מאז הקורונה לאורה ריבלין הפסיקה לצבוע את השיער. מוצאת חופש במראה הטבעי, הלא-מתאמץ, מתיידדת יותר ויותר עם ההתבגרות. "אני אומרת את הגיל שלי בשמחה ומקווה שאולי גם ייפול לי האסימון ואני אפנים אותו", היא מחייכת, "הרבה פעמים עוד נדמה לי שאני רק בתחילת הדרך. גם את השיער הלבן מזמן כבר רציתי לשחרר. ידעתי שזה יהיה יפה. בהצגה 'הציפורים' הייתה לי פאה עם תלתלים לבנים ואהבתי אותה. אהבתי את החופש שזה נותן לי. צילמנו לאחרונה סדרה עם הבמאי ניר ברגמן. אני מגלמת בה קיבוצניקית די קשוחה. אמרתי לניר, 'לא אכפת לי להיות לא מאופרת, לא לבושה טוב', ושיחררתי. הסתכלתי במראה ואמרתי, את נראית סבתא, הכול טוב. זה הוריד ממני הרבה קילוגרמים של מתח ואחריות לא נכונה שלא היטיבה איתי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השנים האחרונות דווקא מיטיבות מאוד עם הקריירה של ריבלין, 78, מבכירות השחקניות בארץ וזוכת פרס אופיר. היא קוצרת שבחים בהצגה "מותו של סוכן" לצד רמי ברוך בתיאטרון הקאמרי ובהצגה "צניחה חופשית" בתיאטרון חיפה, יחד עם ציפי שביט, ומריצה את המופע המוזיקלי "בעיר זרה" ואת אלבומה השני, שזוכים לפרגון. קצב מפתיע למי שכבר הופיעה בכל תיאטרון בישראל כמעט והפכה לאייקון תרבות ב"קרובים קרובים", הסדרה המיתולוגית שגם היא כבר חוגגת 40.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מה סוד ההצלחה שלה? אני חושבת שהיה בה חן, הברקה, חוכמה, תמימות וגם איזושהי סאטירה, ונקודת מבט חדשה על הישראליות, שחשפה סוג של טמטום, של נוירוטיות קלה. זה היה גם מתוק וגם מצחיק. עד אז הישראלים על המסך היו תמיד גיבורים, ופתאום נראינו בחולשתנו, וזה גרם לאנשים להזדהות איתנו. חוץ מזה היא נעשתה בהמון מחשבה, והייתה מושקעת בה הרבה עבודת הכנה".
ריבלין מספרת שגם מבחינתה, כשחקנית דרמטית בעיקר, היה מדובר בחידוש. "כשהזמינו אותי לאודישן ונתנו לי את הטקסט, הייתי באמת אהבלה גדולה. חשבתי שזה משהו דרמטי ובכיתי נורא, ואולי זה הצחיק, כי בכל זאת קיבלו אותי למרות הכול".
היו לאורך השנים תלונות של מזרחים שהסדרה לא נתנה להם ביטוי.
"לא שמעתי על דבר כזה. והאמת שגם לא ממש ראיתי את הסדרה. מאז ומתמיד היה לי קשה לראות את עצמי ולקבל את עצמי. חוץ מזה גדליה בעלי לא כל כך אהב את הסדרה, הוא עיקם את האף כשצפיתי בה, אז הייתי צריכה לראות אותה בסתר".
