כשהכוכב ההוליוודי ג'פרי רייט (58) התבשר בחודש שעבר שהוא מועמד לאוסקר על הופעתו הנהדרת ב"מעשייה אמריקאית", האדם הראשון שהוא דיווח לו על ההישג היה אמא שלו. היא אומנם כבר לא בחיים, "אבל יש תמונה שלה ממש כאן לידי בבית, אז אני והיא חלקנו רגע", הוא מספר. וזה לא מפתיע: לרייט היה קשר מיוחד עם אימו, שגידלה אותו לבד ולתפארת, אחרי שאביו מת כשהיה ילד.
"היה לי מזל גדול שגידלו אותי שתי נשים: אמא שלי, שהייתה עורכת דין, ואחותה הגדולה", סיפר רייט כשנפגשנו באחד מלונות היוקרה בטיילת של קאן. "בגלל שהייתי ילד יחיד, קיבלתי המון תשומת לב ולאמא היו ציפיות גבוהות ממני. בתיכון שיחקתי פוטבול והייתי שוער בלקרוס. אמא הייתה מגיעה לצפות במשחקים, וגם כששיחקתי מדהים - יכולתי למנוע 20 שערים ולפספס רק אחד - היא הייתה שואלת אותי: 'מה קרה? למה פספסת את האחד הזה?'. כשהייתי ביסודי קיבלתי פעם 'טוב מאוד' וזה היה הציון הכי גבוה שיכולת לקבל. אבל אמא לא ידעה את זה, אז היא אמרה: 'למה לא קיבלת מצוין?'. זאת הייתה אמא שלי. יחד עם זאת, תמיד כשהייתי זקוק לעזרה, בתור ילד או בתור מבוגר, היא הייתה שם בשבילי. בתקופות הכי גרועות בחיי היא הייתה הסלע והמצילה".
"מעשייה אמריקאית" שמגיע אלינו עכשיו לבתי הקולנוע ותקציבו היה בסך הכול 10 מיליון דולר, הוא ללא ספק אחת ההפתעות הגדולות של עונת הפרסים הנוכחית. היצירה השנונה, הקומית והסאטירית - שברשימת המפיקים שלה אפשר למצוא את רם ברגמן, המפיק הישראלי שכובש את הוליווד - זכתה תחילה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו ונקנתה על ידי אולפני אמזון. מאז היא הספיקה ללקט כבר למעלה מ-52 פסלונים, שתי מועמדויות לגלובוס הזהב ועכשיו מועמדויות לחמישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, שחקן (רייט), תסריט מעובד, שחקן המשנה (סטרלינג קיי. בראון) ופסקול.
"מעשייה אמריקאית" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
"כל מי שעוסק בתחום ואומר שהוא מעולם לא חשב על האוסקר - משקר לגמרי", אמר רייט לתקשורת אחרי שהתבשר על המועמדות. "בוודאי שתמיד חשבתי על אוסקר. זה נפלא להיות מועמד בגלל שהמועמדויות נקבעות על ידי קולגות בתעשייה. איך אתה יכול שלא לשמוח כשהקולגות שלך אומרים לך 'כל הכבוד'? כמובן שלפרסים יש ערך ממשי – הם יכולים להביא ישבנים נוספים לשבת על הכיסאות באולם. כשאני עובד, אני משתדל שלא להתמקד בדברים כמו האפשרות לזכות פרסים. יחד עם זאת, אם הם מחלקים פרסים, אז אני אקח אותם".
"מעשייה אמריקאית", שביים וכתב קורד ג'פרסון, מסתמך על ספר של פרסיבל אוורט שיצא כבר ב-2001, אבל הנושאים שהוא מעלה רלוונטיים מתמיד. רייט מגלם את תלוניוס אליסון המכונה "מונק" - סופר ומרצה מוערך אך מתוסכל מלוס אנג'לס ששרוי במשבר כתיבה. מונק נופל גם קורבן לשגיונות הטרלול הפרוגרסיבי - מעבידיו באוניברסיטה משלחים אותו לשנת חופש, אחרי שהתבטא בשיעוריו בצורה לא תקינה פוליטית ואף שאל תלמיד גרמני אם אבותיו היו נאצים. והצרות לא מסתכמות בכך - המו"לים דוחים את ספרו החדש מאחר והוא "לא שחור מספיק", והסוכן שלו דורש ממנו לכתוב "ספר שחור" שיעסוק בהוויה האפרו-אמריקאית הקשוחה. אבל מונק מגיע ממשפחה משכילה - אביו המנוח היה גניקולוג, אחותו רופאה ואחיו מנתח פלסטי. הוא מתעב ספרים סטריאוטיפיים, כביכול "אותנטיים", "גולמיים" ו"מחוספסים", שזוכים להצלחה בקרב קהל לבן אכול רגשי אשמה והלום פוליטיקלי קורקט.
