כשערכנו עימו את הריאיון, לפני מערכת הבחירות החמישית בשלוש וחצי השנים האחרונות, אלי דנקר לא ידע אם יזכה לזנק בסלון שלו בשמחה כי עם ישראל העדיף את גוש השינוי, או יישב בפנים מכורכמות כי יבין שהוא שוב במיעוט. בניגוד לרוח התקופה, בה אמנים נמנעים מלבטא ברורות את העמדה הפוליטית שלהם, לפחות כשהיא נושקת לצד השמאלי של המפה, דנקר מכריז בריש גלי שהוא שייך לשמאל הקיצוני. האיש שבימי מחאת האוהלים תרם את חלקו בתור הנהג של סתיו שפיר, ועדיין מחכה לטלפון ממנה כדי לחזור לשורות המהפכה, לוקח חלק בימים אלה בשני פרויקטים שאומנם אין בהם אמירה פוליטית מובהקת אבל יש בהם סוג של נגיעה לעולם הפוליטי. ב"השתיקה", סרטו החדש של שמי זרחין, דנקר מגלם את נוח, ראש ממשלה בדימוס שהבן שלו מנסה להיכנס לנעליו. ב"קו החוף", המחזה הייחודי של המחזאי הלבנוני, וואג'די מועווד, הוא מגלם את אביו של הגיבור, שמובא לקבורה נכונה בלבנון מוכת המלחמה.
"סתיו שפיר שלפה אותי ממקום מאוד מאוד קשה", הוא אומר השבוע בריאיון ל-ynet. "פגשתי אותה במהלך המחאה, פנו אלי כמה חבר'ה שרצו להופיע עם אמנים בכל מיני מאהלים, כי הייתה קצת דעיכה במחאה. אמרתי שאני לא מופיע אבל אני מוכן להיות הנהג, כי הדור שלי תקע אתכם באוהלים ואני רוצה לראות איך אתם יוצאים מזה בכבוד. בחלק מהנסיעות אספתי את סתיו שפיר. מעולם לא פציתי פה. הרגשתי שגולדה מאיר נכנסה לרכב וסתמתי".
מאיזה מקום קשה היא שלפה אותך?
"היה לי קשה עם זה שהילדים שלי לא יכולים לקנות בית, שלא לדבר על שכר דירה. כמובן שמאז המצב רק הלך והידרדר, ואני עם כל הנטייה הפוליטית האישית שלי לשמאל הקשה, שמחתי כשקמה ממשלת האחדות. אבל לצערי זה לא צלח. אז אם את שואלת אותי, איפה שיש מחזה עם נגיעה סאטירית או סרט או מופע מוזיקלי עם אמירה, שם אני נמצא".
"השתיקה" - טריילר
מה מעניין בעינייך בסיטואציה הפוליטית היום?
"היום האמריקניזציה הפכה לאופנה. אם ארצות הברית היא רפובליקנים מול דמוקרטים, בארץ זה בגדול ימין מול שמאל, רק שלנו אין מקסיקנים או ילידים-אמריקנים, יש לנו את החברים האהובים שהיו פה והם עדיין כאן, וכל קבוצה מנסה לגייס אותם אליה. מעניין שבסיבוב הקודם היה חיזור מהימין, זה מצא חן בעיניי כאיש שמאל קיצוני. גם ב'קו החוף' הייתה לי טענה אל הבמאי, שי פיטובסקי, אמרתי שיש פה סיפור בין הנוצרים והמוסלמים כי יש שם סיפור אהבה בין גבר בשם איסמעיל ואשה בשם ז'נין, רומיאו ויוליה, והוא התעקש שהוא לא רוצה להכניס פוליטיקה בשום אופן. במוזיקה יש משהו שנקרא טון סמוי, אתה מנגן שני צלילים ושומעים את השלישי מבלי שהפקת אותו. אז האישיו כל כך צועק שלא צריך להגיד אותו מפורשות".
וב"השתיקה"?
"אני חושב שב'השתיקה' הסיפור הוא מערכת היחסים. היא פשוט מתנהלת על רקע של עלילה פוליטית, אבל היא לא העניין. ובנוגע לכל השאר אני מחויב לשמור על זכות השתיקה כדי לא להרוס לצופה החכם שיגיע לראות את הסרט".
