עוד לפני ש"ולדימיר", רומן הביכורים של המחזאית ג'וליה מיי ג'ונאס, קנה לעצמו קהל קוראים נלהב, הכריכה שלו משכה את תשומת ליבם של לא מעט אנשים. בתצלום שעל הכריכה (במהדורה שיצאה בארה"ב) נראה גבר ישוב על כיסא בתנוחה נינוחה, חולצת הכפתורים שלו פתוחה וחושפת חזה ובטן שעירים מעט, כף היד שלו מונחת בנונשלנטיות באזור החלציים והפנים שלו מחוץ לתמונה. כבר בעמודים הראשונים המספרת (נטולת השם) בוהה בוולדימיר, גבר צעיר ונאה, כשהוא ישן על כיסא עץ וכבול אליו. היא מתוודה שמראה פלומת השיער שעל זרועו השמאלית, הקורנת בשמש, "שילח יבבה במורד עמוד השדרה שלי". לא במקרה הגבר נקרא ולדימיר - מיי ג'ונאס קורצת לוולדימיר נבוקוב, המחבר של "לוליטה", אלא שבמקרה הזה היוצרות התחלפו: הפעם זו האישה, המבוגרת יותר, שמפתחת אובססיה מינית כלפי הגבר הצעיר, ומתארת אותה בצורה כנה, שנונה ומודעת לעצמה.
כשהגיע שלב בחירת הכריכה התבקשה המעצבת הגרפית של ההוצאה לאור לבטא את חילופי היוצרות האלה, אבל באופן מצחיק, פרובוקטיבי ומתוחכם, ממש כמו האישה שעומדת במרכז הסיפור. בהצעה הראשונה ששלחה נראה גבר צעיר ומיוסר והשתקפות קטנה של אישה בחלון. הצעות נוספות כללו אישה בלתי נראית שמחזיקה גפרור מתכלה, גבר מתקלח, גבר נטול חולצה מצולם מהגב' ואישה צעירה משתרעת על גבר חסר פנים. חלק מהתמונות יצרו את הרושם המוטעה שמדובר במותחן או רומן סטנדרטי. ההצעה שנבחרה לבסוף היא זו שעוררה את הדיון הער ביותר וששיקפה באופן הכי מוצלח את הנושאים שהספר עוסק בהם - תשוקה נשית בגיל מבוגר, החפצה, תרבות הביטול והשינוי ביחסים בין גברים ונשים, שמרעיד את הקרקע תחת רגליהם של שני המינים.
"קיבלתי את התמונה הזאת במייל, ובהתחלה הייתי קצת בשוק", מודה מיי ג'ונאס בראיון ל-ynet, "שאלתי את עצמי 'מה אמא שלי תחשוב?', איך לא, אבל אז הסתכלתי על הכריכות של שני ספרים שקראתי באותו זמן, האחד של שירלי האזרד והשני של רייצ'ל קאסק. בשניהם הייתה אישה עירומה על הכריכה ובכלל לא זכרתי את זה, זה אפילו לא נרשם לי במוח. בכל כך הרבה ספרים, אפילו אם הנושא הוא לא בהכרח סקס או משהו כזה, יש עירום נשי או מוחפץ על הכריכה - ואנחנו אפילו לא מזהים את זה כעירום, אנחנו מזהים את זה כאמנות. ברוב המקרים אלה תצלומים הרבה יותר פרועים מאשר בספר שלי, שהגבר שמופיע בו לפחות די לבוש".
אם מישהו מנהל רשימות לזכות ולחובת מגפת הקורונה, בעמודת הזכות אפשר להוסיף את "ולדימיר". עד שפרצה המגיפה התמקדה מיי ג'ונאס בכתיבת מחזות ובהעברת סדנאות בנושא מחזאות ובהוראה בקולג' במדינת ניו יורק. כשמדי פעם ניסתה להתמסר לכתיבת רומן, היא פרשה אחרי כמה עשרות עמודים, כשהגיעה הצעה מפתה יותר לכתיבה של מחזה או הנחיית סדנה. אלא שהקורונה הוציאה מהמשחק את כל האינטראקציות השגורות. התיאטרון הושבת, הסדנאות פסקו ומיי ג'ונאס חזרה למחזה שהחלה לכתוב פעם, זה שנטשה בצד הדרך.
