בשבת השחורה, ב-7 באוקטובר, רג'ינה ספקטור רקדה עם ספרי תורה בבית הכנסת שלה בניו יורק יחד עם משפחתה. החדשות על הטבח הגיעו רק בחלקן לבית הכנסת, היא מסבירה, וזאת מפני שרוב האנשים שהיו בסביבתה שומרי שבת. הם הבינו שמשהו נורא קרה - אבל לא מעבר לכך. "לא הבנו את גודל הדבר מיד", היא מספרת בריאיון ל-ynet, ואז עוצרת, ולוקחת נשימה עמוקה לפני שחוזרת לאותם רגעים שבהם האסימון נפל. "הרגשנו באבל. הילדים שמחו, והמבוגרים ניסו לא לבכות. הטקס היה משמעותי לכולם, יותר מהרגיל".
מאז אותו היום, המוזיקאית האמריקאית-יהודייה שהיגרה עם משפחתה מרוסיה לארצות הברית כשהייתה בת תשע וחצי, הפכה לאחת הדוברות המשמעותיות בעד ישראל ונגד אנטישמיות. בפוסטים שהיא מפרסמת באינסטגרם, שמגיעים למאות אלפי אנשים, היא מזהירה את האמריקאים ואת האירופאים השאננים. "ישראל היא הדבר היחיד שמפריד ביניכם לבין שערי הגיהינום (של חמאס - נ"פ)", היא כותבת, וקוראת לשחרורם המיידי של החטופים. ספקטור לא מצטרפת לקריאות להפסקת אש אלא מעוניינת "לשחרר את עזה מחמאס", וחותמת כל פוסט שלה ב"עם ישראל חי". היא גם לא מפחדת מעימות ישיר עם מוזיקאים שלא תומכים בישראל, בהם גם ביורק. התגובות שלה מהוות מגדלור בתוך ים של תגובות שנאה.
"אני מרגישה שאני בשבעה עולמית", כתבה באחד הפוסטים. "אני הולכת בין האנשים, אבל אני לבדי. נפרדת. אחרת. זה אבל. אני רואה צער בפניהם של יהודים אחרים. בדמיוני, כולנו מתחילים להיראות כמו התמונות בשחור לבן מהאלבומים המשפחתיים, הספרים, קירות מוזיאוני השואה, סרטים דוקומנטריים. מכונת זמן שאבה אותנו בחזרה לתקופה בה העולם השאיר אותנו מאחור".
לכתבות נוספות בנושא:
בשיחה שהמוזיקאית מקיימת מביתה בניו יורק, ספקטור בת ה-43 מדגישה את הקושי בהתמודדות עם המצב. "זה מרגיש כמו החודש הכי מהיר שהיה לנו בחיים. בעלי ואני אמרנו שאנחנו חיים באותו הרגע מאז שזה קרה", היא מספרת. ספקטור אם לשני ילדים קטנים שאותה הביאה לעולם עם המוזיקאי ג'ק דישל, חלק מהלהקה המצליחה המולדי פיצ'ס. היא נולדה במוסקבה לשני יוצרים - אימה מורה נחשבת לפסנתר ואביה היה כנר, והלך לעולמו בשנה שעברה. הם תמיד ניגנו מוזיקה בבית וכמובן גם לימדו את בתם.
במהלך קריירה ארוכה היא הוציאה שמונה אלבומי אולפן נפלאים, מבוססים על להטוטים ווקאליים ונגינת פסנתר וירטואוזית שמאפיינת אותה. שירים כמו Better ו-Us הפכו את ספקטור לכוכבת בזכות מקצבים מסובכים, כמעט מתמטיים, מלודיות משחקיות ושירה לוליינית שופעת יצירתיות וביטחון עצמי. לאורך השנים היא הביעה תמיכה מובהקת בישראל ואף הופיעה כאן שלוש פעמים - בביקורים מוצלחים וזכורים.
מעבר להצלחה ביקורתית רחבה, ספקטור חביבה על ברק אובמה ואף הופיעה בפני הזוג הנשיאותי בזמן כהונתם בבית הלבן. יש לה שלט עם שמה בשדרת הכוכבים בברונקס בניו יורק, וגם "יום רג'ינה ספקטור" שנחגג בעירה. בזכות הדרמטיות של שיריה המפותלים, והשתלבה באופן אורגני כמעט, כחלק מהסיפור, בסדרה עטורת הפרסים "האישה הטובה". בין היתר, היא יצרה בהזמנה עבור נטפליקס את שיר הפתיחה לסדרה "כתום זה השחור החדש", והייתה מועמדת לגראמי. על עטיפת אלבומה הרביעי, Begin to Hope, מתוכו לקוח הסינגל המצליח ביותר שלה Fidelity, היא מצולמת עונדת שרשרת מגן דוד.