מי שיחפש את מקור ההשראה לתסריט של "השתיקה" במערכת הפוליטית המקומית, יכול לחסוך לעצמו את המאמץ. "קיים סיכון שאנשים יתפסו את הסרט כריאקציה למציאות האקטואלית שלנו", אומר הבמאי, שמי זרחין. "כי הוא גם יוצא על רקע של בחירות כי אנחנו כבר כמה שנים בתקופה של בחירות, אבל התסריט לסרט נכתב לפני 14 שנה. והחלטתי לדחות את העשייה כי הרקע הפוליטי נראה לי מופרך, ובינתיים המציאות הפכה למופרכת יותר. למעשה היה לי חשוב לקחת לדמות של נוח מישהו כמו אלי, שנראה כמו דמות מהמיתולוגיה או התנ"ך, דמות על זמנית שאנשים לא ינסו לחבר לשום דבר אקטואלי.
לריאיונות נוספים:
"מעבר לזה, לאלי יש את היכולת להחזיק דמות עצמתית. העיניים שלו בורקות ומלאות הבעה וצער, אתה רואה בנאדם שיודע מה זה כאב. והוא מביא המון ניסיון וכישרון ואינטליגנציה חריפה. כשאנשים שאלו אותי אחרי הצילומים איך הייתי אומר שאני בפוסט טראומה. התמודדנו עם המון מכשולים בצילומים אבל אלי היה סלע איתן, היה בו משהו מאוד יציב במים הסוערים האלה, בזכות הרצינות, האחריות והמקצוענות שלו, שמוגדרת במונחים של פעם שכבר לא קיימים היום".
"זה מאוד טוב שיש לנו שמי זרחין", מסכם דנקר. "כשהתקשרה אליי הסוכנת ואמרה 'שמי זרחין רוצה אותך לסרט אבל אני עוד לא יודעת מה התקציב', אמרתי 'זה בכלל לא חשוב, זה חשוב שיהיה לי שמי זרחין ברזומה'. אני 50 שנה במקצוע, עשיתי את הכי מסחרי שאפשר בהוליווד ואני עדיין עושה, כדי לממן את ההכי אמנותי שאפשר. אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים כדי לממן את מה שאנחנו אוהבים. אני מאוד מרוצה מהתוצאה. בדרך כלל אני לא אוהב לראות את עצמי על המסך. הפעם מצאתי ידיד, הסתכלתי ולאט לאט התיישבתי אחורה בניחותא".
למה אתה לא אוהב?
"כי בדרך כלל אני לא טוב. מאוד קשה להגיע לתוצאות כמו עם שמי. עשיתי עכשיו סדרה עם עודד דוידוף, 'מלאך משחית', אני מעריך שגם שם זה יצא... בסדר. זה מאוד תלוי מי הפסל שעושה את העבודה כי אנחנו חומר. הרי ההתמכרות היא בהתאם לפיתוי המזמין, והפיתוי של שמי הוא ענק. הוא כל הזמן לוקח אותך למקומות שלא היית בהם".
"היום אני ורן מאוד קשורים"
כמי שנולד לשושלת של יוצאי עיראק מצד האם והוא גם צאצא של הגאון מווילנה מצד האב, שנולד בערב יום כיפור ("אז אני בעצם צדיק, כנראה"), דנקר הוא סוג של קיבוץ גלויות באדם אחד. אמא שלו, רבקה, היא ציירת שנולדה למשפחה ממוצא עיראקי. יום אחד במסגרת לימודי ציור בבצלאל, היא נשלחה לצייר את הבתים המקומרים בשכונות הדתיות. "היא ראתה אברך חתיך עובר, והיא עם העיפרון הלכה אחריו", הוא משחזר בחיבה סיפורים שמן הסתם עברו במשפחה. "הוא יצא עם הבריגדה למלחמת העולם השנייה והיא חיכתה לו. הוא חזר והם התחתנו בשלהי מלחמת השחרור אחרי שהוא חזר בשאלה".
דנקר גדל בבית שבו אכל "קובה עם קניידלעך באותה צלחת", ועד שהגיע לצבא לא ידע שיש דבר כזה גזענות. אבא שלו, שניהל קריירה פוליטית ובהמשך עשה הסבה מקצועית לחזן, נפטר בגיל 86 בעקבות הידרדרות מהירה ממחלת הסרטן. "את אמא שלי, רבקה, שמנו בקייטנה", הוא מספר, "והיא הכוכבת של הקייטנה. יש לה חבר יותר קטן ממני". רבקה דנקר, בעשור העשירי לחייה, אכן מנהלת מערכת יחסים עולצת עם גבר צעיר ממנה ב-20 שנה, שהפכה אותה לחביבת תוכניות הלייף סטייל.