מונק מחליט לנסוע לכנס ספרותי בבוסטון, שם הוא מבין כמה אין ביקוש לסחורה שהוא מציע, וכמה הקהל מעדיף יצירות שעוסקות ברחובות הזועמים של הגטו, ראפרים וסוחרי סמים, בהם שחורים מסיימים בצורה רעה - למשל רב-מכר של סופרת אופנתית, שאותה מגלמת איסה ריי. במקביל, מונק מבקר את אימו שבריאותה מתדרדרת ואת אחותו, שאותן לא ראה זמן רב. שורה של דרמות מטלטלות את חיי המשפחה, כולל ביקור של האח שגורר חשיפת סודות. מונק, שזקוק למזומנים, מחליט לכתוב תחת שם בדוי ספר מהסוג שהוא סולד ממנו, שיקלע לטעם הקהל. במקביל הוא מוצא את עצמו מטפל באימו הדועכת.
6 צפייה בגלריה
מיישר קו עם מה שרוצים ממנו - אבל יש לזה מחיר. מתוך "מעשייה אמריקאית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
רייט מיד התחבר לתסריט. "קורד השתמש בסכינים הכי חדות במגירה וחשף את רגישות-היתר לדברים שאנחנו רואים היום בחברה", אמר רייט בפגישתנו. "השיח הזה שיקף שיחות שהיו לי עם עצמי ועם חברים. זה מה שתפס אותי והכניס אותי לתוך הסיפור. אהבתי את האירוניה ואת ההומור. אחרי שהבת שלי ראתה את הסרט, היא אמרה: 'אתה יודע אבא, יש פה הרבה מההומור שלך'. ואני חושב שהיא צודקת".
מסתבר שכשג'פרסון קרא את "מעשייה אמריקאית" הוא ראה לנגד עיניו את רייט בתפקיד הראשי. רייט, מצידו, מגלה שמבחינתו שזה הסרט האישי ביותר שהוא עשה עד כה. "לא לעיתים קרובות תפקידים נכתבים במיוחד עבורי. מה שמשך אותי וריגש אותי במיוחד היה הדיוקן של האיש הזה ומערכת היחסים שלו עם המושג 'אהבה' - אהבה עצמית, אהבה לאחרים, אהבה למשפחה. למשפחה שמוצגת בסרט הייתה משמעות גדולה מבחינתי. יש מספר אלמנטים אוטוביוגרפים בחיי, שהקבילו לסיפורו של מונק".
מה למשל?
"המסע של מונק לתוך מרכז התא המשפחתי שלו, כשמוטל עליו העול של לטפל במי שטיפלה בו, וכשפתאום עיניי כל המשפחה מופנות אליו בציפייה שהוא יהיה המבוגר בחדר. כשאתה צעיר אתה חושב: 'אה, זה יהיה יותר קל כשאתבגר', ואז אתה מבין איזה טיפש צעיר ומאושר היית. לצערי, חשתי הבנה עמוקה להקרבות - האישיות, הקריאטיביות והמקצועיות - שמונק עשה. אמא שלי מתה מסרטן כשנה לפני שקיבלתי את התסריט של 'מעשייה אמריקאית', וכמובן שהייתי הדמות המטפלת בזמן הקצר יחסית שנותר לה לחיות. עכשיו אני מטפל בדודה שלי בת ה-94, שעברה לגור אצלי. אז אני מבין כמה החוויה הזו יכולה להיות מטלטלת, כמה היא מכלה ומאתגרת ומה הקרבות שנדרשים ממך. לסרט יש קסם אוניברסלי – הוא מציג סיפור שרבים מאיתנו מכירים ויכירו - אז במובן הזה היה כאן משהו מזמין בעיניי. אנשים רבים יוכלו לראות משהו בעצמם בתוך הסרט הזה".
אחד הדברים היפים בסרט הוא שעל אף שמונק יוצר זהות חדשה, היא עוזרת לו למצוא מי הוא באמת.