הטראומה האחרונה הזכירה לספקטור תקרית נשכחת מהילדות שבה חוותה אנטישמיות לראשונה, עוד כשהייתה פעוטה בגן הילדים. "נזכרתי בסיפור לפני כמה ימים, זה נצח שלא חשבתי על המקרה", היא משתפת. "כשהייתי בגן חובה, בגיל ארבע או חמש במוסקבה, היה לי ויכוח עם ילד על צעצוע. הוא חטף לי אותו, נשך אותי ואמר לי - 'תחזרי לישראל!', זה היה דבר מדהים. האנטישמי בן הארבע ידע שאני לא שייכת לשום מקום אחר בעולם, רק לישראל. כמובן שהוא לא היה אשם, והוא רק חזר על מה ששמע בבית. לאונרד כהן אמר פעם בריאיון שבשבילו ישראל היא לא מותרות, ואלי ויזל הוסיף ש'אנחנו לא יכולים לחיות במקום אחר בעולם בלי ישראל' - ובו בזמן אני חיה באמריקה".
כשאנחנו משוחחות על הרגע שבו היא הבינה את המתרחש בארצנו, היא אומרת שהיא לא יודעת מה קדם למה ושהמצב עושה אותה חולה. עוד סיפרה כיצד גוננה על אימה מהחדשות הרעות בניסיון להפוך את הרע מכול לנסבל. "אימא שלי שומרת שבת וחגים, אז חיכיתי שאהיה מסוגלת לדבר איתה בטלפון ולספר לה", היא מספרת בקול שקט. "גם היא הייתה בבית הכנסת. היא ידעה שהייתה מתקפה, אבל לא בדיוק מה קרה.
"כשאמרתי לה - 'אימא, זה הפוגרום הכי גרוע שהיה מאז השואה, את צריכה להיזהר'. לא רציתי שהיא תחטוף טראומה. היא אמרה לי, 'זה בדיוק כמו במלחמת יום כיפור' ואמרתי לה - 'זה גרוע יותר'. היא לא האמינה. היה קשה לרפד את החדשות. מאז כל מי שאני מכירה במצב של הלם ואבל. אני בקשר עם המון חברים ובני משפחה מישראל והם מתארים לי מה קורה".
יש עלייה אסטרונומית באלימות נגד יהודים בארצות הברית וברחבי העולם. את מרגישה בטוחה?
"אני לא יודעת. אני מנסה לא להיכנע למנטליות של fight or flight - לברוח או להילחם, למען בריאותי הנפשית. הבית שלנו נמצא בראש שלנו - במחשבות שיש לנו, הן משפיעות על הרגשות שאנו חווים".
"ההודעות שאני מקבלת מישראלים שוברות את לבי"
כאמנית שרגילה לצפות בחברה האנושית מהצד, סוג של אאוטסיידרית חדת אבחנה, היא מתארת את התהליך בו השמאל האמריקני איבד את האמון בישראל ופנה כנגדה - רגע אחרי רגע. "אני צופה בהם. בהתחלה - הייתה שתיקה מוחלטת. בהתחלה היה קשה להבין. צפיתי בשינוי. כל האנשים האלו, אנשים שתומכים בכל מטרה בעולם עם הערכים הכי טובים, עושים אקרובטיקה מנטלית הכי מתוחכמת שיש כדי שיוכלו להיות כתף לצד כתף עם חמאס. הם הבינו את המציאות מחדש בראש שלהם".
ספקטור לא מפחדת לצאת נגד חמאס, בזמן שהשמאל האמריקני מתייחס אליו כארגון לגיטימי של לוחמי חופש. "חמאס לא מעמידים פנים שהם לא ארגון טרור", היא מצהירה. "הם קוראים לג'יהאד. פתאום 'ישראל' הפכה למילה מכוערת בעיני אנשים שהם חלק מהקהילה שלך. סטודנטים, אנשים שאכפת להם מערכים, הם חושבים שישראל היא מעין משטר דכאני נגד ערכי המערב".
בעקבות כך, היא אומרת, ספקטור איבדה רבים מחבריה. "יש לי חברים שהם לגמרי... הפסקנו להיות חברים. זה היה מאוד כואב. הם שתקו כשהטבח קרה. הם שתקו, ושתקו ושתקו. הם קיבלו את כל מה שהאלגוריתם לימד אותם. מלא-לדעת בכלל מה זה חמאס, הם עברו להזדהות עמוקה ותמיכה בארגון. וזה מטורף! כשהם כן מדברים - הם מדברים על ההפצצות. כמובן שזה נורא, אף אחד לא רוצה להפציץ אנשים. אז זה הסיפור, שישראל מפציצה. זה מטורף שאין התייחסות לכל השאר".
