אדגר רייט עושה קולנוע על קולנוע המיועד לקהל הבקיא בהנאות שז'אנרים הנחשבים לנמוכים מספקים. ב"טרילוגיית הקורנטו" (2004-2013) שלו הגיבורים האנגלים מוצבים בגרסה מקומית של עולמות קולנועיים אמריקנים: סרט זומבים ("מת על החיים", 2004), מותחן פעולה משטרתי ("שוטרים לוהטים", 2007) או מד"ב אפוקליפטי ("סוף העולם", 2014). הפער בין הדמויות והעולם הקולנועי שבו הם נשתלו הוא הבסיס לבדיחות חזותיות והגזמות סגנוניות.
אתמול בלילה בסוהו – טריילר
ב"אתמול בלילה בסוהו" (Last Night in Soho) יש חיבור דומה, אך רציני יותר באופיו. שילוב בין ההנאות של מוזיקה, אופנה ועיצוב בייצוג הקולנועי של לונדון באמצע שנות ה-60 והאפלה שיכולה להסתתר מתחת לזוהר. באופן אירוני, השליטה המרשימה והמהנה של רייט בהיבטים הטכניים והסגנוניים של העשייה הקולנועית היא בעוכריו של הסרט. יהיה מוגזם לטעון ש"סוהו" הוא לא יותר מחיקוי סגנוני ריק ממהות (פסטיש), אבל ליטוש היתר שלו משמש כמעטפת הגנה מופרזת מפני האימה. ביקורת שאותה קשה להפנות כנגד הסרטים שמהם הוא שואב לא מעט השראה.
בשונה מסרטיו הקודמים הדמות המרכזית ב"בסוהו" היא של אישה צעירה. הסכנות בהן היא תיתקל – הן המנטליות והן חיצוניות – לא יהיו בסיס לדחקות כמו בדמויות שגילמו סימון פג וניק פרוסט בסרטי "הקורנטו". אלואיז "אלי" טרנר (תומסין מקנזי) חייה ברדות', עיירה כפרית קטנטנה בקצה הדרום מערבי של אנגליה. מהמקום השליו הזה היא חולמת על לונדון. לא הלונדון הרב תרבותית שמרוחקת כ-500 קילומטר מזרחה, אלא לונדון הנוצצת שהתקיימה לפני 60 שנה. בחדרה היא שומעת את המוזיקה של התקופה, רוקדת ומדמיינת את עצמה מתמזגת עם עולם העבר, וחולמת להקים אותו לתחייה כשתתחיל את לימודי עיצוב האופנה בלונדון.
בסיפור הרקע של אלי יש אפלה הקשורה ללונדון. אמא שלה גם חלמה להיות מעצבת אופנה אבל החלום הסתיים בשברון לב והאם התאבדה. אלי גדלה אצל סבתא האוהבת פגי (ריטה טאשינגהאם) המודעת היטב לרגישויות הנפשיות של נכדתה. הסבתא חוששת מהעתיד לקרות כאשר הנכדה התמימה והרגישה תתחיל ללמוד אופנה בלונדון האמיתית, המאוכלסת באנשים שעשויים לפגוע בה. בנוסף, לאלי יש עבר "לא יציב" שבו היא רואה אנשים מתים. במראה בחדר שלה למשל, היא רואה מידי פעם את ההשתקפות של האימא המנוחה. אומנם היא לא נוכחת באופן מאיים אלא כסוג של חיבור אם-בת מעצים, אבל הרגישויות המיוחדות של אלי עוד תשחקנה תפקיד פחות מלבב בהמשך.
אלי מגיעה ללימודי האופנה בלונדון, ומיד מסומנת כאאוטסיידרית על ידי חברותיה לכיתה, ובמיוחד ה"קווין בי" המרושעת יוקסטה (סינובי קרלסן). הלעג מבריח אותה ממעונות הסטודנטים לחדר שאותו היא שוכרת בבית גדול מידות ובלוי בסוהו. אלכסנדרה קולינס (דיאנה ריג, שנפטרה מאז הצילומים), מציבה בפני הדיירת הצעירה דרישות נחרצות לגבי התנהגות נאותה: בלי רעש ובלי בנים.
