תתעוררו, הדרמה הרומנטית התקופתית שלכם חזרה. העונה השנייה של "ברידג'רטון", שהנוסטלגיה שלה מתקשרת לימים התמימים של סגר הקורונה הראשון, עלתה אתמול (ו') בנטפליקס. מי שציפה לעוד התכרבלות נעימה בזוגיות של הדוכס סיימון באסט ודפני ברידג'רטון (רגאיי ז'אן פייג' ופיבי דינבור) ייאלץ לעשות מקום לזוג חדש שיככב בעונה הזאת: אנתוני ברידג'רטון (ג'ונתן ביילי) והאויבת שהפכה לאהובתו לאורך מסע מפרך של שמונה פרקים בני שעה כל אחד, קייט שארמה (סימון אשלי, "חינוך מיני"). מאחר שהסדרה מבוססת על רבי המכר של ג'וליה קווין, מעין ג'יין אוסטן אמריקנית מודרנית, דעו שבכל עונה תתבקשו להתמסר לסיפור אהבתו של בן ברידג'רטון אחר, ואולי כך ייחסך מכם כאב הלב שבפרידה.
העונה הראשונה של ברידג'רטון הייתה סיבוב הניצחון של שונדה ריימס, כנראה האישה החשובה ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית בעשור האחרון, אחרי שעזבה את ABC וחתמה על חוזה שהעניק לה סכומי עתק עם נטפליקס. היא הצליחה להעמיד דרמה תקופתית מענגת ושנונה עם סיפור רומנטי ממכר שעונה על כללי הז'אנר ומכיל הברקות כמו ביצועים מתוזמרים קלאסית לשירי פופ מודרניים. מצד שני היא שילבה בנונשלנטיות אלמנטים כמו שחקנים שחורים בסדרה על החברה הגבוהה של אנגליה במאה ה-19, וסצנות סקס בוטות שהן ה"ייהרג ובל יעבור" בסדרות מהסוג הזה. העונה השנייה אמורה לעשות את אותו הדבר עם דמויות אחרות, אך "ברידג'רטון" מצליחה לשנות בה כמה יסודות מרכזיים.
הראשון הוא סיפור הרקע הפסיכולוגי שמאחורי המירוץ הרומנטי. קייט שארמה היא אחותה של אדווינה שארמה, וכל אחת מהן מסמלת נשיות שונה לחלוטין. אדווינה (צ'רית'רה צ'אנדרן) היא יהלום העונה - יפה, מנומסת להפליא ותמיד אומרת את הדבר הנכון. היא מתאימה לחזון הפרקטי של אנתוני על נישואים נוחים מחויבי המציאות שלא יסבכו אותו עם העניין הזה שנקרא רגשות. לעומתה קייט עברה חיים לא קלים שהפכו אותה לנמרה שלופת ציפורניים, עצמאית, דעתנית ופורצת גבולות. היא הפנטזיה המסוכנת של אנתוני ודומה לו יותר משהיה רוצה להאמין בכך. הוא ייאלץ לבחור בין כניעה לטראומה מהעבר לבין לקיחת סיכונים שבסופם עשוי להימצא האושר. לזכות העונה הזאת ייאמר שהמשבר של אנתוני מעניין הרבה יותר מזה של הדוכס (שלא הגיע אפילו להופעות אורח בעונה הזאת), ושקייט מגיעה מרקע הרבה יותר מאתגר מזה של דפני הפריווילגית.
החלטה נוספת שקיבלו בעונה החדשה ריימס והתסריטאי הראשי שלה, כריס ואן דוסן, היא להוריד את מפלס סצנות הסקס ולהישאר עם החיזור הארוך עד כמעט הרגע האחרון, בניגוד לעונה הקודמת שבה דפני וסימון בלעו האחד את השני בשלב די מוקדם בעונה. קייט ואנתוני הם אויבים של ממש, מה שמטעין את המשיכה הפיזית ביניהם במתח בלתי אפשרי כמעט והופך את ההתנצחויות למפגן שנון ומענג של מוחות.
אבל העונה הזאת של "ברידג'רטון" סוחטת את הלימון מהמרדף ההדדי שלהם עד שהוא מתחיל להתיש. בשלב מסוים המבטים היוקדים של אנתוני והזעם הרושף של קייט מתחילים לחזור על עצמם. הם מוצאים את עצמם שוב ושוב בסיטואציות אינטימיות בהן הם עורגים זה לזה וכמעט מתנשקים, כשאז אנתוני נזכר שבעצם יש לו סידורים או שהוא ג'נטלמן רק כדי שהמשחק המקדים לא יסתיים. ואני אומרת - חברים, עם כל הכבוד למתח המיני המקסים הזה שלכם, אתם צעד אחד מה-Friends Zone, זהירות.
חוץ מאנתוני וקייט תפגשו בעונה הזאת גם את הברידג'רטונים הנוספים, אם כי עלילות המשנה שלהם מעט צולעות. בנדיקט מתקבל לאקדמיה לאמנויות ומצייר נשים ערומות (ניחא); אלואיז (קלודיה ג'סי), הכוכבת האמיתית של המשפחה, מתנסה בקשיי הלב הראשונים שלה עם המין השני (נחמד אבל לא מתקדם לשום מקום); דפני היא כבר חדשות מהעבר ועכשיו היא רק על תקן יועצת; קולין חזר מיוון, אוכל לכולם את הראש ועדיין מאוהב במרי תומפסון (למי אכפת); ופורשייה פת'רינגטון נקלעת לעלילה מאולצת שנפתרת באופן מאולץ לא פחות. הסצנות הטובות עדיין שייכות למלכה שרלוט (גולדה רושוול) ובת הברית שלה ליידי דנברי, ולחיבור בין אלואיז ופנלופי (ניקולה קוכלן), כשברקע מתקדם המרדף של המלכה אחר זהותה האמיתית של ליידי ויסלדאון.
בסופו של יום, העונה השנייה של "ברידג'רטון" מספקת אסקפיזם מעט שונה מקודמתה אך עדיין אפקטיבי. גם פה תוכלו להתרפק על תצוגת מחלצות מהממת, נופים נהדרים, נשפים ורומנטיקה מהסוג הישן והטוב. זו הזדמנות להניח בצד את העובדה שהגישה המתירנית של אמא ויולט, שרוצה שהילדים שלה ימצאו אהבת אמת, לא באמת רלוונטית למציאות של המאה ה-19 וליהנות במשך שמונה פרקים של שעה כל אחד, מאגדה יפה וחושנית עם סוף טוב.