ספקטור סבורה שהאובססיה החדשה של השמאל האמריקני לישראל נטועה בניסיון להתחמק מהבעיות שלהם עצמם. "עבור המון אנשים באמריקה זו הסחת דעת טובה למצב ולמקומות שאליהם הולכת המדינה שלנו", היא אומרת. "אי אפשר לחנך אותם ואנחנו לא צריכות להיות אחראיות לחינוך שלהם. אפשר להשתגע ממבוך הצביעות הזה. אם ניכנס, לעולם לא נצא ממנו. אני יודעת כי ניסיתי".
איך את מסבירה את זה שאף אחד לא מצטרף אליך?
"יש כל מיני שחקנים וקומיקאים שמדברים..."
אני לא מדברת עליהם, אני מדברת על המוזיקאים. אלו שגדלנו על המילים שלהם, שחשובים לנו. אפילו היהודים שביניהם לא מצטרפים.
"אני לא מבינה את זה. הם כנראה לא רוצים לקבל את השיט שאני מקבלת. אני כותבת את הפוסטים באינסטגרם כמו שאני עושה מוזיקה - מתוך אינסטינקט. זה פשוט יוצא. אני רוצה לתמוך. אני רוצה שידעו שאני אוהבת אותם ושאני איתם. אני לא יודעת למה מוזיקאים לא תומכים! יש הרבה אנשים שעושים יותר ממני, לפעמים לא שמים לב אליהם. אבל זה כל כך קשה להצביע על יהודים אחרים ולהגיד להם איך לעשות דברים. זה עמוק יותר מהרמה המיידית. הרבה אנשים חשים איום קיומי. הם מדברים בשקט, לא ציבורית. הם אומרים לי, 'תודה שאת אומרת את מה שאני לא יכול להגיד'".
5 צפייה בגלריה
"אפשר להשתגע ממבוך הצביעות הזה. אם נכנס, לעולם לא נצא ממנו". רג'ינה ספקטור
(צילום: GettyimagesIL)
למה הם לא יכולים להגיד את זה?
"כי האדמה נשמטה מתחת לרגליהם והם בנפילה חופשית. הם מרגישים נטושים ובודדים. הם מרגישים שהקהילה שלהם נטשה אותם. שכולם יעזבו אותם, שיגידו להם שהם בעד רצח עם".
היה קשה במיוחד לראות את זה אצל ביורק, שפרסמה באינסטגרם מפת ישראל שמציגה נרטיב שקרי.
"זה היה הכי מאכזב. בגלל הבורות, והגיל שלה. היא לא סטודנטית, היא מבוגרת. היא יכולה להסתכל על ההיסטוריה".
את חושבת שאת מצליחה להשפיע על דעות של אחרים?
"זה יהיה נרקיסיסטי מצדי לחשוב שאני יכולה להגיד משהו כל כך נכון שישנה את דעתם. אני לא חושבת שאני יכולה לשנות את דעתם. הם יכולים לכעוס עליי. להגיד שאני ציונית, גזענית. לפעמים אומרות לי באופן מנומס - 'אני מאוכזבת ממך'. אני לא יכולה לשנות את זה. אפילו לא אצל החברים שלי".
5 צפייה בגלריה
רג'ינה ספקטור על ביורק: "זה הכי מאכזב. היא לא סטודנטית, היא מבוגרת. היא יכולה להסתכל על ההיסטוריה"
(צילום: Getty Images)
אז למה את עושה את זה?
"אני לא בטוחה. כי זה יוצא, אני מרגישה את חוסר הצדק. אני מרגישה שאני חייבת להגיד את הדברים האלה. ההודעות שאני מקבלת מישראלים שוברות את לבי. הרבה יהודים כותבים לי, מכל העולם. כתבו לי מאורוגוואי, מברזיל, כתבה לי גם מישהי מארגנטינה".
בו בזמן, ספקטור מקבלת תגובות נאצה רבות מספור, אבל היא לא מתרגשת - זו הסיבה שהיא סגרה את הפוסטים שלה באינסטגרם לתגובות. "אין צורך להתחייב לפתוח את עצמך לביוב שהוא האינטרנט! אם אחרים רוצים לזרוק זבל, אני לא צריכה לפתוח את העיניים והפה שלי ולקבל את זה".
המוזיקאית מנסה לפרש את הסיבות שלדעתה האנטישמיות בעולם נמצאת בעלייה, אך היא מזכירה שוב ושוב שאינה מומחית, שהיא לא למדה לימודי מזרח תיכון באקדמיה, ושהיא לא חושבת שהיא יכולה לפתור את המצב. "אין לי תשובות. יש בי המון עצב. הגוף שלי מרגיש את הטראומה העתיקה, כל האנשים שאי פעם היו צריכים לשרוד את כל הפוגרומים לאורך השנים - האבות הקדמוניים שלי וגם שלך - ששרדו ועברו את זה כדי ששתינו נוכל לדבר כעת. והנה אנחנו בעולם מטורף שרוצה להכחיש הרבה ממה שקרה".