5 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "ולדימיר", מאת ג'וליה מיי ג'ונאס
(הוצאה לאור: Avid Reader Press / Simon & Schuster)
קצת אחרי פריצת מהפכת MeToo, כשההאשמות כלפי גברים מוכרים וחזקים החלו לצוף אל פני השטח, מיי ג'ונאס החלה להרהר בנשים של הגברים האלה ובאופן שבו החברה נוהגת לתפוס אותן (קדושות ולמודות-סבל). התהייה איך אפשר לאתגר את התפיסות האלו הובילה אותה לכתיבת מחזה ובו דמויות שסיפרו על מערכת היחסים שלהם עם תשוקה. אחת מהן הייתה פרופסורית בקולג' בשנות ה-50 המתקדמות לחייה, שהתרועעה עם פרופסור צעיר יותר וחשה כלפיו משיכה מינית ברורה.
המחזה ההוא לא המריא ומיי-ג'ונאס נטשה אותו, אבל הדמות של הפרופסורית המבוגרת נשארה איתה. כשהקורונה כפתה עליה זמן פנוי היא התיישבה לכתוב, מצאה את הקול המספר, ובהיעדר הסחות דעת - המשיכה איתו עד הסוף. כתיבת הרומן נמשכה ממרץ ועד נובמבר. כשהוא הסתיים היא הייתה בשלהי ההיריון השני שלה, עבודתו של בן הזוג שלה הופסקה במפתיע והיא נמלאה ייאוש מעורב באומץ. באופן שאינו אופייני לה, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא שלחה את כתב היד לכמה סוכנויות. "היה לי אמון בספר", היא אומרת, "וחשבתי שאני חייבת להציל את המשפחה הזאת. אני חייבת למכור את הספר הזה".
"ולדימיר" אמנם חולש על שלל נושאים אקטואליים כבדי-משקל, בעיקר סוגיות שקשורות למהפכת MeToo ושלוחותיה, אבל בפועל, הודות לכתיבה הפיקחית והזורמת של מיי-ג'ונאס, התוצאה היא ספר מהנה וקריא להפליא. הוא מספק חלון הצצה אל זרם המחשבות של אישה בת 58, פרופסורית ומרצה בחוג לספרות, בקולג' מוערך לאמנות בניו אינגלנד. בעלה, ג'ון, ששימש עד לאחרונה כראש החוג באותו הקולג', עומד בפני שימוע שכפי הנראה יסתיים בפיטוריו. העילה: מערכות יחסים עם סטודנטיות צעירות שקיים בעבר, כשעוד לא היה מדובר בעבירה על החוק אלא אפילו בסוג של סמל סטטוס, וכעת חוזרות, ברוח התקופה, לתבוע את סילוקו מהקולג'. ככל שעובר הזמן מגלה המספרת, שבזמנו העניקה סוג של הסכמה שבשתיקה למערכות היחסים האלו, שהבומרנג שמכה בבעלה צולף גם בה, כשהיא נתפסת כמי ש"איפשרה" את קיומן. היא עצמה נעה בין הערכה לדור החדש והשינוי שהוא מביא איתו ובין בוז ציני כלפי מה שהיא מגדירה כניסיון של הנשים הצעירות להטיל את האחריות על מישהו אחר, במקום לראות את חלקן ביצירת ההרפתקה הרומנטית שבחרו בה.
