המטרה: לציין יום הולדת תשע לאמילי, גם כשהיא בשבי. האמצעי: לא לשכוח אותה אפילו לרגע אחד
היום, כשהשמש תתחיל לשקוע, השמיים ייצבעו בסגול זועף של אחרי גשם והשבת כמעט שתיכנס, תעשו טובה ותדליקו עוד נר אחד חוץ מנרות השבת. רק נר אחד ורוד, תמים, במיוחד ליום ההולדת של אמילי הנד. כי היום, 17 לנובמבר, ימלאו לילדה היפהפייה והחכמה הזאת שכל כך אוהבת לזוז ולדהור על סקייטבורד ולהגיע למקום ראשון בכל התחרויות תשע שנים. ספק אם אמילי בכלל תדע שיש לה יומולדת, כנראה שהיא אפילו לא תבין איזה יום היום ומה השעה, לא אחרי חודש וחצי שבהם היא שבויה במנהרות העכברושים החשוכות והטחובות שבהן אין שום תחושה של זמן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבת למנויים:
שם, בתופת המיוחדת שחמאס בנה לילדים שלנו, לא יהיו לה שולחן חגיגי ועוגה עם סוכריות צבעוניות. לא יהיה מי שיצלם אותה נושפת על הנרות והיא לא תעשה את מה שהיא הכי אוהבת, לרקוד ולשיר שירים של ביונסה. כל מה שהיא תקבל ליום ההולדת שלה יהיה עוד ועוד מהחושך. התהום. המחילות. אולי כוונת פעורה וקרה של תת-מקלע שמכוונת לפנים שלה. זה מה שילדה בכיתה ג' תקבל במקום מתנות. שנאה.
"ביום ההולדת הקודם שלה", אומר תומס הנד, אבא של אמילי, כשאנחנו נפגשים בתחילת השבוע, "סידרנו לה הפעלה של קרקס. אני זוכר כמה היא נהנתה מהאקרובטיקה. היא ילדה כל כך היפרית ואנרגטית, מעולה בלזוז, בלרקוד, הגוף שלה מסוגל לזכור כל תנועה ואז לשחזר אותה במדויק. אבל ביום ההולדת הזה…" הוא לא מצליח להשלים את המשפט כי הקול שלו נשבר. כשאנשים עם עיניים בהירות בוכים, העיניים שלהם נהיות אדומות. העיניים של תומס הנד כבר בכו כל כך הרבה, שבקושי נשארה בתוכן טיפה של כחול. בהתחלה, הוא אומר, הוא שנא את זה שהוא בוכה בראיונות, הוא בכלל לא בן אדם רגשן. נולד בדבלין שבאירלנד, ולמרות שהוא כבר 30 שנה בקיבוץ בארי, עדיין נותר בו משהו אירי. הוא מתעקש לשמור על הפרטיות שלו, יש לו חוש הומור ציני ויבש, והוא אוהב ללגום את כוס הגינס המרה והשחורה שלו בערבים. "ופתאום אני מופיע בתקשורת כל הזמן", הוא אומר, "מספר על החיים שלי לכולם ועוד בוכה, וזה אפילו כבר לא מזיז לי יותר".
תומס הוא האבא מהראיון המפורסם ההוא ב-CNN, שבו הוא מתוודה בדמעות שהוא חש הקלה כששמע שבתו מתה. "הם באו ואמרו, 'מצאנו את אמילי, היא מתה'", הוא אמר למראיינת, "ואני ישר עשיתי 'יששש!!!' פשוט אמרתי 'יש' וחייכתי. כי זו הייתה התוצאה הכי טובה שיכולתי לקוות לה מכל האפשרויות הקיימות. היא הייתה או מתה - או בעזה, ואם אתה יודע מה הם מעוללים לאנשים שם בעזה, זה גרוע יותר ממוות. הדרך שבה הם מתייחסים אליך, לא ייתנו להם אוכל שם, לא יהיו מים. היא הייתה יושבת שם בחדר חשוך, מלא במי יודע איזה אנשים, ומבועתת כל שנייה וכל דקה. אז המוות שלה היה ברכה בשבילי. פשוט ברכה". הראיון הזה טילטל עמוקות את כל מי שצפה בו. מצד אחד זה היה מזעזע לשמוע אבא שחש שמחה כשבתו נרצחת, ומצד שני כולם הבינו בדיוק מה הוא דמיין שקורה לבת שלו בעזה, ולמה הוא העדיף שכבר תמות.