בחודשים האחרונים יש לה פחות סיבות לצחוק. בניגוד לרוב האמנים, אין לה שום בעיה להודות בזה. היא גם לא עושה את זה באופן זהיר וממלכתי, כמו כמה מחבריה לתחום. ריבלין לא פוחדת לאבד קהל, היא פוחדת יותר מהמהפכה המשפטית. ממי שדוהרים איתה קדימה בלי לעצור. שקוראים לה בשמות. "'אנרכיסטים פריבילגים' זו ההגדרה העכשווית של הממשלה למפגינים", היא מתרעמת, "אנשים ששירתו בצבא, נלחמו במלחמות ישראל. שומרי חוק ומשלמי מסים, שנועדו לשמש את צורכי המדינה. אנחנו הרי מפרנסים את אלה שקוראים לנו אנרכיסטים. אלה שלא עובדים, לא מתגייסים, לא עושים מילואים ולא מסכנים את חייהם בצה"ל. לנו, למפגינים עם דגל ישראל, הם קוראים אנרכיסטים? מישהו מהמפגינים התיז גז חרדל על מישהו? מישהו מהשמאל הוציא אי פעם דין רודף שהכשיר רצח ראש ממשלה? רצח את אמיל גרינצווייג ואת יצחק רבין? הפורעים בחווארה הם חוליגנים, טרוריסטים פורעי חוק, ברברים. הולכים לשרוף כפרים, בתים, חנויות, מכוניות ואנשים, לעקור כרמים ולהכות זקנים. ואנחנו אנרכיסטים?".
מי מכעיס אותך במיוחד?
"סמוטריץ', הוא שנחשב שם החכם, המעמיק והמתוחכם, אמר שהיה צריך למחוק את חווארה. כל השיח הברוטלי והאלים הזה פשוט מעורר חלחלה. אתה שומע את 'המנהיגים' מדברים ולא מאמין. הדיבור מתחיל בחצי היגיון וממשיך בדמגוגיה ושקרים שגורמים לי להתבייש שהם חושבים שאפשר לעבוד ככה על כולם. דורכים בגסות ומרסקים כל מה שכתוב במגילת העצמאות ושעל בסיסו הוקמה המדינה, שוויון זכויות לכולם, ועוד מעיזים לומר שהם מגינים על הדמוקרטיה".
הם טוענים שבבג"ץ אין מזרחים כמעט, שיש לו כוח רב מדי. שחייבים את הרפורמה.
"כמה עשרות שנים הליכוד וביבי בשלטון? אם המדינה הייתה כל כך זקוקה לרפורמה, איפה הם היו בכל השנים האלה? רוב החוקים ופסקת ההתגברות והסבירות, וזה זועק לשמיים, נועדו קודם כל לסדר לביבי את המשפט ולהכשיר את דרעי ולתת להם יד חופשית של איש הישר בעיניו יעשה. יאללה, אני אומרת שיבטלו לו את המשפט, שישלמו לו כל סכום, ושישחרר אותנו מאסון. כמה אמהות עוד יצטרכו לא לישון טוב כי הן יודעות שילדיהן הולכים לשרת בצבא משחית?
"למה ילדים הופכים להיות מחבלים ושהידים, בגלל שטוב להם בעולם? כאילו מה, הם מתאבדים סתם, כי מבטיחים להם 72 בתולות? איזה קשקוש. אפילו זכויות של עם כבוש אין להם. חיים בתת-תנאים. רואים איך ההורים שלהם נמקים מושפלים יום-יום. איזו תקווה אנחנו מייצרים להם. זה נכון שגם הרשות הפלסטינית וגם חמאס הם לא איזו חגיגה גדולה, אבל אנחנו המדינה הכובשת, ויש לנו כאן אחריות לבני אדם".
היית תומכת בילדים שלך אם הם היו מסרבים לשרת בצבא?
"אני כבר מדברת על הנכדים שלי, והייתי עומדת מאחוריהם. מה, רק לדתיים מותר לא ללכת לצבא?"
ולמה לדעתך רוב האמנים, במיוחד הבולטים שבהם, חוששים לחשוף את דעותיהם?
"אני מבינה את הרצון שלהם לשמור על פרטיות ואת החשש להיחשף במחאה, או לתרום לה מנוכחותם ומכישרונם. הם מפחדים לאבד פרנסה, את אהבת הקהל, אבל אני גם המומה. זה כואב, וכן, זה מאכזב. אלה זמנים אפלים. לא היה משהו דומה לזה בעבר. המדינה הולכת קיבינימט ולאמנים בסדר גודל כזה יש הרבה כוח. אז מה הם אומרים בעצם, שרק מי שאין לו מה להפסיד ילך להפגין? אנחנו בדרך לגיהינום ומה הם יאמרו לילדים ולנכדים שלהם? 'ישבנו בבית כי פחדנו שחלק מהקהל יפסיק לאהוב אותנו, שלא נרוויח מספיק'? ואני מדברת על אלה שעושים הרבה מאוד כסף".
