הסיפור על לילה מטורף רצוף התרחשויות ביזאריות שימש בסיס לכמה סרטים מלהיבים. "שגעון של לילה" מ-1985, אולי סרטו הטוב ביותר של מרטין סקורסזה, שעוקב אחר הרפתקאותיו ההזויות בדאונטאון מנהטן של איש מחשבים נעבעך, הוא המודל האולטימטיבי. בעקבותיו הגיעה גם גרסת הנעורים המלבבת שביים כריס קולומבוס ב-1987, Adventures in Babysitting. נעים, על כן, לחזות ב"אחד בלב", סרטה החדש של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"), המבקש למקם את המסע הלילי הסוריאליסטי בטריטוריה מקומית - ליתר דיוק בירושלים - גם אם נדמה שהוא עושה זאת בהצלחה חלקית.
אחד בלב – טריילר
אין זה, כמובן, הסרט הראשון שעושה זאת בשפה העברית. כזכור, אך לפני שנתיים הציג גור בנטביץ' את "קצפת ודובדבנים" שתיאר את האודיסיאה הלילית שעובר במאי עצבני בערב הבכורה שלו. אבל סרטה של לביא הוא (גם) קומדיה רומנטית, וכזו שפועלת לכאורה בניגוד לכללי הז'אנר, שכן היא מתחילה בדיוק במקום שבו הקומדיה הרומנטית הקלאסית מסתיימת – באיחודם של בני הזוג. שוב, לא משהו שטרם נראה בקולנוע. הקומדיה המופתית של פרסטון סטרג'ס מ-1942, "סיפור פאלם ביץ'", מתחילה בסיקוונס רומנטי תזזיתי הנחתם בכתובית "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה... או שלא". ובכל זאת. סרטה של לביא מזכיר לנו עד כמה הקולנוע הישראלי דל יחסית בסרטי ט"ו באב.
"אחד בלב" נפתח כאשר נועם-נוני (רן דנקר) ואלינור-לוני (אביגיל הררי) נכנסים, ולא בחגיגיות יתרה, אל הסוויטה המהודרת שלהם בבית מלון ירושלמי יוקרתי הזוכה פה לפרסומת גלויה, בתום ליל הכלולות שלהם. השעה מאוחרת, אבל נראה שהמלון והעיר בכלל שוקקים למדי. מעטפה שמוצאת לוני בכיס מקטורנו של נועם מעוררת מתחים לא פתורים בקרב הזוג הטרי, ושולחת את השניים למסע לילי ברחבי ירושלים בעקבות האקסים שלהם.
כיוון שמימד ההפתעה ומפגשים בלתי צפויים הם הבסיס לסרטים דוגמת "אחד בלב", לא נחשוף כאן ממהלכיו של הלילה הפרוע – שהוא, אגב, פחות מוטרף ממה שניתן היה לצפות – אבל נציין רק שישנה כאן סצנה אחת שוודאי תסחט מחיאות כפיים בעיצומו של הסרט. נזכיר לטובה גם את נוכחותם הקומית של מאיר סוויסה ואורלי זילברשץ בתפקיד הוריו הדומיננטיים של החתן, שהרגעים בכיכובם הם מהמוצלחים ביותר בסרט.
קשה שלא לתלות ציפיות ב"אחד בלב". אחרי הכל, הקומדיה הצבאית "אפס ביחסי אנוש" (2014) היא אחד הסרטים הטובים והמצליחים (כ-600 אלף צופים) שנעשו כאן בשנים האחרונות. הסרט כונן את מעמדה של לביא כיוצרת מבטיחה בעלת קול ומבט מקוריים – פרט לא מפתיע למי שהכיר עוד לפני כן את הסרטים הקצרים שביימה במסגרת לימודיה בבית הספר סם שפיגל בירושלים ("חיילת בודדה" ו"שיבולת בקפה"). לפני פרוץ הקורונה הסרט אף זכה לעיבוד בימתי מוזיקלי בתיאטרון בית לסין, שבו אמנם לא צפיתי, אבל יש בעובדה הזו על-מנת להעיד על מקומו בתרבות הפופולרית העכשווית. האם הרף הגבוה הזה – שלא מעט יוצרים נאלצים להתמודד עמו אחרי ההבטחה של סרטם הראשון – הוא גבוה מדי בעבור "אחד בלב"?