בא לי לצרוח כשאני רואה מה הנבלות האלו עוללו לאבא של אמילי. כבר שישה שבועות שהוא מתייסר בתוך מתקן חדש ומפלצתי בלונה פארק, האנקונדה של הגיהינום
רק שלפני כמה ימים קיבל הודעה שאמילי שינתה סטטוס. שיש אינדיקציות שהיא נחטפה. ועכשיו תומס, המכונה תום, לא יודע מה להרגיש. כל כך הרבה טלטלות הוא עבר שהוא לא יודע מי הוא יותר. הוא כבר "שמח" אז שהיא מתה, ועכשיו הוא צריך לחזור בו ו"לשמוח" שהיא חיה, ובמקביל הוא מרגיש אשמה בלתי פוסקת על זה שאמילי ראתה חלילה את הראיון ההוא, ומאמינה שאבא שלה לא רוצה שהיא תחזור. בא לי לצרוח כשאני רואה מה הנבלות האלו עוללו לגבר הצנוע והמצחיק הזה, איך הם בנו בשבילו כזאת רכבת הרים מטורפת של למעלה ולמטה, להיטלטל בין ייאוש לתקווה לייאוש. כבר שישה שבועות שהוא מתייסר בתוך מתקן חדש ומפלצתי בלונה פארק, האנקונדה של הגיהינום.
בינתיים מגיעה לחדר נטלי, הבת האמצעית שלו. היא בת 26 וחוץ ממנה יש לו בן גדול, עדן בן ה-29. אני מנסה לספר לשניהם שיש כותרות על עסקה בהתהוות, אבל שניהם לא רוצים לשמוע. "סליחה", נטלי אומרת עכשיו, "אבל אבא לא רוצה לשמוע עוד בשורות, לא משנה כמה תקווה הן מביאות, גם אנחנו כבר מפחדים לשמוע. יותר מדי פעמים כבר נשבר לנו הלב". הוא אבא מבוגר, בן 64, בכלל לא תיכנן לגדל ילדה קטנה לגמרי בעצמו. אמילי היא הבת שלו מליאת, האישה שהכיר אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה, נרקיס. ליאת גידלה את אמילי בקריות, עד שהיא חלתה בסרטן אלים והרופאים לא נתנו לה הרבה זמן. תום וליאת החליטו שליאת ואמילי יבואו לגור בקיבוץ, כדי שהילדה הקטנה תתרגל לחיות שם עם אבא, ותיפרד לאט-לאט מאמא שלה. "היה לי קשה להיות האבא המבוגר של הגן", תום אומר, "שוב לשחק עם ילדה קטנה, שוב לרקוד במסיבות של הגן, שוב להתכופף אליה. הם אנשים מאוד נמוכים, ילדים, והם גם נהיים כבדים עם הזמן".
"היה קשה בהתחלה", נטלי שמה יד על הכתף שלו, "אבל אבא הוא אבא מעולה וגם אמא שלי מאוד עזרה, הייתה כמו סוג של דודה אוהבת בשבילה, ואמילי שוב נהייתה שמחה".
בבוקר הטבח אמילי לא ישנה בבית. היא הלכה לבית של רעיה רותם והבת שלה, הילה, שמבוגרת מאמילי בחמש שנים. תום היה לבד בבית עם הכלב ג'ונסי. בהתחלה, בשלב שהיו רק אזעקות, הוא נכנס לממ"ד, ואז, כשהוא שומע את היריות בקיבוץ הוא מחליט לצאת. לעמוד בחלון המטבח ולחכות להם שיגיעו. "לא הייתי מוכן למות ככה", הוא אומר, "סגור בחדר, מחכה שיגיעו אליי. ידעתי שאני לא מוכן ללכת למטה בקלות, אני אמות על הרגליים כשאני מגן על הבית שלי".
בשלב מסוים הוא שומע שריטות בדלת של המטבח. זו שניצל, הכלבה של נטלי ונרקיס. היא ברחה מהבית ובאה אליו. "זו הייתה האינדיקציה שלי שמשהו רע קרה לנרקיס", הוא אומר, "הכלבה בחיים לא הייתה בורחת ממנה אחרת". הוא מכניס את הפינצ'רית והיא נעמדת לידו. הכלב המעורב והכתום שלו, ג'ונסי, עומד מצידו השני. "הם בדרך כלל מאוד נבחנים ורעשנים", הוא אומר, "אבל הפעם הם הרגישו שזה מסוכן. היו שקטים בצורה מצמררת. וגם אני כמוהם, לא הצלחתי לזוז מהפוזיציה הזאת ליד החלון עד אחת בלילה, עד שהצבא הגיע. זה נמשך כמו נצח וזו הייתה פשוט אימה טהורה, פחד כמו שבחיים לא הרגשתי. פחד כמו שלא ידעתי שקיים".
כשהוא יוצא מהלם הקרב הוא מגלה שאמילי שלו נעדרת. עוברים עליו יומיים של חרדות, עד שב-9 באוקטובר הגיע מישהו מהקיבוץ שהשתתף במאמצי החילוץ וטען שהוא ראה שם את אמילי מוטלת מתה על הדשא. תום מאמין לו מיד. הוא נכנס לחדר המלון ומתאבל על בת הזקונים שלו עם נטלי ועדן. הם בוכים וצורחים ומתחבקים, יושבים שבעה בחדר המלון הצפוף והדחוס בלי לוויה ובלי מצבה.