מתוך ספק רצון בלתי מודע לנקום בבעלה, ספק רצון למצוא לעצמה אובייקט מעורר ריגוש שיסייע לה בכתיבה, המספרת מתאהבת במרצה צעיר שהצטרף לחוג, ולדימיר. היא מפתחת אליו אובססיה מינית שגוררת פריחה יצירתית, ומצד שני מתמודדת שוב ושוב עם התחושה שאין לה מה להציע לו בתמורה מפאת גילה, יופייה הדוהה וגופה המתדלדל. בעיני עצמה פער השנים ביניהם מגחיך אותה והופך אותה לקבצנית של תשוקה. האובססיה הזאת דוחפת אותה למעשים קיצוניים והרסניים. הסוף המפתיע, שאין לו שום דבר עם רומן נורמטיבי, מצליח להתרחק מכל קלישאה ועדיין לספק קלוז'ר מעורר מחשבה לסיפורה האישי של הגיבורה.
מה את יכולה לומר על מערכת היחסים שלך עם המספרת?
"חיבבתי אותה, אבל זה לא היה הכרחי לכתיבת הספר. הרגשתי שהבנתי אותה ואת התפיסה שלה במהלך הכתיבה, הבנתי מאיפה היא הגיעה ובמובן מסוים גם הקלתי על עצמי בזה שיצרתי אותה כל כך מודעת לעצמה. היא מודעת ליהירות שלה ולמאבק של עצמה ביהירות שלה, ולכך שהדעות שלה לגבי הניצול של הנשים הצעירות האלו לא לגמרי מגובשות או מנוסחות היטב. אבל באותו הזמן היא מבינה שהיא לא באמת מסוגלת להרפות מהעולם שהיא גדלה בו, אפילו כשהיא מנסה להתנהג אחרת כלפי חוץ.
"אני מרגישה שהיא פגומה כמו כל אדם אחר, אבל היא אדם עם מחשבות עמוקות ואני חושבת שזה אחד האקטים היותר פמיניסטיים שהספר מיישם. לעתים קרובות אני נתקלת בספרים על גברים שבהם הם רשאים לטווח רחב מאוד של מחשבות", היא מגחכת, "הם יכולים להרהר ביחסים שלהם עם הנשים שלהם או בפילוסופיה הקיומית שלהם או ביחסים שלהם עם אלוהים, ואני מרגישה שאני לא רואה באותה מידה נשים הוגות בדברים מהסוג הזה בספרות בדיונית. הן קיימות, אבל ממש רציתי אישה שמתמודדת עם רעיונות, בייחוד כי הרגשתי שזה אזור לא נחקר. ונשים, את יודעת, בהחלט מתמודדות עם רעיונות".
היית רוצה אותה בתור חברה?
"כן! בטח. אני חושבת שהיא בן אדם שנהדר לדבר איתו. את לא חייבת להסכים עם החברים שלך על הכול".
היא כל כך יצרית ודעתנית, וזה גורם לה להרגיש כמו "גבר לבן ומבוגר" בגוף של אישה בת 58.
"האינטנסיביות של התחושות שלה מן הסתם קשורה לעובדה שהיא מתבגרת, שלא לומר מזדקנת. אני כרגע נמצאת בקולג', מסתכלת על כל הסטודנטים סביבי וחושבת כמה אינטנסיביים החיים הרגשיים שלהם כרגע. אפילו אם הם סתם הולכים ברחוב מעסיקות אותם שאלות לגבי העתיד שלהם, מי הם, הקשרים החברתיים שלהם, מי אוהב אותם ומי לא. אנחנו לא רוטטים באותו הקצב. כמבוגר, ככל שאתה מתרחק מהאינטנסיביות הזאת יש בזה הקלה, אבל גם געגוע לכוח המניע הזה שעוזר לך לצלוח את הימים שלך".
