"וואו, הופעה!", נשמע בחור צעיר בקהל אומר אמש (ב') לחבר שלו בבארבי, מנסה לרגע לעכל את הסיטואציה. לא שלא נוצרה "שגרת מלחמה" כלשהי בארבעת החודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר, לא שאנשים לא הספיקו לצאת למסעדות, סרטים, הצגות וגם כמה הופעות, אבל משהו באווירה של הבארבי הוא שונה. זה לא מופע ישיבה, לא מופע אינטימי שבו נוכחים רק הקהל, אמן ופסנתר, והאורות לא מוחשכים. מי שמגיע להופעה של ג'ימבו ג'יי ושמע כמה משיריו, כבר יודע מה הוא אמור לקבל: מסיבה. אלא שהמציאות נצבעה מאז בצבעים אחרים, קודרים יותר, וגם ההופעה של האמן הכי מרים מסומנת בסימן שאלה. לפרקים, אפילו ההמתנה לתחילת ההופעה - כשהדוחק ורחש האנשים שמדברים מסביבך לא פוסק - הופכת לאתגר שאת לא בטוחה שתוכלי לעמוד בו.
אפשר לדמיין שהמעמד יוצא דופן במיוחד גם עבור חתן השמחה - ג'ימבו (או עומר הברון, בשמו האמיתי) הוא תושב אור הנר, אחד מהקיבוצים הסמוכים לצפון רצועת עזה. מי שהאזין לאלבומו החדש, "אה, וואו" שיצא בדצמבר 2023, עוד עשוי לחשוב שהוא נכתב על המצב, עם שירים שבהם הוא שר משפטים כמו: "במקום שאני גר / זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון / אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר / הסיפור הזה הוא מרתון". אך כל כולו נכתב, הופק והוקלט לפני האירועים ששינו את חיינו. רק שבניגוד אלינו, ג'ימבו חי את המצב מקרוב עוד קודם, נאלץ בעל כורחו להתרגל לשגרת "צבע אדום" למען השקט הממכר, הנופים היפים וציוץ הציפורים של הדרום האדום. "יש הרבה דיבור על האיום בעוטף", הוא סיפר בעבר בריאיון ל-ynet, "אבל בסוף גם ירושלים עיר משוגעת, ולא מזמן אנשים נאלצו להיכנס מתחת לשולחנות בבר בדיזנגוף. לא משנה איפה נהיה - זאת תהיה משימה".
"סתלבט בקיבוץ" – מתוך ההופעה של ג'ימבו ג'יי בבארבי צילום: נעמה ברקן
(צילום: נעמה ברקן)
אז הוא חזר לתל אביב, לסולד-אאוט בבארבי שהפך להיות אחד ממועדוני הבית שלו - רק שהפעם הוא תופס מקום בלוקיישן חדש בנמל יפו, שאליו עבר לאחרונה מועדון ההופעות הוותיק. כמו בכל ההופעות שלו, המקום עמוס בכל פילוח דמוגרפי שאפשר לחשוב עליו: צעירים, מבוגרים, נשים, גברים, חיילים, סטודנטים, זוגות, בחורות עם כיסוי ראש, בחורים עם חולצות מההופעה של טונה ורביד פלוטניק, ואפילו קבוצת אחיות שהגיעה עם אב המשפחה. לא לא-טיפוסי להופעותיו, ובכל זאת מפתיע בכל פעם מחדש.
כשהנגנים עלו לבמה וברקע החל להתנגן "בעזרת השם" מהאלבום החדש, צלילי מטאל דרמטיים שטפו את המקום והאנרגיות בקהל הגיעו לשיא עוד לפני שג'ימבו בכלל דרך על הבמה. כשהוא סוף סוף עלה, לא היה ברור מי מתרגש יותר - הקהל הנאמן שהולך איתו כבר שנים, או הראפר, שעיניו נוצצות וחיוכו מתעצם כאילו הוא פגש הרגע את החברים הכי טובים שלו אחרי כמה חודשי היעדרות. על הבמה, האלבום החדש מקבל חיים נוספים - אולי אפילו טובים יותר, כשבגרסת ההופעה מתווסף להם ממד אנרגטי שנעדר ממנו בהאזנה בבית.