היא אמא לשלושה ‑ נינה ואמנון קוטלר מנישואיה לבמאי והשחקן עודד קוטלר, ושאול בסר, מבעלה השני והנוכחי, איש התיאטרון הוותיק גדליה בסר. השניים חיים יחד בהרצליה. בשנים האחרונות הצטרפה אליהם אורחת לא קרואה, שלמדו אט-אט להשלים עם קיומה. המחלה. עכשיו הוא יושב בחדרו והיא ניגשת אליו. מלטפת את ראשו ברוך, קוראת לו "מתוק שלי" ומנשקת אותו. אחר כך משמיעה לו את Bird on the Wire של לאונרד כהן, רוקדת לידו והוא מחייך לעברה.
"גדליה חולה במה שנקרא 'גופיפי לואי'", היא אומרת. "רובין וויליאמס סבל מהמחלה הזאת, אבל לא איבחנו אותו, רק בנתיחה שעשו לו לאחר שהתאבד, כי חשב שיש לו סכיזופרניה, בעקבות התקפי הזעם וההזיות".
איך הבנתם שהוא חולה?
"הבחנתי לפני הרבה שנים שהזיכרון שלו נפגע, כשאתה חי עם מישהו אתה ישר מרגיש אם משהו מתחיל לזייף אצלו. שמתי לב שהוא קורא טקסט במחזה שהוא משחק בו, ותמיד באמצע העמוד מדלג ומגיע לסוף. היו לו נתקים. לא ידעתי שזה גם יגיע לרגליים והוא יהיה משותק".
הלכתם לאבחון?
"לא ממש. התעניינתי בלעדיו אצל מומחים וחוקרים מה קורה ומה צריך לעשות. תמיד אומרים שטוב להתעמל, לרקוד ולהיות עם אנשים, אבל גדליה היה מאוד עקשן. הוא גם היה בהכחשה. אף פעם לא עימתתי אותו עם זה שהוא לא זוכר, ומצאתי לו פסיכולוג שמטפל בבעיות זיכרון גם אצל צעירים שעברו איזו טראומה. כשהלכנו אליו הוא אמר לי, 'את ממזרה גדולה', אבל זה לא עזר הרבה. אחי מת מאלצהיימר. גדליה סירב לבוא לבקר אותו כי זה היה לו כנראה קשה מדי. וכשהוא בא, אז הוא אמר, 'אני לא מבין מה אתם רוצים, אני לא רואה שמשהו לא בסדר איתו. הכול בסדר'. הבנתי שהוא לא רוצה להתעמת עם עצמו וזרמתי עם זה".
ואיך את הרגשת כשהתברר לך מה מצבו?
"היה לי קשה כשהלכתי איתו לנוירולוג בפעם הראשונה. פחדתי שיש לו פרקינסון כי פתאום התקשו לו הרגליים. הנוירולוג שלל את זה ואמר: 'אין לך פרקינסון, יש לך בעיה עם הזיכרון'. כשיצאתי משם לא הבנתי איך ממשיכים את החיים. אבל גדליה הדחיק את זה בדרך המיוחדת שלו. הוא אמר: 'אין לי פרקינסון'. נשאר עם הדבר הטוב שהנוירולוג אמר, ולא הזכיר את בעיית הזיכרון.