"תמיד חשבתי שאם היו תמונות מהשואה - היו יודעים בוודאות שזה קרה"
כאמנית שיצירותיה מכסות יריעה רחבה של החוויה האנושית, ספקטור עוסקת במלחמה כאחד הקצוות המכאיבים ביותר של החיים. "אף אחד לא צוחק על אלוהים בבית החולים, אף אחד לא צוחק על אלוהים במלחמה, אף אחד לא צוחק על אלוהים כשהם גוועים מרעב, קופאים מקור או מאוד עניים", היא שרה בשיר Laughing with (2009). בשיר Ballad of a Politician (2012) היא מתארת: "גבר בתוך חדר לוחץ ידיים עם גבר אחר. ככה זה קורה, העולם שלנו תחת פיקוד". יש אצלה מבט מתמיד על מלחמה וההשלכות שלה על האנשים הקטנים. ככזאת, היא מלאת אמפתיה לחטופים, ומספרת שהיא לא מפסיקה לצפות בסרטונים שלהם. "בעלי מבקש ממני להפסיק לעשות את זה. צפיתי בהם ובכיתי ובכיתי ובכיתי, אני נהיית חולה מזה ומוכרחה להפסיק".
בסרטונים הקשים והרבים שמתעדים את התקיפות האלימות, הרצח והחורבן, ספקטור לא צפתה. "אנחנו חיים ברגע טכנולוגי מעניין", היא מהרהרת. "תמיד חשבתי שאם היו תמונות מהשואה - היו יודעים בוודאות שזה קרה. כעת יש לנו את כל התמונות והתיעוד, ועדיין לא מאמינים לזה".
את חושבת שאנחנו צריכים להקרין את הסרטונים האלה כדי לשכנע? יש הקרנות בניו יורק ובלוס אנג'לס בקרוב.
"זו לא צריכה להיות הדרך שלנו להגיע לאנשים. אולי עיתונאים שלא מאמינים שהטבח קרה צריכים לצפות בזה. אבל אנשים ששונאים כל כך יהודים יחשבו שהכול זה פרופגנדה. אין סוף לתיאוריות הקונספירציה, הם חושבים שגם שישה מיליון נרצחים בשואה זה פייק".
למרות שהיא משתמשת במדיה החברתית כדי להפיץ את המסרים שלה, היא לא מעריצה של הפלטפורמה. חשוב לה להביע את מורת רוחה מכך שרבים מאיתנו נשאבים אל תוך "אקטיביזם מקלדת", ובכך אנחנו מבזבזים את זמננו כדי לשכנע אחרים בצדקתנו. "אני חושבת שמדיה חברתית נוצרה מבלי לחשוב על הטבע האנושי. מבלי מה שנחוץ כדי לחיות חיים שמחים", מציעה ספקטור. "מה האלגוריתם רוצה? שתלחצי ושתריבי עם בוטים. שתהיי בפאניקה, שתחשבי שהעולם נגמר, שאת לא בטוחה ושאת בסכנה. כמות ענקית של יהודים עוברת טבח, קבוצה ענקית אחרת של יהודים באימה ובאבל. יהודים הופכים חולים, סובלים מהתקפי פאניקה ודיכאון. וזה קורה כי אנחנו נושאים את הטראומה הזו בגוף שלנו".
מה חשוב לך לומר לאנשים בישראל?
"אני מתפללת בכל יום להחזרת החטופים, שיקרה נס והם יחזרו לזרועות האהובים עליהם. שהעולם יתעורר מזה, שהחיילים יהיו בטוחים. צריך לשרוד ולהישאר בבריאות נפשית טובה. זה רגע לנסות להיות בו הכי פחות מרירה שאפשר. לא להיאחז במנטליות של קורבן. תדעו שהרבה אנשים שפויים אוהבים אתכם. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הטבח ביהודים בה יש לנו ארץ, צבא, כוח.
"יש הרבה חזיתות, ואחת מהן היא להגן על עצמנו ועל הבריאות הנפשית שלנו. כדי להישאר חזקים, תהיו קרובים לאנשים שאתם אוהבים. אל תקראו חדשות כל היום, זה לא עוזר. עוזר לבקש עזרה. זה רגע קשה ורע מאוד בהיסטוריה, אבל אנחנו צריכים לשרוד אותו. בעתיד, נסתכל על זה וזה יהיה כמו ערפל, אנחנו בכלל לא נאמין שעמדנו ליד מישהו שצועק 'מהנהר לים' (קריאה להשמדה של מדינת היהודים, נ"פ). כי הם הולכים להתעורר ולהבין מה זה אומר, ויכול להיות שהם גם לא יבינו כי עד אז הם יעברו לדבר הבא".
