אין דבר העומד בפני החלום, מה שחשוב הוא להאמין בעצמך, וזה לא רק מי שאת/ה אלא הצוות שאיתך. זו, פחות או יותר, הבשורה שיוצאת מתוך השעתיים של "ניאד" (Nyad), שעלה בסוף השבוע שעבר בנטפליקס, ומביא את סיפורה האמיתי של שחיינית שעשתה את זה כנגד כל הסיכויים. אפשר לנחור בבוז נוכח האמירות השדופות הללו, אבל מה שעובד, שוב - פחות או יותר, בסרט זו הנכונות שלו ללכת איתן עד הסוף. העובדה שהגיבורה של הסרט מגשימה את המשימה שלה כשהיא כבר עמוק בעשור השביעי של חייה, הופכת אותו גם להתרסה בפני גילנוּת באשר היא. בקיצור, מוצר אידיאלי לבקרים של הרצאה+סרט.
"ניאד" – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אנט בנינג, שמזה עשור פלוס לא זכתה בתפקיד משמעותי (מאז "הילדים בסדר" מ-2010), מגלמת את דמותה של דיאנה ניאד שבשנת 2013, בגיל 64 ואחרי ארבעה ניסיונות כושלים, צלחה בשחייה את מימי האוקיינוס שמפריד בין קובה ופלורידה (177 קילומטרים) ללא הפוגה, ללא עזרה וללא שימוש בכלוב להגנה מפני כרישים. הניסיון (הכושל) הראשון היה בשנת 1978, כאשר הייתה אז בת 29, ובעקבותיו היא פרשה למעשה מספורט השחייה במים פתוחים (להבדיל מבריכות) והפכה לשדרנית ופרשנית ספורט מבוקשת. 30 שנה מאוחר יותר היא מחליטה - כנגד כל הסיכויים, אמרנו? - להשלים את השחייה שבה כשלה, ובעזרת חברתה הטובה, שהיא גם מאהבתה-לרגע לשעבר והמאמנת שלה (ג'ודי פוסטר) ונווט נאמן (ריס אייפנס), היא יוצאת בעקבות חלומה.
לביקורות נוספות במדור קולנוע:
סרטם של בני הזוג ג'ימי צ'ין ואליזבת' צ'אי וסרהלי לא ממש מתעכב על הנסיבות שמובילות אותה לשוב ולנסות. מה שחשוב הוא שאין לה ספקות, ומרגע שהחליטה לשוב אל המים הפתוחים היא מכניסה את עצמה למשטר ומסרבת להרפות. זה ייקח כמה שנים ועוד שלושה ניסיונות - אחד מהם נקטע בעקבות מפגש עם מדוזה קטלנית - עד שהיא תעשה את זה. כל מה שאנחנו יודעים על עברה של ניאד, שכולל מאמן שחייה שאנס אותה בצעירותה, ואב חורג ממוצא יווני שהיה נוכל סדרתי, צץ בפלאשבקים קצרים הפזורים לכל אורך הסרט, שהם בבחינת אמצעי תסריטאי נדוש ועצל למדי לצייד אותנו בפרטים הנדרשים.
כן, ניאד אינה דמות, אלא סמל. היא אפילו מצוידת בשם בעל משמעות סימבולית (ניאד היא נימפת ים במיתולוגיה היוונית) השבה ומוזכרת בסרט. האתגר הגדול של יוצרי הסרט הוא תיאור שעות השחייה המרובות (כ-50 שעות) ללא הפסקה במימי האוקיינוס. הרגעים בסרט שבהם ניאד אינה מייצגת עבודה מאומצת, נחישות, את רוח האדם באשר היא ומי שמאמין לא מפחד וכו' תופסים מקום מצומצם בסרט. אחרי הכול, האישה הזו הותקפה מינית על ידי המאמן שלה, והאזכור הכמעט אגבי של המקרה והטראומה שהותיר משאיר אותה בחזקת דמות מונומנטלית, שאין בה שמץ של פגיעות ושבירה. יתר על כן: הסרט נמנע מלהתייחס לדרמה שהתחוללה אחרי שניאד הגיעה אל חופי פלורידה. ההישג שלה מעולם לא הוכר באופן רשמי על ידי הגופים הספורטיביים הרלוונטיים, ובשלב כלשהו אף נמחק מספר השיאים של גינס. הוויכוח אם זכתה לסיוע תוך כדי השחייה או שחתה ללא עזרה, מזון ושתייה נותר מחוץ לסרט, שנשאר נאמן לגיבורתו המיתית (בסרט היא מוזנת מרחוק באמצעות צינורית שמושיטה לה פוסטר, ושוחה כאשר היא עוטה מסכה וחליפה מיוחדת שנועדו למנוע מגע עם מדוזות).
בעיה נוספת קשורה בתיאור השחייה המרתונית. להבדיל מסוגי ספורט אחרים שהונצחו בקולנוע ובראשם, כמובן, אגרוף - נדמה שמדובר בפעולה מונוטונית למדי ובהחלט ממושכת. אפשר לחשוב על במאים (ורנר הרצוג, למשל) שהיו הופכים את הספורט היחידני הזה להרהור רומנטי-אקזיסטנציאליסטי שמעמת את האדם עם הטבע. בני הזוג צ'ין-וסרהלי זכו באוסקר על סרטם התיעודי "סולו חופשי" (2018), שגולל סיפור דומה לזה של דיאנה ניאד, ועקב אחר מטפס הרים שחולם להעפיל אל פסגת הר ביוסמיטי פארק מבלי להשתמש בציוד טיפוס, אלא רק באמצעות ידיו ורגליו - ולבדו. אם הסרט ההוא הזכיר את "סרטי ההרים" הגרמנים משנות ה-20, סרטם הנוכחי מהדהד את "הזקן והים" של המינגווי, אך אין בו משהו שמעביר באמת את העוצמה של האישה מול הים והבדידות שלה – אולי משום שניאד לא באמת הייתה שם לבדה.
המטמורפוזה שעברה בנינג לצורך גילום הדמות מרשימה. גופה השרירי ופניה צרובות השמש, שפתיה ועיניה הנפוחות ממי הים מייצרים דימוי של אישה שהופכת את גופה לאמצעי של מאבק מול הטבע ולביטוי של הישרדות. משהו שמזכיר, שוב, את תיאורו של הזקן בספרו של המינגווי. קשה להניח שהאקדמיה ההוליוודית תתעלם ממה שנדמה ככרטיס בטוח למצבת המועמדות לאוסקר. כך גם לגבי פוסטר שמעצבת בעיקר דמות של מעודדת. דווקא על רקע הנוכחות הפיזית המודגשת של בנינג, בולטת הופעתו האנושית כל כך של אייפנס בתפקיד הנווט המזדקן שפעם אחר פעם נכבש על ידי נחישותה, עוצמתה ואישיותה הלא סוציאלית בעליל של האישה שבכותרת. "ניאד" הוא האסקפיזם הביתי שכל כך נדרש בימים אלה.
