ב-5 ביוני 2014, קשיש בריטי בן 89 בשם ברנרד ג'ורדן חמק מבית האבות שבו התגורר יחד עם אשתו, עלה על רכבת לפורטסמות', ושם הצטרף לקבוצה מאורגנת של וטרנים כמוהו שחצו את התעלה לכיוון צרפת כדי להשתתף בחגיגות ה-70 לפלישה לנורמנדי. בבית האבות קמה סערה כאשר התברר שאחד הדיירים פשוט יצא לו לדרך, אבל החגיגה התקשורתית סביב הסיפור הפכה את ג'ורדן לגיבור לרגע, חוץ מזה שהוא שב בריא ושלם הביתה. סיפור שהוא לא יותר מאנקדוטה משעשעת, ודאי לא משהו שצריך לעשות עליו סרט, אלא אם עומדים לרשותך שחקנים כמייקל קיין וגלנדה ג'קסון, שהלכה לעולמה ביוני 2023.
"הבריחה הגדולה" - טריילר
(באדיבות קולנוע לב)
כבר ראינו סרטים על קשישים שיוצאים למסעות, אחד היפים שבהם הוא "סיפור פשוט" של דייויד לינץ' שהתבסס על סיפורו האמיתי של גבר בשלהי חייו היוצא לביקור פיוס אצל אחיו כשהוא רכוב על מכסחת דשא. סרטו המופתי של לינץ' נטל את המודל של סרט מסע והפך אותו ליצירה שכולה הרהור מדיטטיבי על החיבור בין אדם ונוף, הנוף האמריקאי השורשי. בסרט שלפנינו, "הבריחה הגדולה" (The Great Escaper), יש בסך הכול סיפור על אדם שעולה לאוטובוס ואז על מעבורת, פוגש עוד וטרנים כמוהו שמדליות מעטרים את מקטורניהם, וזהו בעצם. אפילו שמו של הסרט, שמתבסס על הכותרות שהעניקו העיתונים הבריטיים למבצע ההתחמקות מבית האבות, נושא עמו משמעות אירונית.
בסרט ישנם היבטים משעשעים וכמובן סנטימנטליים. אבל הבמאי אוליבר פרקר - שעברו הקולנועי כולל כמה עיבודים לא מעניינים במיוחד של סיפורי אוסקר וויילד - והתסריטאי וויליאם אייבורי מעמיסים עליו פלאשבקים שאינם תורמים לו דבר. כך אנו נדרשים לצפות בסיפור ההיכרות של ברנרד ואשתו איירין בצעירותם, סיפור שאין לו כל ערך ומשמעות מעבר לעיצוב כמה סצנות שמאלציות; או בסיפור אחר, מהנחיתה ממש בנורמנדי, שקשור לטראומה הרודפת את ברנרד, איש חיל הים המלכותי, סביב מותו של חייל צעיר. הסצנות האלה לא רק שלא מעבות את ההיבטים הרגשיים והדרמטיים של הסרט, אלא שהן אף נדמות מאולצות ומלאכותיות, ככל שהדברים אמורים בעיצוב הלא מרשים במיוחד של סצנות הקרב.
זהו סיפור על קשישים הנצמדים בסוף חייהם אל זיכרונות העבר שלהם. אחת הדמויות שברנרד פוגש במסעו היא זו של טייס קרב (ג'ון סטנדינג) שגם הוא מתקשה להתמודד עם צלקת נוראית שהותירה בו המערכה מלפני 70 שנה. זהו אחד ההיבטים המעניינים של הסרט, שעוסק באופן בלתי שגרתי בטראומה שעדיין מלווה חיילים ותיקים אל מותם בשיבה טובה (על פי רוב אנו עדים לסיפוריהם של חיילים צעירים בהרבה). הבעיה היא באופן שבו הטראומה הזו מטופלת בסרט, שנותר שטחי. פלאשבקים, הבהובי פנים, או סיפורים שנחשפים בשעת לילה מאוחרת בשיחה אינטימית בין שני גברים. הכול בסרט הזה נראה מיושן ומאובק, נשען עד כמה שאפשר על דיאלוגים שאינם מותירים רמז לכלום.
שמו העברי של הסרט יכול לגרום לכמה צופים להתבלבל עם סרט הבריחה ממחנה השבויים הבלתי נשכח של ג'ון סטרג'ס משנת 1963. אבל כאמור אין פה ממש בריחה, מקסימום התפלחות, והיא ודאי לא גדולה. זה אחד מאותם סיפורים שאתה מוצא עצמך תוהה מדוע מספרים לך אותם, והתשובה כמדומה היא בעיקר באפשרות ללהק יחד את מייקל קיין וגלנדה ג'קסון, שניים מגדולי שחקני הבד של בריטניה. זהו שיתוף הפעולה הראשון שלהם מאז הופיעו יחד בסרטו המצוין של ג'וזף לוסי, "האנגלייה הרומנטית" (1975), שגם בו הם גילמו זוג נשוי ובו הייתה זו הדמות ששיחקה ג'קסון שיצאה למסע, הפעם לגרמניה. עבור שניהם "הבריחה הגדולה" הוא מעין קידה-פרידה מהקהל. ג'קסון הלכה לעולמה חודשים ספורים אחרי תום הצילומים, בגיל 87, והיא תיזכר לנצח בזכות תפקידיה ב"נשים אוהבות" (1971) ו"מגע של איכות" (1974) שעליהם זכתה בפרסי אוסקר. בנוסף, היא גם הייתה חברת פרלמנט מטעם הלייבור. קיין, יבדל לחיים ארוכים, הכריז שזה יהיה סרטו האחרון, וזוהי הזדמנות נהדרת לצפות בו, בגיל 90, מגלם דמות שנפרדת מהחיים – ומאיתנו – בדרכה הצנועה. אחרי הכול, רק עבור התקשורת בסרט הוא סוג של גיבור ו"בריחתו" היא גדולה.
יש משהו נוגע ללב בצניעותו של הסרט הזה, מחווה לשני שחקנים היורדים מהבמה. אבל התחושה היא שהצניעות הזו אינה מספיקה. הסיפור פוסע בנתיבים צפויים מדי, רגשיים ודרמטיים כאחד, והדבר היחיד שמעניק לו איזושהי עוצמה הוא צילומי התקריב על פניהם של קיין וג'קסון. נדמה כאילו הבמאי פרקר עצמו מבין שזהו הערך הכמעט יחיד של סרטו: פניהם של שני שחקנים גדולים שמפיחים רגש בסיפור הלא-משהו שלו.
