ג'סי אייזנברג מזוהה עם פרסונה נוירוטית-ורבאלית שנראית כווריאציה מעודכנת על זהות יהודית (ושנוכחת גם כאשר הוא מגלם דמויות לא-יהודיות). לפעמים זה עבד נהדר - כשגילם את מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית" (2010) של דיוויד פינצ'ר (תפקיד שעליו היה מועמד לאוסקר), ולפעמים זה נכשל באופן ספקטקולרי – כשגילם את לקס לות'ר ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (2016) של זאק סניידר. משמח לגלות שמתחת לתפקידים אלו הלך והתבשל כישרון נוסף – הפעם כבמאי עם פוטנציאל משמעותי.
When You Finish Saving the World מ-2022, סרטו הראשון של אייזנברג, עסק בזיגי כץ בן ה-17, שמנסה לפתח מודעות פוליטית כטקטיקת חיזור בעודו חושב על היכולת לשלב מודעות זו בהכנסה כספית משירה ברשת. אימו מנהלת מקלט לנשים מוכות, וכחלק מהנתק הגובר בינה לבין בנה היא פורשת חסות על נער בגילו. הסרט זכה לביקורות אוהדות שציינו את רגישותו של אייזנברג לדמויות וליחסים ביניהן, אך הוא נבלע בזריזות בתוך השרתים של נטפליקס. סרטו השני "כאב אמיתי" (A Real Pain) הוא קפיצה מדרגה באיכויות של אייזנברג כתסריטאי-במאי (הוא גם משחק בו). הוא זכה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדנס, ומאז היה מועמד לעשרות פרסי אגודות מבקרים, ובמספר לא מועט של פרסים זכו התסריט ושחקן המשנה קירן קאלקין (שהשבוע גם זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן משנה).
לדברי אייזנברג הסרט עוסק בהצבה של "כאב אפי" מול כאב "מודרני יותר". הכאב האפי מעוגן בזיכרון ההיסטורי של השואה. הוא עבר מהסבתא, ניצולת שואה מפולין, לשני נכדיה - בני הדודים דייויד (אייזנברג) ובנג'י (קאלקין) קפלן. הכאב המודרני המוצב מולו הוא חמקמק ומתקיים ברמה אישית יותר - הכאב של בנג'י בעל האישיות המורכבת ואורח החיים חסר-הכיוון. באנגלית יש לשם הסרט משמעות נוספת הקשורה לדמות של בנג'י, במה שיכול להיות מתורגם לסלנג עברי כ"קוץ בתחת". חרף כל הכאב הסרט הוא קומדיה באותה מידה שהוא גם דרמה, והשילוב המדויק בין שני המצבים הופך אותו למרגש ונוגע ללב.
לדייויד יש חיים מיושבים ויציבים, עם אישה וילד חמוד, ועבודה "אמיתית" של מכירת מודעות און-ליין. הוא גם טיפוס מופנם ולחוץ, בוודאי בהשוואה לבן הדוד המוחצן והאדיש. סיקוונס הפתיחה מגדיר את ההבדל בין השניים, כשדייויד התקוע בפקק שולח רצף הודעות לבנג'י שאותו הוא אמור לפגוש בשדה התעופה שממנו ימריאו לפולין. בנג'י לא עונה להודעות, מה שמלחיץ את דייויד עוד יותר. כשהוא מגיע לשדה התעופה הוא מגלה שבנג'י כבר נמצא שם כמה שעות, כי הוא נהנה לרבוץ שם ולפגוש את הטיפוסים המוזרים שמסתובבים שם. החיבה בין השניים, שנולדו בהפרש של ימים ושגדלו "כמו אחים", ברורה. אבל ברור גם שהם טיפוסים מאוד שונים והמעורבות שלהם זה בחייו של זה פחתה עם השנים. טיול השורשים השואתי, שאותו יזם דייויד, הוא הזדמנות לחבר מחדש בין השניים, דרך הקשר לדמות הסבתא הדומיננטית והמנוחה שהשפיעה על חיי שניהם. במיוחד הדברים אמורים לגבי בנג'י שמעיד על עצמו כי טרם התאושש ממות הסבתא, שהייתה האדם האהוב עליו בעולם.