"לא קלטתי אז את כל כובד העניין. זה לא כמו שחס וחלילה מנחיתים עלייך סרטן ושמים מולך גליוטינה. כאן זה משהו אחר. זה תהליך, ומבחינה מסוימת ההכחשה שלו עזרה. היו לו חרדות, אבל את המצב הוא לא הפנים, או הפנים לפי היכולת שלו. היום הוא כבר לא מודע בכלל למצבו, נדמה לי. למזלי, יש לי גם את העבודה וגם את הילדים והנכדים. בתקופה הקשה, כשפתאום היינו צריכים כיסא גלגלים, למרות שדווקא עם זה לא הייתה לגדליה בעיה ‑ שיחקתי בפריז, והרבה נפל על שאול, הבן שלנו, אז ביקשתי מחליפה לחלק מההצגות שם".
למרות הכול, ריבלין מצליחה לראות גם את הטוב. את החצי המלא. "הפרק הקשה הזה כבר מאחורינו. גדליה אומנם סיעודי ודמנטי, אבל עדיין מאוד גדליה, עם החיוך המקסים והעיניים החכמות והמתיקות. אני אומרת כל הזמן שאני בת מזל, כי אם לא הייתה בינינו אהבה כזו היה לי נורא קשה. היו לו שנים שבהן הוא היה מאוד עצבני וכועס. הוא היה מתקשר אליי לפחות 15 פעמים ביום ושואל, 'איפה את? למה לא אמרת לי שאת הולכת?' עכשיו הוא הרבה יותר רגוע ומאוזן ובלי הרבה תרופות".
את מרגישה שאת מצליחה להגיע אליו?
"אם אני בערב בבית, אנחנו יושבים במרפסת, או רואים משהו טוב יחד ונהנים. אני לא סתם מברברת לו חדשות. אני בוחרת בקפידה את מה שאני מראה לו. מקפידה שזה לא יהיה אלים כי הוא לא תמיד מבחין מה מציאות ומה לא. הוא חושב שהכול קורה ממש אצלנו בבית, לידו. הראיתי לו את הסדרה הדנית 'הממשלה', את 'יורשים', 'הקיסרית', הרבה צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון.
"כשאנחנו רואים משהו באמת טוב בטלוויזיה, אני מרגישה איך תשומת הלב שלו מרותקת לזה, ואפילו מבלי להבין את הסיפור או העלילה, הוא צוחק במקומות הנכונים, בדיוק בפואנטה. זה משהו בטיימינג הנכון של השחקן או הבמאי שבו. אני משמיעה לו מוזיקה שהוא אהב, ולפעמים הוא שר בעדינות שלו. אלה דברים קטנים אומנם, אבל עדיין עולם שלם. המצב לא פשוט, אבל אני לא במודעות לקושי. חיים הכי טוב שאפשר. אני שמחה שהוא איתי, ושיש לנו אחד את השני. יהיה לי קשה אם הוא יסבול. נדמה לי שלא אעמוד בזה".
האהבה הגדולה הזאת יוצאת ממנה גם בשירים שהיא יודעת להגיש באופן ייחודי ונהדר. "בעיר זרה" הוא כבר המופע השני שלה, שעליו עבדה עם בנה שאול, שהלחין, ועם ימי ויסלר, איש להקת הבילויים, ובמקומות האינטימיים שהיא מופיעה איתו הקהל הולך שבי אחריה (המופע הקרוב ב-28.4 בתיאטרון הקאמרי). "לא היה לי איזה חלום לעמוד על הבמה עם להקה ולשיר", היא אומרת. "היה לי נדמה שדווקא גדליה לא כל כך אוהב שאני שרה. אז אולי זה היה משהו מודחק אצלי, הרצון לעשות משהו עם מוזיקה. הטקסטים כולם מתוך סוג של יומנים שאני כותבת לעצמי כבר כמעט 40 שנה, כתיבה שמאפשרת לחיות עם עצמי ועם מה שהחיים מאפשרים יותר בשלום".
ואיך זה עבר לבמה?