"ללא ספק. זה לגמרי ב-DNA של הסרט, בין אם אוהבים את זה ובין אם לא, בפרט באיך שהוא משלים עם אחיו. אהבתי גם את האכפתיות הבלתי צפויה שיוצאת ממונק, שבהתחלה נראה כמו ההפך הגמור ממה שהוא בפועל. זה מתחבר למלכוד הזה שאנחנו חווים בתור חברים במשפחה שלא אנחנו בחרנו, ואנחנו בתוך הקלחת יחד - האהבה חייבת לצוף אל פני השטח בצורה כזו או אחרת. כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה עם קהל באולם, התבוננתי במשפחה שהוא מציג ואמרתי: 'וואי, איזה חבר'ה שחורים מדהימים'. הייתה תחושה שאנחנו חוגגים את היות האנשים האלה אנשים רגילים, את האתגרים והיתרונות האוניברסליים שלהם".
בסרט אתה מגלם סופר שנאלץ לכתוב בצורה סטריאוטיפית, כדי שיוכל להרוויח כסף. האם לאורך הקריירה, חווית טייפקאסטינג על רקע גזעני?
"'מעשייה אמריקאית' היא סאטירה חדה ושנונה על איזה סיפורים מוסד הספרות והוליווד מוכנים ורוצים לחקור בהקשר של החוויה השחורה. ואני בהחלט ראיתי איך תסריטאים לוקים בנטייה הזאת, שהיא הכי הרסנית בתעשייה שלנו. הם מרגישים: 'אי אפשר לעשות משהו כזה וכזה', וככה אנחנו מתחילים להפנים את ההגבלות. במובן מסוים גם הסרט עוסק ברעיון של איך שאנחנו מתחילים לכבול את עצמנו לרצפה. אז כמובן שאני מבין את הלחצים החיצוניים שמונק חווה ואליהם הוא מגיב - הוא רוצה להיות אדם חופשי בפן הקריאטיבי והאינטלקטואלי, ויש לו סט אינטרסים משונה משלו, שהוא רוצה לחקור ושהוא מקווה לקבל הערכה בגינו. במקרה שלו זה לא קורה ולכן אנחנו רואים את ההתפוצצות הזו.
"כמובן שגם אני התמודדתי עם לחצים שניסו לכפות את עצמם עליי, ועם ציפיות ששונות ממי שאני באמת. תמיד נזהרתי מהמלכודים הפוטנציאליים במקצוע. כבר מההתחלה זה השפיע על הבחירות שעשיתי. ניסיתי לעגן את עצמי בדברים שהם מעבר לאספקטים השטחיים של התעשייה, כי אני לא מאמין בהם. לאורך הקריירה ניסיתי לשמר איזו גמישות. אני אוהב לברוא את עצמי מחדש, כנדרש עבור כל פרויקט. בשלב מוקדם בחיי, עוד לפני שנכנסתי למשחק, הערכתי שחקנים כמו דסטין הופמן, על שום היכולת שלו ליצור דמויות. הוא אדם אחד ב'קאובוי של חצות' ואחר ב'הפרפר' וב'איש המרתון'. שיטת העבודה הזו קסמה לי והיא שירתה אותי היטב. היא משלהבת, מאתגרת ושומרת עליי דרוך, והיא גם נראית כמו מעשה קסם - משהו ששווה היה להתחקות אחריו. היא גם אפשרה לי לעבוד במגוון ז׳אנרים ועל מגוון סיפורים ודמויות ועם מגוון במאים. תמיד ניסיתי להישאר צעד אחד לפני מי שהיו רוצים להגביל את מי שאני ואת מה שאני מסוגל לו".
6 צפייה בגלריה
סאטירה על "החוויה השחורה" - דרך הפילטר ההוליוודי. מתוך "מעשייה אמריקאית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
רייט, שבארון הפרסים שלו יש כבר פרסי אמי, טוני וגלובוס הזהב, בכלל התכוון ללמוד משפטים. בסופו של דבר הוא נדבק בחיידק המשחק, והופיע על הבמות בהפקות נחשבות. בהמשך, הוא הגיע לקולנוע ולטלוויזיה. בין היתר רייט גילם את ז'אן-מישל בסקיה, האמן שהתגלה על ידי אנדי וורהול, התמכר לסמים ומת בגיל 27, בסרט "בסקיאט" שביים ג'וליאן שנאבל ב-1996. "מאוד הזדהיתי עם התפקיד. אמנם היו לי חיים אחרים משל בסקיה, אבל הבנתי מה זה להיות צעיר יצירתי מהלואר איסט סייד, שמנסה לדשדש את דרכו בתוך המעגלים האלה, אותם גם אני עברתי כשהגעתי לניו יורק. הסרט היה די טוב, אבל אולפני מיראמקס מעולם לא תמכו בו. הם משכו אותו מהאולמות כשהוא עוד עשה רווחים. אני לא יודע למה. לא קיבלנו שום תמיכה״.