"חייבת להיות איזו נחמה בחיים גם כשאתה מוקף בבעיות בלתי פתירות"
מיי ג'ונאס והגיבורה שלה אמנם חולקות כמה קווי חיים משותפים - שתיהן מרצות בקולג' לאמנות ובאות במגע עם סטודנטים, לשתיהן תשוקה משותפת לכתיבה - אבל ג'ונאס בת ה-42 עוד לא סגרה ארבעה עשורים כשנכנסה לראשה של מספרת בת 58, ושטחה את תחושתה העגמומית והזועמת על שהפכה לבלתי נראית עבור גברים, לפחות כאובייקט מיני. היא מתגוררת בברוקלין עם בן זוגה ושני ילדיה, בת תשע ובן שנתיים וחצי, ומלמדת תיאטרון בקולג' לאמנות במדינת ניו יורק. ב-8 במאי היא תתארח בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, ותשוחח עם דנה ספקטור על מיניות נשית בגילים בוגרים, נורמות חולפות והטרדות מיניות בתחום האפור - נושאים שמיי ג'ונאס קושרת זה לזה בספר באמצעות זרם המחשבה של הדמות הראשית שלה.
5 צפייה בגלריה
"בספרים גברים רשאים לטווח מחשבות רחב וזה לא קורה באותה מידה אצל נשים". עטיפת התרגום העברי של "ולדימיר"
(עיצוב עטיפה: טליה בר, פן הוצאה לאור וידיעות ספרים)
ב"ולדימיר" את עוסקת הרבה בציפייה של החברה מנשים לרצות פחות ולצפות לפחות ככל שהן מתבגרות. זאת תפיסה חברתית נפוצה לא רק בקרב גברים, תקני אותי אם אני טועה, אלא גם בקרב נשים צעירות.
"אני נוטה לחשוב ככה. כאישה צעירה בהחלט האמנתי שרצונות ושאיפות שהיו לי אז ייעלמו כשאני אתבגר. חלק מזה כנראה כי הסתכלתי על אמא שלי והחברות שלה והאנשים סביבה ואפילו על סבתא שלי כעל נשים ללא תשוקה. קיבלתי את זה מהן וזה המסר שהן קיבלו מהסביבה לגבי מה שמותר להן להחצין. לא בהכרח כי הן היו מדוכאות, אלא כי הכול התערבב בתחושה המוסרית שלהן של מה זה להיות אישה - להסתגל בקלות, לא להתלונן, לא לטפח שאיפות ורצונות, להסתפק באימהות ולשטוף את הכלים אחרי ארוחת ערב אפילו אם את מותשת, כי אין שם אף אחד אחר שיעשה את זה.
"היום אני חושבת גם מפוזיציה של הורה. למזלי יש לי שותף טוב מאוד להורות אז מה שתיארתי הוא לא בהכרח המצב אצלי, אבל אפילו כהורה את חייבת כל הזמן למצוא את המשאבים הפנימיים האלה. את צריכה לוודא שהילדים עושים את השיעורים או שוב לצאת איתם לפארק או לפתור איזו בעיה גם אם הגוף שלך זועק שהוא לא רוצה לעשות את זה. איכשהו הכדור תמיד מגיע לזרועות שלך בסופו של דבר. ואני חושבת שאני יכולה להתלונן על זה, אבל אני לא חושבת שאמא שלי הרגישה שהיא יכולה. היא הרגישה שחלק מהמוסריות שלה היה להיות יציבה, ולא משנה איזה עול הוטל עליה".
אולי זאת ההתקדמות של הדור שלנו. האימהות שלנו לא יכלו להתלונן, אנחנו יכולות להתלונן אבל לא לשנות את זה והדור הבא יהיה זה שיעשה את השינוי.
"זאת תהיה התקדמות מצוינת. התלונה לכשעצמה היא החופש שנשים לא הרשו לעצמן פעם. וזה לא שאנשים נהנים מהורות פחות או אוהבים את הילדים שלהם פחות, אנחנו פשוט מסוגלים לדבר על זה היום, על כמה זה מאתגר. במיוחד תוך ניסיון לנהל קריירה תוך כדי".
כתבות נוספות במדור ספרים:
הכתיבה של הספר הייתה אולי ניסיון לפתור את הסוגייה הזאת עבור ה'אני' העתידית היותר מבוגרת שלך?