"נתתי את החומרים האלה לעמיר קליגר, המורה לאזרחות שהושעה מתפקידו והוחזר, לקרוא. הוא חבר טוב של שאול ושלי, בחור חכם, מבריק ומשכמו ומעלה, והוא אמר שזה שווה, והמליץ לי לפגוש את נורית זרחי, שלא הכרתי. פגשתי אותה והיא נתנה לי תחושה ברורה שהחומרים שווים. נתתי גם לשאול לקרוא. אמרתי, בטח הוא לא ירצה להתעסק עם אמא שלו. אמרתי לו, בוא נחשוב על איזה מוזיקאי, והוא אמר, אני. זה שימח אותי. ואז הגיע המפגש עם ימי ויסלר. פשוט ישבתי בקפה זוריק וחיכיתי לפגישה עם במאי, כשימי ניגש אליי ואמר לי כמה הוא אוהב את מה שאני עושה ועניתי שאני אוהבת את 'הבילויים'. סיפרתי לו שכתבתי משהו וחשבתי עליו. הוא ביקש שאשלח לו. למחרת הוא טילפן ואמר, 'אני לא יודע מה את רוצה שאני אעשה שם, אבל אני בפנים'".
רק לאחרונה, ואולי גם מתוך התגובה החמה וההתרגשות של הקהל, היא אומרת, הבינה שכל השירים, גם הקאברים שבחרה, "אהבה אסורה" של זהבה בן, ו"הלילה" של הכל עובר חביבי, ומה שהיא מספרת ביניהם, הוא ביטוי שלה לאהבה לגדליה. "כשאני מדברת במופע על השיר 'תיגע בי', אני אומרת שהשיר הוא סוג של מי-טו, ומדובר בהטרדה שמתרחשת אצלי בבית מנקודת המבט של המטרידה. כבר הרבה שנים גדליה ואני חיים באהבה גדולה. עם בלגנים. כמו שצריך. השבוע גדליה לחש לי 'ניצחנו', ואני אומרת לו, 'אני אוהבת אותך', והוא עונה, 'אני יותר'. אבל לאחרונה יש לי הרבה חלומות של כאב, של קנאה כי יש לו מישהי ושהוא עוזב. ואלה חלומות קשים של נטישה. ואני דווקא רוצה לפרט על הבלגנים ועל ההתלבטות שיש לי".
איזה בלגנים?
"יש לי חברה ממש קרובה, מבוגרת ממני בכמה שנים טובות, שבעצמה טוענת לאחרונה שהזיכרון שלה כבר לא משהו, והיא שואלת אותי בכל פעם, 'מה שלום גדליה?' אני עונה שבסדר, ושבסך הכול אני מרגישה בת מזל שזכיתי באהבה שלא חלמתי שהיא אפשרית, היא אומרת: 'את בת מזל? הוא בר מזל! כי את יודעת שהיו לו ממש הרבה נשים'. ואני מסתכלת לתוך עיניה במבט אגרסיבי, כאילו, תסתמי, ואומרת, 'ועדיין אני מרגישה שזכיתי'".
"שני במאים נכנסו לחדר האיפור ורצו לראות אם אני יכולה לשחק ילדה ושמו לי את היד בתוך השמלה לראות אם יש לי כבר חזה או לא, וציחקקו ביניהם. רוב השנים התייחסתי לזה כאל סוג של אנקדוטה. לא עלה בדעתי עד כמה משהו באישיות שלי התעקם בגלל האירועים האלו - אבל סבלתי מתחושת חוסר ערך עצמי, מפחד מגברים"
היא עוד זוכרת היטב את העידן שלפני מי-טו. "כשהייתי בת 12, שיחקתי בהבימה. באחת הנסיעות להצגות, אחרי שלא שיחקנו חודש, הבמאי אמר לי, 'בואי נעשה חזרת טקסט'. זה היה בעין השופט, והוא הציע שנטייל קצת בשבילים. וברגע מסוים הוא נעצר והתחיל לגעת בי. הייתי ממש ילדה. הוא היה סוג של אלוהים, הבמאי שלי. הוא גם ביקר אצלנו בבית, וההורים שלי העריצו אותו".
איך הגבת?
