו של הגבר הלבן.
הם טחנו לנו ולילדינו את המוח בנסיכות צחות עור וחסרות ישע, ובמסרים גזעניים פרימיטיביים נטולי מודעות עצמית. הם נירמלו סיטואציות מעוותות: סינדרלה זוכה להיות אשת נסיך יפה ועשיר רק בזכות מידת הנעליים שלה, היפהפייה הנרדמת מנושקת בידי הנסיך בלי הסכמתה בעת שהיא שרויה בקומה ממושכת, ובל מ"היפה והחיה" מתאהבת בסוהר המפלצתי שלה. יש עוד אלף דוגמאות כאלה, ואלף שעות צפייה שנידונו להם כולנו, לכל הפחות בגלל הילדים.
לא סבלנו. חלק מהסרטים האלה הם יצירות מופת מלבבות. גם ראוי לציין שנשים היו תמיד גיבורות משמעותיות בדיסני, לא סתם מכשיר שולי להנעת העלילה. אבל הן היו לבנות, עם עור מושלם, עיניים תכולות, קול פעמונים, אישיות פסיבית ושטוחה, כמיהה לגבר חזק, אמא מתה ואבא חלש שנשלט בידי איום חיצוני, לרוב מכשפה או אם חורגת קנאית ורעילה.
דיסני עשו ניסיונות תיקון מגושמים. בין היתר עם פוקהונטס, מולאן ומואנה הלא-לבנות (אבל גם לא שחורות, חלילה). היה גם הפיאסקו של "הנסיכה והצפרדע", קודמתה השחורה הראשונה של אריאל, שהופל בידי עצמו ברשת של סטריאוטיפים גזעניים, וכמובן ההכאה על חטא בדמות אזהרת הצפייה המוצמדת כעת בידי דיסני לסרטים ותיקים, בדבר הסטריאוטיפים השליליים הפסולים שבהם והשפעתם המזיקה.
האם בבת הים הקטנה החדשה הם נחלצו סוף-סוף ממלכודת הבומריות? מהטריילר עדיין אין לדעת, ונצטרך לחכות לסרט עצמו. רק תפילה אחת אשא, אלי: שהאלי ביילי כבת הים לא תוותר על קולה לטובת גבר, כמו שעשתה קודמתה המונפשת בגרסת 1989. בת הים הקטנה נושאת על כתפיה הצרות משימת מבחן כבדה. התגובות הילדותיות האותנטיות לטריילר הן סטירת לחי מצלצלת בפני עצמה.
גם חלק מהתגובות לציוץ של ביילי מדגימות את הבערות. הורים שמקוננים בתום לב בהמי על כך שזה לא הוגן שילדיהם הלבנים הודרו מחוויית ההזדהות עם בת הים, שלא לדבר על תלונות על כך שליהוק של גיבורה שחורה עושה עוול לאגדה ה"אמיתית". כל אלה הם תזכורת לכך שתהליכים של קדמה, שוויון ונאורות לא בהכרח שועטים קדימה ברצף. לפעמים זו מטוטלת. ועם כל הכבוד לאריאל השחורה, הרבה סימנים, גם פה אצלנו הרחק ממחוזות דיסני, מעידים על כך, שחרף ההתבכיינות על אובר-פוליטיקלי קורקט, המטוטלת, מבחינתנו, נמצאת כעת בצד הלא-סימפטי שלה.