נאמר מיד: "אחד בלב" הוא סרט חביב בהחלט. לגמרי crowd-pleaser. אבל הוא לא יותר מזה. יש בו אפילו משהו בוסרי, תחושה שמדובר בסרט סטודנטים מוצלח שתפח לאורך מלא. יש בו רגע שתופס אותנו בהפתעה – הסצנה ההיא, שהוזכרה לעיל; ולא, אני לא מתכוון לזו שבה הכלה בשמלתה המתנפנפת תופסת טרמפ על אוטו-זבל – אבל גם משהו מעט מסורבל שנובע בעיקר מעיצוב בעייתי של דמויות משנה. כך, דמותו של סטודנט לקולנוע המרוכז בעצמו (אלישע בנאי), שעמל על סרט הוועדה שלו במהלך ליל הכלולות שהשתבש, תהדהד אולי רפליקות מוכרות לתלמידי המוסד המהולל שממנו בגרה לביא – אבל נסו לדמיין את הסרט בלעדיה ותיווכחו שדבר לא קרה.
בעיה נוספת קשורה בדמותה של הכלה, אלינור, שהיא כמסתבר מורה לדרמה בתיכון. בעוד שנועם מתגלה לנו כקורבן של הוריו השתלטנים – אלינור היא לא יותר מקלפטע מדוגמת (משום מה, הוריה אינם מופיעים כלל בסרט), והתנהלותה הבלתי נסבלת הופכת את הקומדיה הרומנטית הזו לתופעה מוזרה בהחלט. כזו שבסופה היינו רוצים לראות את בני הזוג-שזה-עתה-נישאו – נפרדים. איני בטוח שהסרט מהווה ביקורת צינית על עולם הדימויים הרומנטי. וגם אם כן, האופן שבו הוא עושה זאת אינו כואב או צולף באמת. הסרט סוחט אמנם צחוקים, אבל אין בו רגעים מקאבריים ואפלים, אפילו אכזריים, דוגמת אלה שליוו את "אפס ביחסי אנוש". אם לביא ביקשה כאן ללעוג לפנטזיה הבורגנית הרומנטית, היא יצרה, אחרי הכל, פנטזיה אחרת – רומנטית ובורגנית לא פחות. בעיקר, נטולת פואנטה של ממש.
אחד ההיבטים המתוחכמים בסרטי שגעון-של-לילה קשור לאופן שבו דמויות אקראיות שבות ומופיעות במהלך המסע הסוריאליסטי לאור הירח בהקשרים מפתיעים. זה לא ממש קורה ב"אחד בלב", וכך סדרת המפגשים הליליים נותרת מעט אנמית. אבל כל אימת שסוויסה וזילברשץ מתארחים לרגע, הסרט נוסק מבחינה קומית. גם הופעתו של דנקר משדרת בצורה מדויקת את פגיעותו של הזכר בפנטזיה הרומנטית, זו המוכרת היטב מקומדיות הסקרובול המטורפות שהופקו בהוליווד בשנות ה-30 וה-40 ("לגדל את בייבי", "ליידי איב").
יצאתי מסרטה של לביא עם חיוך אל הלילה התל-אביבי. החוויה המוזרה היחידה הייתה נהג מונית שהתעקש שהגיע לאסוף אותי מבלי שזה באמת קרה. תהיתי, תל-אביבי מנותק שכמותי, איך זה שכולם ערים בירושלים באמצע הלילה. חשבתי עד כמה הקולנוע הישראלי משווע לקומדיות רומנטיות מצחיקות ואכזריות באמת – ואני לא מתכוון לבית היוצר של נורה אפרון – ועד שהגיע הבוקר הבנתי ש"אחד בלב" הוא רק כמעט אחת כזו.