"זזתי הצידה. הייתי ילדה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי לא יכולתי להגיד את זה לאף אחד. את מרגישה אשמה, שכל הרגשות השליליים הם עלייך. להורים לא סיפרתי כלום. למחרת היה לנו טיול שנתי, והיה לי כבר חבר, שמואל קפלן, וסיפרתי לו. הוא היה ילד בן 13 ואמר, 'אני הולך להרביץ לו'. זה בכלל הבהיל אותי. נעתי בין מבוכה, בהלה ואשמה. היו עוד במאים כאלה. שניים מהם נכנסו לחדר האיפור ורצו לראות אם אני יכולה לשחק ילדה ושמו לי את היד בתוך השמלה לראות אם יש לי כבר חזה או לא, וציחקקו ביניהם.
"רוב השנים התייחסתי לזה כאל סוג של אנקדוטה. לא עלה בדעתי עד כמה משהו באישיות שלי התעקם בגלל האירועים האלו - אבל סבלתי מתחושת חוסר ערך עצמי, מפחד מגברים, מדחף ראשוני לתת להם כבוד ותחושה שהם יותר ממני, רק כדי להסתדר. אף פעם למשל לא דיברתי על זה בשום שיחה שהייתה לי עם פסיכולוג. רק אחרי גיל 70 יכולתי לזהות איזה שבר זה עשה לי באמון בבני אדם ובגברים בפרט. פחדתי שאבא שלי ייתן לי נשיקה. נגעלתי מכל גבר שמעל גיל 22. הבימה הייתה אז בית המקדש בשבילי, אבל מאז לא העזתי לחזור לשם. פעם אחת אחר כך, בגיל 16, כן באתי. חשבתי אז לנסוע ללונדון ללמוד תיאטרון. אותו במאי לקח אותי לחדר האיפור. התנצל שלא יכול היה אז לעצור בעצמו, אבל גם אמר, 'כן, את תיסעי ללונדון ואני אבוא אחרייך'. לא עניתי כלום. הייתי באימה".
התעמתת איתו פעם? התלוננת נגדו?
"מעולם לא. זה לא עלה בדעתי. זה תמיד גרם לי להתבייש בעצמי. בשום אופן לא להאשים אחרים. אחר כך כבר סיפרתי לאחותי, אבל הפחיד אותי לעשות עם זה משהו כי מי היה מאמין לי. האמנתי שהכוח הוא בידיים שלהם. זה חוסר אונים שאני חושבת שעדיין קיים אצלי. מזל גדול שקם קמפיין מי-טו".
היא עדיין עובדת כאמור, בהילוך גבוה. עדיין מעודכנת בעולם התרבות, קצת מתגעגעת לימים שבהם גם התיאטרון הוביל מהפכות. "אני חושבת שבפרינג' קורים דברים מאוד מעניינים. בקאמרי עושים דברים נהדרים עם הצעירים. ויש קהל צעיר גדול ונפלא. תענוג לראות קהל צעיר מגיע לבית ליסין לראות את 'המלט'. נדמה לי שבשנות ה-70 וה-80 התיאטרון, ובמיוחד חיפה, העז לעשות חומרים מאתגרים יותר והקהל נענה בגדול. שיחקנו גם בכל הפסטיבלים החשובים בעולם. זה קצת מזכיר מה שקורה עם הקולנוע הישראלי היום".
עד מתי תשחקי?
"התפקידים שאני מקבלת בשנים האחרונות נפלאים, ואני נהנית יותר מאי פעם. אני תמיד בחשש, בכל גיל, שזהו, יותר לא יהיו לי תפקידים. חיה בידיעה שכל עבודה היא האחרונה שתהיה, ובטח מתישהו אצטרך להיעזר באוזניות ולחשן על הבמה. באחת ההצגות של 'מותו של סוכן' נדב נייטס היה חולה, ומישהו נכנס להחליף אותו והוא היה נפלא, והשחקן שלחש לו היה כל כך קול, שאמרתי וואלה, נהדר. זה אפשרי".