"במובן מסוים הספר הזה היה ניסיון לפצח את זה עבור עצמי, כן. לפחות להעלות את זה. אני לא חושבת שיש בעיות ניתנות לפתרון בעולם הזה, במיוחד בנושאים כאלה. חייבת להיות איזו נחמה בחיים גם כשאתה מוקף בבעיות בלתי פתירות, ויש ערך אפילו בלהיות מסוגל להכיר בכך שדברים כאלה מתרחשים. זה מעניין, כי בספר הבא שלי יש הרבה דמויות שנאבקות עם הרעיון של 'טוב', של מה זה להיות אדם טוב בנסיבות מסוימות והאם 'להיות טוב' משמעותו לחיות באופן מלא ולהגשים את השאיפות שלך, או שזה משהו אחר. במובן מסוים זה ההפך, החלק המשלים לשאלה שמעלה 'ולדימיר', והיא 'איך אני מאזן את זה עם האחריות שלי כלפי העולם, יחד עם השאלה איך אני מנהל את התשוקות שלי'. נשמע כמו פרויקט מתמשך".
זאת תפיסה מאוד בריאה בעיני, להכיר בזה שיש בעיות שהן בלתי פתירות. אם לא מחפשים תמיד את הפתרון מאפשרים למצבים מורכבים בחיים להתקיים.
"בדיוק. הסכנה הבסיסית בשחור ולבן בסוגיות מסוימות היא שאת מוציאה החוצה מהמשוואה את הידע, את האפשרות ללמוד משהו עמוק יותר. כך שהמטרה היא לא לפתור, המטרה היא לראות. לפחות זאת המטרה שלי".
ואולי זה קצת מוקדם אבל יש לך בת וגיל ההתבגרות הולך ומקדים. איך מחנכים את הדור הבא של הנשים לתחושה אחרת של עצמיות?
"הבת שלי מתחילה להתבגר, אני רואה את זה. ואני חושבת איך אני מובילה אותה לדרך כזו או אחרת. כרגע הורות מרגישה בעיקר אינטואיטיבית, אבל במונחים של הובלה אני חושבת שתמיד הרגשתי שהיכולת שלי לחשוב על משהו מצילה אותי. זה היה הקריפטונייט שלי. אם את מסוגלת לחשוב על משהו, לשקול אותו, לנתח, אז את יושבת מאחורי כיסא הנהג. אז אם משהו, הייתי רוצה לעודד את היוזמה המחשבתית הזאת ולא סתם ליפול לכיוון מחשבה כזה או אחר. לבחון את האתגרים האלה, התנועות האלו, לא לאמץ כלום באופן אוטומטי, לפתח מחשבה עצמאית. או אפילו להבין מתי את נסחפת לדיבור שהוא של קבוצה. להניח את עצמך תחת מיקרוסקופ. אם יש לך את המותרות האלה, זה מקום די פריווילגי להיות בו לפעמים".
"כסופרת אני יכולה להיות כמו אלוהים סוער כשאני מול המחשב"
מבלי להסגיר יותר מדי פרטים, אחד האירועים המתרחשים בסוף הספר הוא פגישה בין המספרת ובין האישה שיזמה את המכתב שחשף את מערכות היחסים שניהל ראש החוג, בעלה של הגיבורה, וקרא לפיטוריו. הפגישה הזאת נחוות כמעין אקורד סיום לשוטטות המחשבתית שמבצעת המספרת במהלך הספר, בין התמיכה וההבנה שלה את הנשים שחתמו על המכתב ובין ההתנגדות שהן עוררו בה. התנועה הזאת, גם אם בלבלה חלק מהקוראים והקשתה על כי מי שביקש לקטלג את הספר כ"ספר MeToo", הפכה את "ולדימיר" לתיעוד אינטימי, מורכב, ריאליסטי ומקורקע של ההתמודדות של נשים עם השינויים החברתיים.
