סופרלטיבים רבים נקשרים בשמה של אלאניס מוריסט בסרט התיעודי החדש Jagged (בתרגום חופשי לעברית, "משוננת"). "קול של דור", "תופעה חסרת תקדים בעולם המוזיקה", "חלוצת רוק מהניינטיז", "אישה מצליחה בין גברים קנאים", ו"גיבורה שפלסה את דרכה לנשים אחרות" הם רק כמה מהתארים שמורעפים על המוזיקאית הקנדית, שפרצה לחיינו באמצע שנות ה-90 ומאז קצת נעלמה מהנוף. הבמאית אליסון קליימן מתעקשת להחזיר אותה למרכז הבמה בעזרת האוטוביוגרפיה הדוקומנטרית שהפיקה עליה עבור HBO Max ואשר הוקרנה בבכורה בפסטיבל טורונטו.
אבל לקליימן הייתה בעיה. מוריסט בת ה-47 הייתה באמת פלא אדיר אי אז בקיץ 1995, כשפרצה אל חיינו משום מקום עם Jagged Little Pill, האלבום השלישי שלה ואחד האלבומים הנמכרים ביותר של העשור. ההתלהבות הייתה אדירה, ומוריסט החביבה, הצנועה וברוכת הכישרון הפכה מיד לסינדרלה, גם אם אחת שלא מחליפה את הבגדים הפשוטים שלה בשמלת ערב. אז מה הבעיה? שהמוזיקאית הקנדית, שהייתה רק בת 21 כשהאלבום יצא, היא ילדה טובה מבית טוב. כבר כאישה צעירה, מוריסט הייתה שקולה ומתונה - לא פרועה כמו בנות דורה קורטני לאב, פי. ג'יי. הארווי, וגוון סטפאני - וגם חסרת סיפור אישי מעניין, כמו בריטני ספירס, למשל. השירים הבוטים והכנים שכתבה אומנם תרמו להצלחתה, אבל כפרסונה תקשורתית היא נותרה נקייה, חיובית וחייכנית. אלה תכונות שאפשר להעריך, אבל קשה לבסס עליהן תדמית מעניינת ומושכת. לא אז, במהלך קמפיין יחסי הציבור לקידום האלבום וההופעה, וגם לא היום, עם צאת סרט תיעודי חדש.
לכן לא צריך להתפלא מכך שלקראת ערב הבכורה של הסרט בטורונטו, הטילו ב"וושינגטון פוסט" פצצה שעוררה הדים באמצעי התקשורת בארצות הברית ובעולם כולו, בהסתמך על צפייה מוקדמת ב-Jagged. "בסרט תיעודי חדש, אלאניס מוריסט מעלה מספר האשמות על בעילת קטינה (staturoty rape)", קבעה הכותרת של המאמר. בגופו צוטטו דברים שמוריסט הבוגרת אומרת בסרט, כיום: "אני צריכה קצת עזרה, כי מעולם לא דיברתי על זה. נזקקתי לשנים של טיפול כדי להודות שהייתי בעמדת קורבן. תמיד אמרתי שדברים היו בהסכמתי, אלא שאז הזכירו לי 'היי, היית בת 15, ואי אפשר לתת הסכמה בגיל 15'. עכשיו אני חושבת, 'אה, כן, הם כולם פדופילים. הכל היה בגדר בעילת קטינה'. סיפרתי לכמה אנשים, אבל זה די נפל על אוזניים ערלות. לרוב התגובה הייתה לקום ולצאת מהחדר".
ובכן, אחרי צפייה בסרט, אפשר לדווח שהתיאור של כתב ה"וושינגטון פוסט" סטיבן זייטצ'יק מדויק ואמין, אלא שבסרט עצמו אין יותר מזה. בכך מסתכם כל העיסוק של הסרט בפרשה. מוריסט לא מפרטת, לא מזכירה שמות, לא גילים ולא מעניקה שום הקשר למה שקרה ושצילק אותה, לדבריה, אבל רק בדיעבד. קליימן מצדה לא מחטטת בפצע לא יוצאת לחקירה עצמאית משלה כדי להתחקות אחר מה שאירע. הרגע החזק והמעניין בסרט - וכן, גם המציצני ביותר שבו - נותר סתמי ומיותם מהקשר. ובכל זאת, הוא זה שזיכה את הסרט בתשומת לב תקשורתית, וניתן אף לחשוד שקליימן ועורכיה שילבו אותו בתוך הסרט כתעלול יחסי ציבור. למעט כישרון מוזיקלי וכנות, למוריסט אין יותר מדי מה להציע לעולם. בתחילת דרכה היא גילתה שדווקא אפשר לקחת שירים טובים וללכת איתם למכולת, אך מאז עברו כמעט שלושה עשורים, התעשייה השתנתה ופג תוקפה של התדמית החביבה. חייבים לזקק סנסציה, גם אם מאולצת.
מוריסט מתנערת מהסרט: "זה לא הסיפור שהסכמתי לספר"
הסנסציה שחילצה קליימן עשתה את העבודה מבחינת הקידום של Jagged, אבל לא מצאה חן בעיני מוריסט עצמה, שלא טרחה להתייצב להקרנת הבכורה החביבית של הסרט על עצמה. בתגובה שמסרה ל"הוילווד ריפורטר" היא האשימה את היוצרים בכך שהפרו את אמונה: "שקעתי לתחושה שקרית של ביטחון, והאג'נדה המגונה שלהם נעשתה לי ברורה מיד כשראיתי את הגרסה הראשונה של הסרט. ברגע הזה ידעתי שהחזון שלי ושלהם מנוגדים, באופן מכאיב. זה לא הסיפור שהסכמתי לספר". המוזיקאית הוסיפה שבדומה לספרים ולכתבות אחרות שפורסמו על אודותיה לאורך השנים, גם הנוכחי, לדבריה, כולל "עובדות שהן פשוט לא נכונות". עם זאת, היא לא פירטה למה כוונתה.