דנקר האם מאכלסת את הקוטב הצפוני המפורסם של הפמיליה, מול רן דנקר, הבן, שבתקופה זו חוגג אלבום פופי מצליח ופלואידיות מינית מרשימה. דנקר נשוי לבמאי, איתי וייזר, והם מגדלים יחד את שתי בנותיו של וייזר שהגיעו בהורות משותפת. בהתחשב בעובדה שגם כל משפחת דנקר המורחבת, כולל אקסיות וחצאי אחים, מתנהלים כמשפחה אחת גדולה ושמחה, אפשר להניח שמדובר בכישורים שעוברים בגנים.
דנקר עצמו נע במהלך חייו בין לימודי מוזיקה לריקוד למשחק והיום הוא משלב בין שלושתם, כשהוא נעזר בשיעורי פיתוח קול ויוגה "וכל מה שאשתי אומרת לי שצריך לעשות היום". בעבר הוא גם נע בין מערכות יחסים – יש לו ארבעה בנים משלוש נשים. ב-30 השנים האחרונות הוא נשוי למיכל, אב לדניאל (מאשתו הראשונה), רן (מדלית, אשתו השנייה) וסתיו וירדן מהנישואים הנוכחיים. מערכת היחסים שלו עם רן העסיקה לא מעט את התקשורת, בין היתר בחסות הנכונות שלו לפרוק את תחושותיו לגבי הגירושים של הוריו והמרחק שהפריד בינו לבין אביו במשך שנים, עד לקרבה המחודשת. לאחר שדנקר האב ודלית נפרדו, חזרו דלית ורן לארץ ואילו דנקר האב נותר בניכר.
"אמא שלי דאגה להבהיר לי שזה לא שאבא עזב, אלא שאבא חי בחו"ל", אמר דנקר הבן בריאיון ב"7 לילות". "היא עיגלה לי הרבה פינות. לא יכולתי להתמודד עם הפצע בלגדול בלי אבא, כל הזמן ניסיתי למצוא הסברים. כשגדלתי, שכנעתי את עצמי שזה בגלל שהוא שחקן והוא עסוק. עד שפתאום נורא כעסתי. הייתי מסתכל על עצמי במראה ואומר: 'למי אתה מתרץ, חתיכת אידיוט? מה, לא מגיע לך אבא?'".
במחזה וגם בסרט אתה מגלם אבא, שלתקופה מסוימת מתנתק מהילד שלו ובהמשך, בנוכחות כלשהי, יוצא איתו לאיזה מסע.
"לגבי 'השתיקה' אני לא רוצה לעשות ספוילרים, כי אם אני אכנס להסברים מפורטים הצופה יפספס את החוויה. לגבי המחזה אני רוצה להדגיש שהמרחק הפיזי מהילד הוא לא היעדר נוכחות. אתה יכול להיות בבית כל יום ולא להיות נוכח, במקום החשוב של הורה ובן".
זה מזכיר קצת את הסיפור שלך עם רן.
"תראי, אני קורא את כל הראיונות שרן נותן, אני מקשיב לכל מילה שרן אומר. אני לומד ממנו הרבה בעניין הזה של תקשורת. איכשהו מבודדים את התפל מהעיקר וקצת נותנים לתפל תוקף משני. מצטיירת תמונה כאילו לא ראיתי את רן מינקותו ונפגשנו בשנים מאוחרות, וזה מאוד לא נכון. הקשר היה רציף לאורך כל השנים, וצפוף וצמוד. אני מאמין שברגעים שבהם ילד/נער/בחור מתמודד עם שאלות של זהות וכולי, אני מניח שלא הייתי שם בפורס מאז'ור, מבחינתו.