קצת אחרי זה מגיעה עוד בשורה נוראה. נרקיס נרצחה. "את רואה את שתי הקופסאות האלו? פה בקרטונים יש את כל מה שנשאר מהבית של אמא שלי. הלכתי לבית שלה ולקחתי כל מה שיכולתי למצוא, לא משנה כמה שרוף. אני מתכננת להמשיך את הציור הזה". היא מראה לי תמונה ממוסגרת של אישה שנראית כמו כוכבת קולנוע איטלקייה, אמא נרקיס ז"ל. עכשיו נטלי חולמת להמשיך לצייר את הציור הזה עם הדבר היחיד שנותר לה מאמא, האפר מביתה השרוף. אבל בינתיים אין לה זמן להתאבל או לצייר לזכרה. עכשיו כל המשפחה הזו, שכבר הוכתה בברק יותר מדי פעמים, צריכה שוב לגייס כוחות ואנרגיה ולהיאבק שאמילי ושאר החטופים יחזרו הביתה.
שלושה שבועות אחרי הטבח, כשהם רק התחילו להשלים עם האובדן של אמילי ונרקיס, שוב העולם התהפך עליהם. "יש במלון חדר בשורות מיוחד", תום אומר, "אז כשקראו לי לרדת לשם הייתי משוכנע שמצאו את הגופה של אמילי. אני נכנס, ויושב שם נציג מהצבא. הוא מספר לי שהיא לא מתה, שהיא חטופה בעזה. אני יוצא מהחדר, ואני לא מסוגל לעלות למעלה לספר לילדים שלי. מחליט לשמור את זה לעצמי עוד כמה זמן, כי אני לא יודע מה לעשות עם המידע החדש הזה. "כבר הייתה לי תוכנית, רציתי לשרוף את הגופה שלה ולהחזיק אותה בכד. רציתי לשמור אותה לידי ולהביא אותה בחזרה לבארי, לקבור אותה בבית, ליד הקבר של אמא שלה. לצערי, הקיבוץ הוא קיבוץ, מהר מאוד כולם התחילו לדבר מסביבי שאמילי חטופה ולא הייתה לי ברירה אלא לעלות לחדר ולספר לילדים שלי. והאמת היא שהם כל כך שמחו".
"ואז אתה היית צריך לזייף אושר", אני אומרת. "כן", הוא אומר, "גם עכשיו כשאני פוגש אנשים אני אומר שמזל שהיא רק חטופה, כדי לא לדכא אף אחד. לא רוצה שיראו מה אני באמת מרגיש".
לפני כמה ימים, בטקס השלושים לנרצחי קיבוץ בארי שנערך במלון, ניגשה למשפחה אישה מבוגרת מאוד. היא סיפרה שהיא נחטפה על ידי המחבלים עם עוד קשישה והמטפלת הפיליפינית שלה. הם כבר ממש התקדמו לגבול עם עזה כשהקשישות החליטו למרוד, התיישבו על האדמה והודיעו למחבלים שלא אכפת להן מכלום, כואב להן ללכת והן מכאן לא זזות. ובעוד היא יושבת על האדמה ומחכה לגלות אם יירו בה כעונש, הקשישה סיפרה שראתה תהלוכה של חטופים עוברים, ובתוכם זיהתה את שיער הזהב של אמילי.
מאז תום במקום טוב יותר. סוף-סוף קיבל עדות מוצקה בתוך האוקיינוס המאיים להטביע של חוסר הוודאות. מחר הוא נוסע לדבלין, ומיד אחרי זה לניו-יורק. הוא יגרום לכל העולם לדעת מי זו אמילי. "אחרי הכול זה לא משנה אם היא ישראלית או יהודייה", הוא אומר, "בסוף היום היא רק ילדה קטנה. אז פאק עם הפוליטיקה שלך ומה שלא חושבים עלינו הישראלים, תדאגו שהיא לא תחגוג עוד יום הולדת אחד בלעדינו".
חייבים להסתכל על חמישית הכוס המלאה. אוקיי, לא חייבים, אבל בואו בכל זאת ננסה
היד כואבת לי כבר חודש וחצי. אולי זו התעלה הקרפלית, אולי סואץ. מה אני יודע. בהתחלה אמרו שהרופא במילואים. אחר כך הוא חזר מהמילואים אבל לא היו תורים. אחר כך כבר כאבה לי היד מכדי להקליד בלי הפסקה באפליקציה של מכבי אז ויתרתי.
אני לא יודע איך זה ייגמר; אולי היא תנשור, אולי אני אנשור קודם. מה זה משנה; פרופורציות. שום דבר לא נראה עד כדי כך טרגי או דחוף כרגע. שום דבר, כלום, מלבד להחזיר את החטופים, עכשיו. מלבד להוליד את ישראל מחדש, אחר כך. מלבד לדעת שזה מאחורינו כשזה יהיה מאחורינו. שום דבר חוץ מזה.
פרופורציות.