אפשר לשער שמוריסט קיוותה שתשומת הלב תוקדש ברובה לאמנות שלה ולהישגיה פורצי הדרך. האם זה לא אירוני? בסופו של דבר, כ-90 אחוז מהדוקו המוזיקלי הזה עוסק בהתפתחות היצירתית שלה לאורך השנים, ובעיקר בתופעה חסרת התקדים של האלבום Jagged Little Pill. רק חלק קטן מוקדש לרקע המשפחתי של מוריסט, והתמיכה הגדולה שזכתה לה מאביה כנערה צעירה מאוד ומוכשרת מאוטווה, שנחושה לפרוץ ככוכבת רוק (להבדיל מהברדק של בריטני ספירס).
אלאניס מוריסט בישראל
(צילום: יעל ביר-כץ)
חלק קטן נוסף חושף את ההתמודדותה כנערה צעירה עם ציפיות המפיקים שתשמור על גזרה דקה, מה שהוביל להפרעות אכילה. בסצנה אחרת, בתחילת הסרט, מופיע לרגע רמז להאשמות שיתגבשו בהמשך כשאלניס מספרת בשעשוע: "בגיל 13 אף אחד לא שם לב אליי, גם לא בגיל 14. ואז בגיל 15 פתאום הכל התחיל. הייתי מבלה כל היום באולפני ההקלטות, ודברים קרו. לפעמים יצאו מזה גם מערכות יחסים". בכך מסתכמת כל מנת הרכילות שהצופים יקבלו מהסרט. כל היתר סוקר את קורותיה של מוריסט המוזיקלית, שממותגת בראי הזמן, ברוח עידן MeToo, כגיבורה של העצמה נשית במלחמתה בפטריארכיה. זאת למרות שיתוף הפעולה הפורה והצמוד שלה עם המפיק גלן בלארד, שהיה פטרונה המוזיקלי.
המיתוג הזה מאולץ ולמען האמת גם עקום. זה מתגלה, למשל, כשמוריסט מספרת על העדפתה ללהקות מלוות על טהרת המין הגברי. "אני מסתדרת יותר עם גברים, היו לי בעיות עם נשים. היו בנות שרצו לקחת את מקומי. מבחינתי, כל עוד הגברים שמנגנים איתי יודעים שהכל קורה במישור המקצועי, זה טוב לי", היא מספרת. זה הולך ומחריף כשהמתופף טיילור הוקינס נזכר איך הוא וחבריו ניסו לנצל את מעמדם כנגני ליווי של אלאניס כדי להשכיב את המעריצות שחתרו למגע עם הכוכבת. ומה עשתה מוריסט? לא הרבה. נטען שהיא התאכזבה, אבל אף אחד מהנגנים לא נענש - כולם נשארו איתה לאורך סיבוב ההופעות מסביב לעולם. בהמשך נרשם ניסיון נוסף לכפות את רוח התקופה הנוכחית על שנות ה-90 הרועמות, בסקירה של ביקורות שפורסמו על Jagged Little Pill בזמן אמת, ושהדגישו את הרושם שמדובר באישה זועמת. "למה היא כל כך כועסת", שאלו המבקרים, והסרט מצטט. אבל מה לגבי קורט קוביין, ובילי קורגן? הרי הרוק האלטרנטיבי ההוא נישא על זעם.
הקונפליקט הפנימי של Jagged נובע מכך שהסרט חוזר לשנות ה-90, אך בו בזמן מתעקש לעצב אותן מחדש כמסמך מעודכן ל-2021. זהו חלק מהשטנץ הטהרני המקובל כיום בקולנוע האמריקני, וזוהי בעיה כשבשורה התחתונה מה שיש למוריסט להעניק לצופים זה בעיקר את הכישרון שלה ואת זיכרונות הילדות שלהם. גם הם היו נערים מבולבלים בזמנו, מרדנים ופרועים, ונסחפו אחרי המוזיקה שלה: תחילה בעקבות השיר You Oughta Know, שביטא את הלך הרוח הפרוע הזה וסימן את הפריצה של מוריסט ככוכבת רוק (וכמו הסרט, גם הוא תודלק בסקרנות רכילותית בנוגע למושא השיר), ובהמשך עם השירים Head Over Feet, Hand in My Pocket, You Learn וכמובן Ironic.
ממה נובעת הייחודיות של התופעה שנקראת אלניס מוריסט? מאלבום אחד, עמוס להיטים, שבא משום מקום, ומתהילה קצרת ימים שנדחקה במהרה ממרכז הבמה לחיי משפחה בורגנים בלוס אנג'לס. אבל האם זה מפתה אתכם מספיק בשביל לצפות בסרט? זו אולי גלולה מרה וקשה לבליעה, אבל נדמה שבלי סיפור אישי מרתק (ולפעמים גם כואב), קשה לשווק כיום סרטים על יוצרות, פורצות דרך, אמיצות וכישרוניות ככל שיהיו.
