אחד הבמאים-תסריטאים הנשכחים של שנות ה-80 וה-90 הוא רון שלטון, מי שיצר לא מעט דרמות וקומדיות שבמרכזן דמויות של ספורטאים. הטובים שבסרטים אלו השתמשו בספורט כנקודת מוצא לבחינת יחסים בין גברים, ובין גברים ונשים: הקומדיה הסקסית "מעריצה צמודה" (Bull Durham) מ-1988, שבה סוזן סרנדון היא גרופית המלקטת שחקני בייסבול, המוצאת עצמה במשולש רומנטי עם שחקן ותיק (קווין קוסטנר) וצעיר (טים רובינס); הקומדיה הרומנטית "גביע הפח" (1996), שבה שחקן גולף מקצועני לשעבר (שוב קוסטנר) מצליח לחזור ולייצר סיום הולם לקריירה, בתמיכתה של פסיכולוגית (רנה רוסו), שהייתה בת הזוג של שחקן גולף בכיר. בין שני אלו, ב-1992, ממוקם הסרט המשמעותי ביותר של שלטון – ולו רק בגלל הרגע שבו הוא נוצר – "גברים לבנים אינם יכולים" (White Men Can't Jump), סרט שזכה כעת לרימייק שעלה בסוף השבוע האחרון להולו ולדיסני+.
"גברים לבנים אינם יכולים" - טריילר
(צילום: באדיבות דיסני+)
עלילת הסרט המקורי עסקה במערכת היחסים המתפתחת בין שני גברים, בילי הויל הלבן וסידני דין השחור (וודי הארלסון ו-ווסלי סנייפס), שמשחקים כדורסל רחוב, בתחילה אחד על אחד ולאחר מכן שניים מול שניים. שניהם תחמנים מקצועיים (מה שמכונה בלעז hustlers). הם יוצרים מצג שווא של חוסר כישרון, גורמים לצד השני להאמין שהוא יכול להרוויח כמה מאות דולרים בהתערבות, ואז מפגינים את היכולות האמיתיות שלהם. הסרט נשען על הכריזמה והכימיה של שני השחקנים, וההופעה המשעשעת והאנרגטית של רוזי פרז בתפקיד גלוריה, החברה חובבת שעשועוני הטריוויה של הויל. שלל רגעים של תיחמון הדדי, גם כאשר הם הופכים לצמד שמשחק/מתחמן צמדים אחרים, מספקים לא מעט שעשוע. בייחוד כשלמשחקים נלווה פסקול של "טראש טוק" מלוכלך במיוחד. העלילה היא התגבשות היחסים ביניהם לכדי "באדי מובי", עם מספיק חוכמה מצד שלטון למהול את הסוף גם במידה של החמצה.
לביקורות סרטים נוספות:
מלבד האיכויות של "גברים לבנים" בכתיבה, משחק ובימוי, הוא גם עלה למסכים ברגע טעון במיוחד ביחסי שחורים-לבנים, דבר שסייע לו להפוך לסרט המזוהה עם המקום והזמן של הפצתו. ב-3 במרץ 1991 נהג המונית האפרו-אמריקאי רודני קינג הוכה באכזריות על ידי שוטרי לוס אנג'לס. המתח בין תושבי שכונות דרום-מרכז לוס אנג'לס ורשויות השיטור גבר והגיע לנקודת שיא שנה לאחר מכן, כאשר המשפט נגד השוטרים המתעללים עמד להגיע לסיומו. "גברים לבנים" יצא בסוף מרץ 1992, בשיא המתח לקראת ההכרעה במשפט. חודש אחר כך הוא הסתיים בזיכוי השוטרים, דבר שהוביל לפריצת מהומות בהיקף נרחב – אלפי פצועים, רכוש שנהרס ונבזז, ו-63 הרוגים. "גברים לבנים", שעלילתו התרחשה בשכונות שבהן המהומות עתידות לפרוץ, הפך לטקסט רלוונטי לתקופה, גם אם המבט שהוא הציע היה אופטימי ביחס לדינמיקה הבין גזעית בעולם האמיתי.
2 צפייה בגלריה
גרסה בינונית של המקור המוצלח בהרבה. מתוך "גברים לבנים אינם יכולים"
(צילום: באדיבות דיסני+)
על הגרסה החדשה של "גברים לבנים" הוכרז כבר בתחילת שנת 2017, כמי שעתידה להיכתב על ידי קניה באריס, היוצר של הסדרה "שחור-כזה". נדרשו עוד שש שנים עד שההכרזה התממשה לסרט מוגמר, ולאור התוצאה הסופית ניתן רק להשתומם מה נעשה בכל הזמן הזה כשהתוצר הוא סרט כה ירוד. הבמאי הוא "קלאמטיק" (הכינוי של צ'רלס קיד השני), במאי קליפים ופרסומות, שבתחילת השנה הזו כבר הספיק לשחרר גרסה לא מוצלחת לקומדיה האפרו-אמריקאית House Party (1990). כעת הוא נטפל לסרט טוב יותר מאותה תקופה, ומחולל בו מידה דומה של נזק. הצמד קלמאטיק ובאריס (יחד עם תסריטאי "שחור-כזה" נוסף בשם דאג האל) הם אולי "בצבע הנכון" לסרט שכזה שמצולם היום, אבל הם מפגינים חוסר הבנה מוחלט של מה שעבד בסרט המקורי (או, אם תרצו, אי יכולת לשחזר את מה שעבד). קשה מאוד למצוא סיבות לקיומו של הסרט. מלבד, כמובן, להכניס עוד 100 דקות של תוכן לנישה שבהולו הרגישו צורך למלא.