כי באמת שפתאום הכול, מלבד החטופים והמלחמה, נראה כמעט חסר חשיבות. כשמשחק המחשב של הילד קרס השבוע – והילד קרס איתו, כי הבן אדם בחופש גדול מאז יולי והמסגרת היחידה שלו היא מלבן של מוניטור מחשב – והתחיל לצעוק וליילל כמו שהוא עושה במקרים כאלה ולטעון שהעולם כמו שהוא הכיר הגיע אל קיצו, ושאני חייב, דחוף, בהול, לסדר לו את זה, הייתי בדיוק באמצע דברים חשובים יותר (לרחם על עצמי בגלל היד הכואבת) ומצאתי את עצמי אומר לו בזעם בדיוק את מה שאסור היה לי להגיד: חמודי, ילדים בגילך, וקטנים ממך, חטופים עכשיו בעזה, ואתה בוכה על משחק מחשב?! תראה אותך! פרופורציות!
הוא לא קיבל את זה טוב. הוא גם לא קיבל פרופורציות.
אז סידרתי לו את המחשב, ושבו בנים לאין־גבולם.
אבל בינתיים התקלקל מדיח הכלים. הטכנאי שהגיע קבע את שעת וסיבת המוות (שבץ משאבתי) ואמר: "אתה אומר שיש לך אותו כבר עשר שנים? נו, הוא חי חיים מלאים וראה הכול, אל תצטער, תקנה חדש".
מאז אני שוטף כלים ידנית. עם היד הכואבת.
פרופורציות.
אמא שלי עברה לפני כמה שבועות אירוע מוחי. היא לא הייתה במצב חד במיוחד כבר קודם, והאירוע סיים את העבודה, אבל לא את חייה; כרגע היא במצב שבו, כמו שנהוג לומר, האורות דולקים אבל אין אף אחד בבית. אני לא משועשע אפילו קצת בקשר לזה, אבל יש לי פרופורציות; לפחות, אני אומר לעצמי, נחסכו ממנה זוועות המלחמה הנוכחית. הנה דבר אחד – גרוע מכל הקודמים – שהיא כבר לא יודעת ולא תדע ממנו; היא לא תדע שבעזה יושבים 239 ישראלים חטופים. היא אפילו לא תדע שאזעקה בחוץ, ואם תדע, לא תבין מה המשמעות. אין לה פרופורציות. אין לה כמעט כלום מלבדנו. אולי עדיף ככה כרגע בשבילה.
כי האירוע הזה באמת לא פרופורציונלי לכלום. לא מתחיל בכלל להתקרב לאסונות ישראליים קודמים – לא לפיגועי תקופת אוסלו, לא לשריפת יערות הכרמל, לא לאסון המסוקים, לא לליל הגילשונים; לא, זו טרגדיה בקנה מידה לא פרופורציונלי לשום דבר שישראל ידעה. איך אפשר בכלל לתפוס מחשבתית מספר כמו 239 אזרחים חטופים כשהפרופורציה שלך היא גלעד שליט אחד? איך אפשר לתפוס 1,400 הרוגים כשהאסון הכבד ביותר שרץ לך בראש הוא 45 הרוגים במירון?
אלו פרופורציות מהלכות אימים של אסון טבע, של פגיעת מטאור, של גודזילה. אף פעם לא ידעת איך תגיב במקרה כזה, וקיווית והנחת שזה לעולם לא יקרה; והנה, קרה. ביום אחד קרה. התגובה הפרופורציונלית היחידה שלי, בינתיים, היא לנסות לספור את הדברים הטובים הקטנים שהדבר הזה בכל זאת מביא איתו ככל שחולף הזמן. למשל פרופורציות. אבל הנה עוד כמה דברים קטנים וטובים – קחו, שיהיה גם לכם:
* נתב"ג ריק – כן, יצא לי להיות שם לרגע השבוע. לא תאמינו כמה ריק. באמת שעדיף כבר לנצל את אולם הנוסעים היוצאים הענק הזה לחתונות, בריתות או הקמת קיבוץ זמני חדש למפוני ניר עוז. חבל שסתם יעמוד.
* וגם אין לאן לנסוע – העולם אנטישמי. אוקיי, זה מוגזם; עדיין אפשר להסתובב בו בחופשיות, אבל עדיף יותר בשקט, פחות בעברית, ואם שואלים אותך מאיפה אתה, עדיף לא להסתבך ולענות בפשטות "איי פארו". מה כבר הסיכוי ליפול על נהג מונית דובר פארואזית?
* התחלף לנו דיסקט – כולנו, באיזשהו מקום, החלפנו דיסקט. וגם חזרנו להגיד "דיסקט". כולנו הבנו משהו משמעותי שלא הבנו קודם. לכולנו ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. לכולנו גם ברור שמה שהיה ינסה להמשיך להיות – למעשה הוא כבר מנסה. הוא עובד בזה. לכולנו ברור שדיסקט מחליפים בקלפי, אבל לא ייתכן שלא יתחלף אף פעם, בטח לא אחרי האסון הלאומי הכבד מכולם. ולכולנו ברור שעוד כמה דיסקטים חייבים להיות מוחלפים, עדיף במשהו שהוא לא דיסקטים; דיסקטים לא עובדים כבר שנים.