בפילמוגרפיה של רייט אפשר למצוא סדרות טלוויזיה כמו "אימפריית הפשע", "מלאכים באמריקה" ו"ווסטוורלד" שבה אחז בתפקיד ראשי, כמו גם סרטים של בכירי הבמאים, ביניהם וודי אלן ("סלבריטי"), אנג לי ("לרכוב עם השטן"), מייקל מאן ("עלי"), ג'ונתן דמי ("המועמד ממנצ'וריה") וג'ים ג'ארמוש ("פרחים שבורים", "רק האוהבים שורדים"). לאחרונה הוא צורף לכנופייה הנכבדה המסתופפת סביב ווס אנדרסון. רייט הופיע כבר בשני סרטים של במאי הפולחן - "הכרוניקה הצרפתית" ו"אסטרואיד סיטי", שהשתתף בתחרות הראשית של פסטיבל קאן האחרון. "כשמישהו כמו ווס אנדרסון מבקש שתופיע בסרט שלו אי אפשר להגיד לא. לא הייתי צריך לקרוא את התסריט לפני שהבעתי את הסכמתי. אני מעריך אותו גם כאמן וגם כאדם. אנחנו אמנם לא אותו בi אדם, אבל אני מבין מאיפה הוא בא. בזמן הצילומים של הסרטים שלו, אתה לא נמצא בבועה משלך איפשהו רחוק, ולא יושב בקראוון שלך – ווס מחבר בין אנשים שהוא חושב שהם יכולים לתת כבוד אחד לשני. וכך שיתופי פעולה מעניינים יוצאים מהחיבור הזה".
לרייט אין גם בעיה להופיע גם בלהיטי קופה שעוזרים לו להתפרנס ומאפשרים לו להופיע בסרטים אמנותיים זעומי-תקציב. וכך ראינו אותו בסרטי "משחקי הרעב", וב"באטמן" תוצרת 2022 עם רוברט פטינסון, שבו גילם את ג'יימס גורדון ממשטרת גות'אם סיטי, בן בריתו של איש העטלף. "בתחילת הדרך הייתה לי סלידה מלעשות כסף", מתוודה רייט. "בדרכי הצדקנית - הצדקנות הנלווית לנעורים - חשבתי שכסף זה טמא. אף פעם לא רציתי לרצות את השוק, לעבוד בסיטקומים ולהופיע ב'מותגים׳. זה השתנה כשנולדו לי ילדים" (לרייט יש בן ובת מנישואיו לשחקנית והזמרת הבריטית כרמן אג'וגו, ממנה התגרש לפני עשור - א"ק).
רייט הופיע אפילו בשלושה סרטי ג'יימס בונד: "קזינו רויאל", "קוואנטום של נחמה" ו"לא זמן למות", שבהם כיכב לצד דניאל קרייג וגילם את פליקס לייטר, קצין שטח של ה-CIA וחברו של בונד. "עם כמה שזה משונה, מצאתי שהסטים העצומים של סרטי ג׳יימס בונד הם דווקא מקום אינטימי. זהו הפרנצ'ייז הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית ויחד עם זאת, זה עסק משפחתי. והוא גם אהוב. לא רק בידי חובבי הקולנוע, הוא אהוב גם על האנשים שעובדים עליו. רבים מאנשי הצוות עובדים שם כבר עשורים. יש גם תחושת גאווה בריטית שטמונה שם, הסוג הכי עדין של גאווה לאומית. אז כן, זו הייתה חוויה טובה. נהניתי מאוד".
איך אתה מתמודד עם הפרסום, התהילה, השטיחים האדומים של קאן והוליווד?
"אני משתדל להימנע מהמיקס המוזר של התדרים שיש בהוליווד. משחק טומן בחובו יותר מדי זרקורים, יותר מדי תשומת לב. זה קצת לא טבעי ויכול להיות מוזר. בהקשר הזה, המים והגלישה הפכו עבורי לבן לוויה בריא. המים שומרים אותי מעוגן. האוקיינוס הוא גם פסיכולוג וגם מקור לחיבור רוחני. בכלל, זה טוב אם אתה מצליח לנשום בעין הסערה, למצוא איזון ומשהו ששומר עליך. חשוב לי להיות מחובר לדברים קצת פחות נוצצים".