אבל לחדר, כך נראה, יש זיכרונות משלו. אלי מוצאת את עצמה נכנסת למעין מצבי טרנס שבהם היא חוזרת ללונדון של אמצע שנות ה-60. היא נוכחת בתוך גופה של זמרת צעירה יפה ושאפתנית בשם סנדי (אניה טיילור-ג'וי), שבאה לכבוש את בימות מועדוני הלילה של לונדון. אלי הופכת להיות עדה ושותפה למערכת היחסים שתהיה לסנדי עם הסוכן הכישרונות החלקלק ג'ק (מאט סמית). מציאות הסוהו בהווה מתחילה להתערבב עם העבר. נוכחותו המאיימת של לינדסי (טרנס סטאמפ), גבר מבוגר ואינטנסיבי, עשויה להיות קשורה לדברים שהתחוללו לפני 60 שנה. אלי נעה במסלול של דרדור נפשי שעלול להביא אותה לנקודת הקריסה בלימודיה. ובמקביל, בעבר, החלום של סנדי על הצלחה וזוהר מתחיל להפוך לסיוט.
לונדון של אמצע שנות ה-60 הייתה "גראונד זירו" של מפץ תרבותי. כמעט שני עשורים של אפרוריות מדכאת לאחר מלחמת העולם השנייה הוחלפו במהירות בשגשוג כלכלי, מוזיקה, אופנה, עיצוב. תקופת העבר המוצגת בסרט מתקיימת רגע לפני שהצעירים משתלטים על התרבות ולונדון של ה-Swinging Sixties תפרוץ במלוא עוזה. עולם שבו הצעירים וחלומותיהם מושכים לכיוון חדש, אבל מי שקובע את הטון הם עדיין גברים מבוגרים שינסו לנצל חלומות אלו.
בתנועה העלילתית בין עבר והווה "סוהו" מנסה לנסח רעיונות רלוונטיים לעידן ה-MeToo. מבלי לציין את המקום אליו יגיע הסרט, בהחלט ניתן לשאול ולהתווכח האם מגולמת בו עמדה של הקצנה חריפה בשאלות של שכר ועונש הראוי לגברים פוגעים, או שזו אמירה אירונית הנובעת מהקצנת אבסורדית של העונש, ואולי הסרט סותר את עצמו בחוסר עקביות ולא מוטרד במיוחד מכך.
כמו בסרטיו של קוונטין טרנטינו, חברו הטוב של רייט, גם "סוהו" מנסח את רעיונותיו בריפרור אינטנסיבי לטקסטים אחרים. הקולנוע הבריטי של שנות ה-60 נוכח בלא מעט דימויים אך בולט במיוחד בשימוש בשחקנים שהיו אייקונים של התקופה: ריטה טאשינגהאם ששיחקה את ג'ו ב"קורטוב של דבש" (טוני ריצארדסון, 1961), דיאנה ריג שהייתה אמה פיל בסדרת "הגומלים" (1965-68), וטרנס סטאמפ שכיכב בסרטים כמו "האספן" (ויליאם ויילר, 1965). בנוסף קשה לפספס את ההשפעות של סרט "הבחורה האמביציוזית שתעשה מה שנדרש להגיע לפסגה" המכונן של התקופה "דרלינג" בכיכובה של ג'ולי כריסטי (ג'ון שלזינגר, 1965), או סרט האימה הפרנואידי-קלאוסטרופובי של רומן פולנסקי "הרתיעה" (1965) בכיכובה של קתרין דנב. ישנן עוד השפעות רבות המהדהדות בסרט, ביניהן של "פסיכו" (אלפרד היצ'קוק, 1960), סרטי אימה איטלקים של התקופה (ג'יאלו), והשפעתם של סרטים אלו על בראין דה פלמה (בסרטים כמו "תעתועי גוף" מ-1984). מעל לכל, יש ב"בסוהו" אלמנטים המזכירים את עבודותיו המורכבות והמשמעותיות הרבה יותר של דיוויד לינץ' – בעיקר "מלהולנד דרייב" (2001) שעסקו באפלה הנפשית הנולדת מהתנגשות בין חלומות על זוהר וגורלן האכזרי של החולמות.
החלק הראשון של הסרט מואר, מסוגנן וזוהר, וחלקו השני אפל ומטריד. המעבר בין שני החלקים יגרום לחלק מהצופים להרגיש שהסרט עשה פניה מוזרה לכיוון לא צפוי ולא רצוי. אך זו לא טעות אלא מעבר המתבקש בהיגיון של אי-המציאות המוצגת. הבעיה, לטעמי, אינה בעצם המעבר, אלא בהיותו לא מספיק מהותי. אלמנטים של אימה מבוצעים בצורה שהיא יותר וירטואוזית ומלוטשת מבחינה סגנונית ופחות כאימה החודרת למעמקי נפש הצופים. בסופו של דבר, בבחירה בין בידור לטלטלה נפשית עמוקה, רייט בוחר בבידור.