* מתחילים מוקדם – ההודעות מתחילות לטפטף לנייד כבר בשבע בבוקר. בשמונה עסקים כרגיל, כולם עונים לכולם. אולי כי מחשיך מוקדם כל כך (בעניין שעון החורף: אפשר כבר להפסיק עם זה. על מי אנחנו עובדים?), אולי כי רוב החנויות נסגרות כבר בארבע-חמש. אבל להתחיל את היום מוקדם (אני מדבר על שבע, כן? לא קודם!) עושה טוב לנמרצות הכללית ולמחזור הדם.
* עכשיו במבצע – לא מבצע, מלחמה, אבל ההאטה במשק מביאה להנחות גדולות ברוב החנויות. אז תקנו כמה שאפשר, עדיף תוצרת ישראל.
* אבל אין כסף – זו לא תקופה להוצאות. גם לא להכנסות, מסתבר. זו תקופה להתייחד עם הכסף שלך בדל"ת אמותיכם ולנסות לגרום לו לאהוב אותך מספיק כדי להישאר.
* הפקקים בתל-אביב חזרו – וביומיים הראשונים עשיתי עם זה משהו חסר תקדים: שמחתי. כי שגרה. כי לא עוד עיר הרפאים של הלם השבועות הראשונים. כי יש חיים אחרי המוות. ועכשיו תזוזו, סאמק, ירוק כבר שעה.
* תקווה – בשנים האחרונות, בכל פעם שחשבנו שהגענו לקרקעית, נשמעו דפיקות (או קללות של דודי אמסלם ומיקי זוהר מול הורים שכולים) מלמטה. נדמה לי שאפשר כבר להסכים שב-7 באוקטובר נשמעה החבטה הסופית; פגענו בקרקעית. בעוצמה נוראה. ישראל תשתנה עכשיו; אולי מיד, אולי לאט יותר, אבל דרמטית. מחדל יום כיפור הביא למהפך 77', והמהפך ברא כאן ישראל חדשה, כולל שלום עם מצרים, רפורמה כלכלית, שמיים פתוחים, הפרטה, תפיסה עצמית מערבית ויזהר כהן. ישראל המושחתת של מפא"י ההיסטורית חדלה להתקיים. עכשיו תורה של ישראל הליכודית המושחתת של נתניהו ללכת, ותורה של ישראל חדשה, ישראל 3.0, לקום. והנה התקווה הכמעט מוחשית: שהיא הולכת להיות משהו ששווה להישאר בשבילו. משהו שבאמת מחכה לנו שם, מעבר להרי החושך.
בכיכר החטופים / במוצ"ש האחרון בערב הלכתי לכיכר החטופים לשיר את "אנחנו לא צריכים" למול הקהל שבא לתמוך במשפחות הקרועות מצער ומדאגה. הכיכר הייתה מפוצצת כאב וזעם ותחושת אין אונים. תחזירו אותם עכשיו, עכשיו. עכשיו, עכשיו! זעקו.
אי-אפשר היה להכניס סיכה בתוך הכאב הזה. עיניהם דמעו. לרגע פגשתי את חיים ילין, איש הכאב מבארי שעיניו דומעות כל הזמן מעצמן.
אבל ובעיקר, חלקי משפחות שהכאב ניבט מהם באופן יוצא דופן. כאב מוקדם ועמוק של דאגה וחוסר. כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כאילו מישהו מבני משפחתו נמצא בין החטופים.
"תגיד כמה מילים", ביקש האיש, "הם לא רוצים רק שירים". "אבל אני מבטא עצמי בשירים", עונה לו. אז אמנם בסוף אמרתי מה שאמרתי, אבל בעיקר שרנו את השיר עם השורה ותן שיחזור שוב לביתו שמבטא הכול.
אחר כך בדרך חזרה אמר צח-צח: לא בטוח שמותר לחייך, ואם לחייך אז עד איזה מִפְתָּח שפתיים? ובאשר לצחוק מתגלגל, נשאיר אותו לרגע שיחזירו את החטופים וחיילינו ישלימו את משימתם.
כאב על קשת / "שמע, יש לך טראומה משנית", היא אומרת. "אתה כל הזמן בהלוויות, שבעה ואזכרות, מה אתה חושב? שהפצע לא נפער גם אצלך?"
"הכוכבים שחורים בימים אלה אצל כולם", אני עונה.
יכול לבוא לאזכרה בערבה של אוהד כהן ז"ל משלדג? אני מחליט שכן, ואנחנו יוצאים לדרך בבוקר. אוהד כהן נקבר ביישובו עידן בצפון הערבה. מרחק שלוש שעות מהעיר הגדולה. אנחנו מדרימים וכבר יורדים בירידות מדימונה וכשאנחנו מגיעים למושב (מאה משפחות מול גבול ירדן) אני נפגש לפני האזכרה עם נטליה קסרוטי שמגיעה מדרום-דרום הערבה למושב כדי לספר לי אובדן על בנה קשת יפה התואר שנרצח במסיבה ברעים. היא מביאה לנו תמרים וסילאן. שנינו נרגשים. היא אוחזת בידי. בוכים. ואיך לא?