"היום אנחנו מאוד קשורים, יותר מאב ובן בגיל שלו. גם בן הזוג שלו, איתי, שהוא במאי מבריק וקואצ'ר שטוב מאוד בלהבין ולהסביר, מציין את העובדה שמהצד הוא רואה שהקשר ביני לבין רן חזק מאוד יחסית לקשר של בן ואב. אז אנחנו מדברים גם על התקופה ההיא ובודקים את השאלה הזו, ורן מאוד...", הוא מחפש את המילים ומחייך, "רן חופר! האלבום שהוא הוציא (ב-2018, משהו אחר - ס"ש) היה אלבום חפירות, רק עכשיו כשהוא התפנה לעשות מהלך מסחרי ומשלב בהופעות שירים של האלבום. יש לו אח בניו יורק, סתיו, מתופף ג'אז, גם שם מאוד עמוק ויש נטייה לחפור, וכשאלה נפגשים יש סכנה שתעלת בלאומילך תיחפר מחדש. הם לא משאירים טיפת טיח, מה היה אז ומה היה אחר כך... בסדר גמור, על הכיפאק, אני מבסוט כי זה ניכר בעבודה שלו".
ואתם מדברים על הכול?
"רן הוא חופר אבל מסתורי. זאת אומרת הוא אוהב את הזווית הזאת (מפנה חצי כתף), הוא לא מגלה הכול, יש דברים שהוא שומר והוא מאוד רגיש. ישבנו פעם שנינו עם איזה צלם, והחברה שלו, שהייתה רקדנית ב'בת שבע', שמעה את השיחה שלנו ואמרה 'אני יודעת שהוא הבן שלך אבל זה מרגיש כאילו אתה הבן שלו'. אז אני מניח שכל הילדים שלי נותנים לי חיבוק שמגונן עליי, אני מרגיש את זה".
"אני מאוד חזק בלהרגיש"
הפרויקט הנוסף שדנקר מעורב בו בשביל הנשמה בימים אלה הוא "הפליט האחרון", יצירה קלאסית לתזמורת שנכתבה על על ידי המלחינה, אלה שריף, עם טקסט בגרמנית שכתב יהושע סובול ומשוחקת על ידי דנקר עצמו. הפרויקט הוא יוזמה של תזמורת הגוונדהאוס מלייפציג, גרמניה, והמנצח הוא עומר ולבר, בן דוד של דנקר. ארבעת היוצרים נפגשו כדי למצוא רעיון ליצירה משותפת, "ובעלה של אלה, שעוד היה בחיים, נועם שריף, סיפר לנו שלבטהובן היה חלום: להתעורר בסוריה וללכת ברגל לירושלים", מספר דנקר. "זה היה מאוד אקזוטי בזמנו. הוא כתב את זה לחבר שלו והוסיף כמה תווים של מלודיה קצרה".
אלה שריף כתבה יצירה מוזיקלית שמתכתבת עם המלודיה של בטהובן, סובול כתב מונולוג על פליט סורי שמגיע לאירופה ורוצה להיטמע בחברה המקומית, כדי להקביל בין החרשות של בטהובן לקושי של הגיבור לתקשר עם הסביבה ודנקר למד גרמנית במשך עשרה ימים "כדי להרגיש כמו פליט". המופע הוזמן על ידי בתי אופרה ברחבי אירופה והגשים לדנקר חלום. "זה מאוד מרגש אותי כי כל החיים שלי חייתי ליד המוזיקה, לא יכולתי באמת לממש ובגיל 71 קיבלתי את המתנה הזאת".
אתה חזק בלהרגיש.
"מאוד. אני זוכר שיום אחד פיטובסקי, הבמאי של 'קו החוף', אמר לי 'תנסה להיות קצת יותר מאופק, כשאתה כותב מכתב תדבר כאילו אתה מכתיב למישהו'. אז אמרתי 'יש לך בעיה עם רגש?' והוא אמר 'אין לי בעיה שהקהל יתרגש'. אני מודה שמאוד קשה לי לדכא את הרגש. כשלוחצים לי על כפתור זה עף, וזה אחרי שאני מרסן את עצמי. אבל המקצוע שלנו הוא התפשרות. אתה מכוון לדבר אחד, מקבל דבר אחר ונפגש באמצע. הוא נאלץ להתפשר איתי. אחרי הכול, התפקיד היחיד של האמנות הוא להוציא את הצופים או המאזינים והקוראים מהשכיבה הפרקדנית אל ישיבה נטויה קדימה, כדי לראות מה קורה. אמר לי פעם אחד הבמאים 'אם לא מסוכן על הבמה, אין טעם לבוא מהבית'. עד היום לא הבנתי את זה לגמרי, אני מחכה לפרויקטים נוספים כדי להשלים פערים".