5 צפייה בגלריה
"כאב זה דבר אמיתי שקורה בכל מיני סוגים של סיטואציות, נשלטות או בלתי נשלטות". ג'וליה מיי ג'ונאס
(צילום: Sue Kessler)
"אני מרגישה שחלק מהאנשים יכולים ממש להתחבר להתנגדות שלה לנשים הצעירות", מסכימה מיי ג'ונאס, "אבל שמצד שני הם מרגישים שהמחשבות האלו שלה מעוררות התנגדות. זה הפתיע אותי כי הזזתי אותה לאורך הספר בין שני הקטבים האלה. היא בעצמה מספרת כמה מצלקות היו חוויות מיניות מסוימות עבורה. הן זרועות לאורך הסיפור וברור שהיא מתמודדת עם תחושות שצפות אצלה בעקבותיהן. מלכתחילה רציתי שזו תהיה דמות שפתוחה להשתנות".
היא גם אמיצה. המחשבה שנשים שמעבירות את האחריות המלאה על מערכת יחסים בוגרת לגבר בעצם מקטינות את עצמן, זו מחשבה שלדעתי עוברת ללא מעט נשים בראש.
"אני סופרת וזה אומר שאני יכולה להיות כמו אלוהים סוער כשאני מול המחשב. אבל מבחינתי, בכל פעם שיש לי חוויה רעה, עבורי זה רגע של כוח. אני נוטה לקחת את החוויה הזאת ולהבין את החלק שלי בתוכה. וזה לא אומר שההבנה שנפגעתי ואני כואבת היא לא חשובה, אבל יש אפילו מקום מנחם בבדיקה איפה אני הייתי בסיטואציה הזאת, וזה גורם לי להרגיש יותר חזקה. לקחת מזה משהו הלאה. כי אם זה פשוט קרה לי אקראית, אז מה זה אומר לגבי העתיד?
"כאב זה דבר אמיתי שקורה בכל מיני סוגים של סיטואציות, נשלטות או בלתי נשלטות. זה בלתי נמנע, כאב קיים, אבל לצידו יש גם ידע. אפילו עם הסטודנטים שלי, כשהם מתנגדים לקרוא יצירות ספרותיות קאנוניות בגלל שזה סתם איזה גבר זקן ומעורר התנגדות, אני אומרת: 'למה לא לגנוב מזה? אתה לא חייב להיות בתגובה לזה, אתה יכול להסתכל על זה, לראות מה הוא עושה. זה בטח מעניין, אחרת לא הייתי מלמדת את זה, והם לא היו בקאנון אם לא היה שם לפחות סוג של כישרון. אז תיקח מה שאתה אוהב, תספוג את זה ותזרוק את השאר. תשתמש בזה, זה הרעיון בידע. וכשאתה פוסל משהו כי הוא 'רע' אתה מאבד את הידע הזה'".
הפגישה האחרונה בין המספרת לבחורה שיזמה את המכתב, למה היא הייתה נחוצה לסיפור, לדעתך?
"הרגשתי שאני רוצה לכתוב רומן גותי. המספרת מלמדת על רומנים כאלה ובעיני 'ולדימיר' מתנהל בתבנית של רומן כזה, על אובססיה והרס עצמי. לעתים קרובות ברומן כזה יש רוח רודפת שחוזרת לבקר את הדמות הראשית, אז במידה מסוימת רציתי שהיא תירדף על ידי הדבר הזה מהעבר שלה. חוץ מזה גם רציתי שיהיה לה רגע אחד שבו היא תתמודד לא רק עם דעות אלא עם גוף אמיתי של מישהי שעברה את הדבר עצמו, ותביט בה פנים מול פנים. מאוד קל עבורנו להגיד או לחשוב דברים על אדם שלא נמצא מולנו ושהוא רק שם על מכתב או אפילו תמונה. אבל לנשום באותו חדר איתה זו חוויה שונה לגמרי. ועבורה, להיות מסוגלת להציע ברגע האחרון סוג של חסד וסליחה לאישה הזו, זה רגע של סליחה וחסד".