האזכרה / אחר כך אנחנו יורדים במורד הכביש אל מחוץ למושב. כמה תאילנדים חוצים את השער עם עגלה. ובבית העלמין הקטן נערכת האזכרה ל"בודי", כך קראו חבריו לאוהד ז"ל.
בזמן ההספדים אני לא יכול לנתק את המבט מהוריו משה ומיכל ובנותיהם. כל הכאב שבעולם על פניהם. וככה, לאט-לאט אני מתחיל להבין איזו דמות מיוחדת במינה היה אוהד. וכשניגש למיקרופון המפקד של אוהד, י' שמו, בחור מוצק, קול נעים, מצויד ברובה ובאקדח, הוא שם לקהל הספד לפנים וללב שמרגש את הנוכחים עד דמעות. ושאני מביא אותו הנה במלואו:
ההבטחה / "אני כותב לך את זה, בודי, דווקא ביום ההולדת שלך. נשמע לא הגיוני ובלתי נתפס אבל במחשבה שנייה הכול הגיוני מ-7 באוקטובר. ואבחר דווקא לדבר על מה שכן היית, ותמשיך להיות עבורי ועבור הצוות.
“ההיכרות הראשונה שלנו הייתה לפני שנתיים. אני קורא לך לשיחת פתיחה, מהשיחות שביצעתי לפניך מבין שרוב שיחות הפתיחה יהיו בעיקר מפוחדות ואני הוא זה שאצטרך להוביל את השיחה. אבל לא אם מדובר בך. אנחנו יושבים אחד על אחד ואני מציג את עצמי בפניך ואני מתחיל לשאול שאלות, שאלות גנריות שמפקד צוות צעיר שואל חייל טרי שרק הגיע מהבקו"ם, כמו: מי אתה? מאיפה אתה? מה אתה אוהב לעשות? תאר לי מה היית רוצה לשנות בך,
“מהר מאוד אתה מאבד עניין בשאלות שלי. כמובן שחבל לבזבז זמן שיחה על נושאים גנריים ויבשים. ואז אתה שואל אותי בשיא הכנות והטבעיות שמאפיינות אותך, 'תגיד, יש לך מישהי?'
“ואני עונה לך: 'לא'. ואתה עונה לי עם הקריצה הזאת שאתה אוהב לעשות, ׳אל תדאג, נסדר אותך׳.
“נכנסתי להלם, לקח לי כמה שניות להחליט איך להגיב לסיטואציה, להעמיד אותך במקום או בכלל לחייך ולשתוק. באופן מוזר הרגשתי בנוח לצחוק איתך ולדבר איתך על הכול חוץ מעל מה שבאמת תיכננתי. וכך התנהלה השיחה הראשונה שלנו, בלי תבניות ובלי הגדרות - תכלס... כמו כל הקשר שהיה לנו.
“כזה אתה, תמיד עושה דברים אחרת, תמיד חושב אחרת מכולם, אומר את מה שאף אחד לא מעז להגיד. לפעמים הראש השונה שלך משחק לטובתך ולפעמים לא ידעת מה הם גבולות, או שבעצם ידעת ובחרת לחצות אותם - אבל זה בודי, זה מי שאתה וזה הצבע הכל כך מיוחד שהכנסת לנו.
“בכל תדריך, לפני ששיחררתי את הצוות לסופ״ש בבית, עברתם תדריך יציאה. בתדריך הוגדרו נהלים ברורים של מה אסור ומה מותר, במטרה שתחזרו שלמים ובריאים אחרי הסופ״ש להמשך המסלול.
“הצגתי בפניכם את כל פעילויות הספורט והאקסטרים שיש להימנע מהן. כדורגל, טיפוס, גלישה, כדורסל, טניס, הוקי קרח, אופנוע והרשימה רק הולכת וממשיכה. בגדול איפשרתי לכם רק לראות טלוויזיה... אתה כהרגלך, כמו בודי, מצאת את הפִרצה בגדר. הצלחת להפתיע אותי עם צילומים של שיטפונות בערבה שבחרת להיכנס אליהם רק כדי לתפוס אותם בעדשת המצלמה לפני שמגיעים. תכלס, צודק - לא הגדרתי שאסור.
“ואיך אפשר שלא להתייחס להקפצה שעשית לאמא ואבא ב-02:00 בלילה להלל יפה. בחרת את הטוב ביותר: נחש צפע ישראלי מצוי, שמן, לאחר תרדמת חורף, ולא מספיק כל זה, גם בחר להכיש אותך באזור הלב.