"נמל יפו, כיף גדול להופיע פה בפעם הראשונה", הוא אומר בסיום השיר, "אנחנו רוצים לפתוח את ההופעה ולהצדיע לדביר, בחור שיצא לא מזמן מעזה ובא לפה לחגוג 30 ואנחנו שולחים לו הרבה אהבה, מגיע לך לחגוג. ויש לך את הצפון עוד חודש, אז תיהנה!", הוא צוחק על הדרך והקהל מריע - כי לא באנו לפה להתמודד עם המציאות, באנו לפרוק. וזה אכן מה שקרה: משם הוא חזר אחורה בזמן לרצף שירים אהובים מאלבומים קודמים, כמו "רק מספר", "מטקות" ו"הוליווד", שעזרו להקליל את האווירה ולנתק את המוח מכל מחשבה או דאגה. אבל במוזיקה של ג'ימבו כמו במוזיקה של ג'ימבו - זה רק נשמע קליל. המעבר לשיר הבא בסטליסט, "סתלבט קיבוץ", אולי מתבקש - אבל מה שנחשב ללהיט הכי גדול שלו ושל פול טראנק, שגרף כמעט כל פרס "שיר השנה" אפשרי במצעדים השנתיים, סוחב על גבו כעת מטענים של ארבעה חודשים שבהם סתלבט בקיבוץ שממוקם בעוטף נשמע כמו עלילה של פנטזיית מד"ב עתידנית. אוטופיה שהפכה לדיסטופיה.
רגע מרגש נוסף נרשם לפני ביצוע "המקום הכי נמוך בעולם", כשסיפר על העבודה המשותפת עם ארגון נט"ל וחשיבות העשייה שלהם למען חיילים נפגעי טראומה, והקדיש אותו לחיילים ולכוחות הביטחון וייחל להשבת החטופים. אבל התחושה הנוגה נותרה ממש רגע קט, כי מיד לאחר מכן הוא הוביל למחרוזת שירי אנה זק - "לך לישון" ו"מי זאת", כשאת המספר שמקריאה הזמרת הוא החליף במספר של נט"ל - קריצה שככל הנראה יכולה לעבור בטבעיות רק מפיו.
את רוב המופע מחזיק ג'ימבו לבדו יחד עם להקת ספא - צוות הנגנים המעולה והמנוסה שלו שמורכב מאוריה ויצטום, רוני מרקביץ', איתי כפיר ורועי דורון, שגם מפיק את אלבומיו. בסרבלים ורודים - אנטיתזה מוחלטת לאלו שהתרגלנו לראות בחדשות לאחרונה - הם עוזרים להחזיק את האווירה בשמיים ואף נכנסים לנעליהם של משתפי הפעולה - רביד פלוטניק ב"סמוראי" ו"חתולים", זאב נחמה ב"שיר רק לך" וגם ב"סתלבט בקיבוץ" במקום גל ניסמן. זה אומנם לא אותו דבר, אבל גם לא חסר לקהל שנמצא עמוק בחוויה, קופץ באוויר, צועק בקול את המילים ומניף את הידיים לצלילי הקצב.
על אירוח אחד הוא כמובן לא ויתר - מגישת הרדיו שיר הדס מאיר, אורחת הכבוד ברוב הופעותיו, שעלתה לבצע איתו את שירי הקאלט "תביאו חטיפים" ו"פירות ההצלחה" - כל אחד בתורו מספק גם רגעים שחוזרים בכל הופעה: בראשון נזרקים לעבר הבמה שלל חטיפים (אנחנו אפילו חזרנו הביתה עם קבנוס), בעוד את השני מלווה נאמבר ריקוד שאליו הקהל כבר יודע להצטרף. אפילו המאש-אפ של השיר עם On the Floor של ג'ניפר לופז נשמע טבעי אצל מי שהוורסטיליות המוזיקליות שלו גורמת תוך כדי הופעה לתהות אם הוא ראפר, רוקסטאר, מוזיקאי ים-תיכוני או בכלל כוכב פופ.
"תביאו חטיפים" – מתוך ההופעה של ג'ימבו ג'יי בבארבי
(צילום: נעמה ברקן)
כשהוא מגיע לסוף המופע עם ההמנון "עשיתי" כבר מרגישים את הרצפה רועדת מרוב קפיצות באוויר - שני באנרגיות רק ל"מאמי אני על זה", הפינאלה של הערב וטייק משעשע על אנטישמיות בעולם, בימים שעוד הזדעזענו מצלב קרס שרוסס ליד בית כנסת באירופה ולא דמיינו שיכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. וככה, בלי הדרן, בלי הופעות אורח יוצאות דופן, בלי פירוטכניקה - רק אש בינו לבין הקהל, כמו שהוא אומר באחד משיריו - ג'ימבו ג'יי עשה את זה שוב וכמו קוסם (או דמות מ"גברים בשחור") השכיח מקהל של 1,150 איש את הצרות שמגיעות אלינו בצרורות כבר תקופה לא קצרה. תזכורת שכאב, תסכול, עצב וגעגוע אפשר לפרוק לא רק במופע אינטימי של אמן ופסנתר, אלא גם במועדון הופעות מלא באנשים חפצי חיים, ראפר מוכשר, נגנים בסרבלים ורודים - והמון חטיפים באוויר.