כמאל (סינקה וולס) היה בדרכו לקריירה מבטיחה ככדורסלן מקצוען, תחת הטיפוח הגאה של אביו בנג'י (לאנס רדיק – שנפטר לפני חודשיים). אבל תקרית שקשורה להיעדר שליטה עצמית חירבה את הקריירה המתהווה, ובנקודת הזמן של הסרט הוא מתפרנס בקושי מעבודה מבזה כנהג של חברת שליחויות. מהצד הוא ממשיך לשחק באופן חובבני יחד עם שני חבריו רנזו (מילס בולוק) וספידי (וינס סטפלס).
דרכו של אלן מצטלבת עם ג'רמי (הראפר ג'ק הארלו), שקריירת המשחק שלו השתבשה כאשר קרע את הרצועות הצולבות בשתי הברכיים שלו. הוא זקוק לכסף שיאפשר לו ניתוח שיעזור לו להגשים את החלום ולשחק ב-NBA. מה שלא ברור לי, וסליחה על הבורות, זה אם היו לו פציעות גומרות קריירה, כיצד הוא מצליח לנצח לא מעט שחקנים חצי מקצוענים מהסוג שמולו הוא וכאמל מתמודדים בסרט? כשהוא לא מנסה לתחמן שחקני כדורסל, הוא משמש כמאמן לעת מצוא, ומי שמנסה לשווק משקאות דיטוקס מפוקפקים ותוכנית אימונים, הכוללת דגש על מדיטציה. הוא אמור להיות "הלבן עם הפה הגדול" בעל כישרון, משעשע בתיאוריה, להיכנס לראש של היריבים ולשגע אותם על המגרש. בפועל זה עובד יותר טוב ברמת ההצהרה מפי הדמות מאשר במימוש.
השחקנים וולס והארלו פחות כריזמטיים לבד וכצמד בהשוואה לסנייפס והרלסון. הטקסטים שניתנו להם מגושמים, לעיתים לכדי מבוכה, באופן שבו הם מעבירים מידע או מנסחים במילים את מה שהצופים היו אמורים להרגיש. בנוסף, הסרט מעצב את הדמויות בדרך שמבטלת את אחד ממרכיבי ההנאה המרכזיים – הם לא תחמנים מקצועיים, אלא שתי דמויות שהייתה יכולה להיות להם קריירה ב-NBA, אך התוכניות השתבשו. לכן משתבשת הסיטואציה הקומית הבסיסית של הכנסת שחקן לבן למשחקי רחוב עם אפרו-אמריקאיים שמניחים מראש כי אין לו כישורים. בסרט הקודם היו שתי דמויות ראשיות, אבל לדמות הלבנה היה קצת יותר נפח עלילתי, בגלל המשקל הרב יותר שניתן ליחסיו עם החברה האפרו-לטינית שלו. כאן הדגש מושם קצת יותר על הדמות האפרו-אמריקאית, עם תוספת לא כתובה היטב של מערכת היחסים שלו עם אביו. שתי דמויות הנשים – אימאני (טייאנה טיילור), אשתו הספרית של כאמל, וטטיאנה (לאורה הרייר), החברה הרקדנית של ג'רמי, לא כתובות היטב.
בעוד המקור הציג לא מעט משחקי רחוב צבעוניים באוקטן גבוה, החידוש מציב חלק גדול מהמשחקים בתוך מגרשי כדורסל באולמות סגורים, עם שחקנים שהשיוך שלהם למשחק הוא מקצועי יותר. הסצנות שמצולמות במגרשים פתוחים פחות מהנות גם בגלל הצילום היותר האפלולי והצבעים הכהים יותר. בנוסף, לאורך כל הסרט הדמויות עוברות בין סוגים שונים של משחקים, מבלי שכל משחק מוצב באופן מספיק ברור בתוך הרצף של ההתרחשות שמוביל את הגיבורים למטרתם. מאחר שהסיטואציות הדרמטיות של המשחק כתובות ומבוימות באופן לא מוצלח במיוחד, גם הבניה של תהליך ההתפתחות בכל משחק לא מעוררת מתח. משחק אחרי משחק, ברמת טיפול ירודה זו, הופכים את הצפייה בסרט לחוויה משעממת למדי.
יתכן שללא הכרות עם המקור ניתן למצוא מידה של הנאה ברימייק של "גברים לבנים", אבל מה הטעם להסתפק במה שהוא, במקרה הטוב, בינוני, כשאפשר לעשות את המאמץ הנדרש ולצפות במקור הטוב ממנו בכמה דרגות?