“אתה שוכב במיטת אשפוז ואנחנו בספק אם תצא מזה, מקווים שתזכור איך קוראים לך. הרופאים מפגינים חוסר ודאות מוחלט ואתה, כמו בודי, בוחר תוך פחות מ-24 שעות להתעורר. ציפינו שאחד המשפטים הראשונים שייצאו לך מהפה זה 'איפה אני? מה קרה לי? אני אצא מזה'?
“אתה בחרת להתבאס עלינו שלא צילמנו אותך באותם רגעים אחרי שהסברנו לך שלא היה אפשר לראות את הצוואר שלך מרוב נוזלים - זיכרון נוסף לאוסף שמדגיש את האופטימיות והקלילות שיש בך.
“בודי, תודה על שנתיים מלאות בהרפתקאות, ריגושים, רגעים מרתקים, רגעים של כנות ופתיחות. תודה על האור שתמיד הוספת לרגעים הקשים ביותר שהצוות נאלץ להתמודד איתם וגם אני, יחד ולחוד.
“כולך טוב ולב ענק שבא לידי ביטוי בשפע של אינטליגנציה ורגישות חברתית. נמשיך בדרכך שלך עד יומנו האחרון, נמשיך את אותה הדרך שסללנו יחד ממש פה, בפיתוח צוות לפני שנה בחאן שלך. אני לוקח עליי את האחריות לדאוג שכשהשם שלך נאמר בחדר, לכולם יעלה חיוך והחדר יתמלא באופטימיות ובאור במקום עצב ופספוס - מגיע לך שיעלו כל הדברים הטובים שעשית, המעשים הטיפשיים שבחרת לעשות ומה שמייחד רק אותך.
“משה ומיכל, ישבתי כאן לפני שנתיים, בסלון שלכם. הקראתי מכתב בו כתבתי שאני מבטיח לעשות את מרב המאמצים להחזיר את ילדכם הביתה בשלום, אך אתם מוכרחים להכיר בסיכון הכרוך בשירות ביחידה שאליה מתגייס ילדכם. בסוף השיחה הוספתי בחיוך קטן, שאין לכם מה לדאוג ואם כבר קרבי אז עדיף שלדג. הרי ברור שהפעילות שהיחידה עוסקת ברובה, מחייבת להימנע מקו האש ומגע עם האויב, כל זאת תוך עשייה מבצעית חשובה ומשמעותית למדינה. חלום של כל אמא.
“אך לצערי 7 באוקטובר זה בדיוק הסיכון הקטן שהוטל עליכם לקחת בחשבון, או שיותר נכון בודי בחר לקחת על עצמו, כאשר בחר להגן בגופו עד חירוף נפש בהגנת המולדת, שמירה על אנשי קיבוץ בארי והכי חשוב, הגנה על חבריו לצוות וללחימה.
“אמשיך להיות גאה ולא לשכוח את מי שאתה ומה שאתה, ויותר חשוב, נמשיך כמוך להילחם נגד אויבנו הנבזי מולו נלחמת בגבורה עד רגעיך האחרונים.
“אוהב אותך מאוד, תמשיך ללוות אותנו למעלה -
“י’, מפקד הצוות".
האחרון / האנשים מוחים את דמעותיהם. אחר כך מתפזרים. הרי אדום נשקפים מול המושב הקטן. משה, האב, ניגש אליי. הוא גבוה ממני בראש. אנחנו מתחבקים לפרידה.
"יש לך כדור נגד כאב ראש?" אני שואל מישהו ברכב בדרך מהערבה כשכבר ערב יורד על הארץ הדוויה.
"תיקח עם מים ושים בבקשה גם את השיר האחרון של הביטלס לזכר אוהד שלנו".
"יש עוד אחד, אחרון?" תמה מישהו באוטו.
"בשבילי אין אחרונים, יש רק ראשונים", אני אומר וההספד על אוהד כל הזמן בלב שלי.
הנדון: אנחנו קילקלנו; אבל אתם, שנלחמים עכשיו, לא תסכימו יותר לקבל מדינה שהורגת את עצמה מבפנים
את הטור הזה אני רוצה להקדיש לאלה שייקחו את המדינה הזו וישקמו אותה לאחר שכל זה ייגמר: הדור הצעיר שנלחם כעת בשוחות. אתם, לוחמים עזי נפש, אתם הדור הבא שינהיג את ישראל. הדור שלכם כעת בעזה, חלקו בצפון, אבל כשתשובו מן הקרב, לאחר שתלקקו את פצעיכם ותבכו את מתינו, אתם תתייצבו מול ישראל עליה נלחמתם ותדרשו שינוי. לא תסכימו יותר לקבל מדינה שהורגת את עצמה מבפנים. אתם תחזרו משדה הקרב ותבינו: את מה שאנחנו, המבוגרים, קילקלנו, אתם צריכים לתקן. זה עליכם עכשיו. זה שלכם.