עם ההגעה לפולין הם פוגשים את שאר חברי הקבוצה. המדריך הוא ג'יימס (וויל שארפ), אקדמאי בריטי לא-יהודי שמציג את עצמו ואת העניין שיש לו במזרח אירופה ובחוויה היהודית-שואתית שהיא "מרתקת, מורכבת ולעיתים טראגית, אבל בסופו של דבר יפה". מרשה קרמר (ג'ניפר גריי), בת לניצולת שואה, היא גרושה טרייה שחזרה לברוקלין אחרי שני עשורים בלוס אנג'לס שבמהלכם הפכה ל"גברת שסועדת צהריים". הזוג נטול-האישיות דיאן ומארק בינדר (ליסה סדובי ודניאל אורסקס) הצטרפו לטיול בגלל ההיסטוריה המקומית של משפחת הבעל, שעזבה לארצות הברית לפני השואה. המצטרף האחרון נקרא אלוג' (קורט אגיאוואן), אפרו-קנדי שהגיע במקור מרואנדה, ניצול רצח-עם שמצא חיבור עם הקהיליה היהודית בוויניפג, והמיר את דתו ליהדות לפני 10 שנים. העלילה לא תעמיק במיוחד בדמויות אלו ובסיפוריהם האישיים, מעבר לאינטראקציות קצרות שיהיו להם עם שני הגיבורים - ובעיקר עם בנג'י הבלתי-אמצעי.
הסיטואציות מתוארות דרך עיניו של דייויד, ודרכו אנו מקבלים את הדמות המורכבת של בנג'י שבדרך הדרגתית ועדינה נחשף הכאב שלו. בנג'י נע בין כנות מופרזת שמאפשרת לו להביע את הדעות שאחרים היו שומרים לעצמם, ורגעים של אימפולסיביות ילדותית. הוא לוכד באופן מתמיד את תשומת הלב, חלק מהזמן היא מושגת באמצעות קסם אישי ואנרגטיות שרוב האנשים מאבדים אחרי גיל 20, ובחלק אחר באמצעות מניפולציות והתנהגות לא הולמת. יש לו יכולת לקלוט ולהגיב לאנשים, ולזכות גם לכך שדבריו יגעו באנשים – יכולת שדייויד המופנם לא יכול שלא לקנא בה.
לאורך הסרט נעשה שימוש במגוון יצירות לפסנתר של המלחין הפולני פרדריק שופן, המהדהדות באופן הולם את הפוזיציה הרגשית של הסרט. כל הקטעים הם בנגינת הפסנתרן הקנדי (וישראלי לשעבר) צבי ארז, שבהקלטות הנגינה שלו אייזנברג השתמש גם בסרטו הקודם. הצילום של הצלם ממוצא פולני מיכאל דימק משלים את המוזיקה בוויזואליה של צבעים רכים – מהסוג שאינו נפוץ בסרטים שבהם יש הד של השואה. הטון העדין של הסרט מאפשר לביקור במחנה מיידנק, המתרחש בתחילת השליש האחרון, להיות נוגע ללב בלי להידרדר לסחיטה רגשית.
מטבע הדברים הרעיון של מסע שורשים שואתי מוכר לצופים הישראלים הרבה יותר מאשר לצופה האמריקני הממוצע. בישראל זוהי עלייה לרגל המהווה חלק מהעיצוב האידיאולוגי של הנוער, או מסע של מבוגרים יותר שגדלו לתוך תרבות (ולעיתים אף היסטוריה משפחתית) שבה יש לשואה נוכחות מתמדת. ב"כאב אמיתי" החיבור הוא אישי יותר, בין מורכבויות הקשרים המשפחתיים, והניסיון ליצור חיבור מחדש לאנשים החיים והמתים שמהם חלה התרחקות. פרספקטיבה קצת שונה המבוצעת בדרך שיש בה חן רב.