וזכיתם בכך ביושר: סיכנתם את נפשכם כדי לבלום את האויב שגדל והתעצם בגלל טעויות של הדור שלי, ואתם אלה שראויים לקחת את זה מכאן. אנחנו נרדמנו בשמירה, אתם אלה שהתעוררתם. אתם גם אלה ששילמתם את המחיר. אתם צעירים כל כך ונבונים כל כך. אתם רצים עכשיו ורודפים מחבלים מתועבים בעזה. אתם מבינים שלא כולכם תשובו מהקרב. אתם משאירים מכתבי פרידה ונכנסים ללא היסוס לעזה תחתית כדי לחפש חטופים. וכשכל זה ייגמר לא תסכימו, פשוט לא תסכימו שהחרא שהיה פה בשנה האחרונה יימשך.
כל מי שחושב שיוכל להימלט מאחריות, כל מי שחושב שאפשר לחזור לריב על מחיצות בדיזנגוף וללכת כל חצי שנה לבחירות כי זה מה שנכון לאינטרס האישי שלו – יגלה שאתם לא מקבלים את זה יותר. אתם, דור החלוצים החדש, צעירים שזילזלו בהם וחשבו שהם מבינים רק בטיקטוק, נלחמתם כמו שאף דור לא נלחם מאז מלחמת השחרור.
לאחר שתנצחו יהיו לכם מנדט מוסרי, זכות וחובה לעמוד מול פוליטיקאים שאין בהם מספיק אמפתיה והגינות מינימליות כדי לומר בפה מלא שהאחריות היא שלהם, ולומר להם: הביתה
כל הצעירים בישראל, בני 18 עד 30, איבדו חברים במערכה. אין בית שאין בו בן מת. אין צעיר שלא איבד מישהו מהחבורה שלו, מהכיתה, מתנועת הנוער. אתם חלק מהמאמץ הקיומי הזה. אתם נושאים אותו על כתפיכם.
ואגיד לכם עוד משהו, בלי גרם ציניות: אתם קדושים. גם מי ששוכב כעת בגשם במארב ליד שיפא וגם זה שמבריג ברגים לאחת הסוללות של כיפת ברזל, כולכם עסוקים בהצלת חיים ממש, כולכם עסוקים עד צוואר במלחמת העצמאות שלנו.
ואני יודע, ראש אמ"ן חליוה, אדם שאני מעריך את האופן שבו נטל אחריות מיד לאחר השבת השחורה, טען שזו לא מלחמה קיומית, אלא "מלחמה על אופן הקיום שלנו, על השבילים והשדות". אבל חליוה טועה. זו אכן מלחמה קיומית. והואיל ואני פוגש אתכם בשטחי הכינוס ובבסיסים, אני יודע שאתם מבינים זאת. זו מלחמה קיומית לא משום שלטבוח ב-1,400 ישראלים מחריב מדינה. ישראל תמשיך להתקיים למרות אירועי השבת השחורה. אבל זו מלחמה קיומית משום שאם התגובה שלנו לכך שמחבלים ביצעו פוגרומים בנשותינו וחטפו את ילדינו ממיטותיהם לעזה לא תהיה כזו שאויבינו יזכרו גם בעוד מאה שנה, הרי שיהיה פוגרום נוסף בצפון, ואחר כך בגדה, ואז בחבל התענכים, ולבסוף חלילה בערים המעורבות. ובפעם השלישית או הרביעית כבר לא יהיה במי לבצע פוגרום, משום שאנשים לא ירצו לחיות פה יותר. ישראל תחדל מלהיות בית בטוח עבור אנשיה. וברגע הזה ישראל תחדל מלהתקיים.
לכן המלחמה שלכם כעת, בנינו הגיבורים, דור האריות, היא מלחמה על קיומה של ישראל. ואתם תנצחו. ולאחר שתנצחו יהיו לכם מנדט מוסרי, זכות וחובה לעמוד מול הפוליטיקאים שמאז שנולדתם מסתובבים פה, פוליטיקאים שאין בהם מספיק אמפתיה והגינות מינימליות כדי לומר בפה מלא שהאחריות היא שלהם, ולומר להם: הביתה. זה נגמר. עכשיו תורנו.
כשתחזרו מהקרב לא תסכימו לישראל שהייתה. אתם תבנו פה ישראל אחרת. את אומץ הלב שלכם מהמערכה תגייסו כעת כדי לברוא את האומה הזו מחדש. שוב לא נהיה אומה שנותנת לקיצוניים להשתלט עליה. אתם הוכחתם שאתם לוחמים יחד, כתף אל כתף, אנשים מן העיר ומן הספר, דתיים וחילוניים, סטרייטים ולהט"ב, יהודים ושאינם יהודים. אתם עמדתם בחזית יחד, כמו משפחה. וכשתשובו, אתם תבהירו שהקרבות הפנימיים המטומטמים שישראל נפלה לתוכם, פשוט לא יתקיימו יותר. לא במשמרת שלכם. אתם לא קברתם חברים כדי שתהיה פה הנהגה שעסוקה בעצמה. אתם גם לא סיכנתם את נפשכם כדי לחיות במדינה שיש בה מגזר שלם שלא מתגייס, ולמאבק הזה יצטרפו בעזרת ה׳ גם חרדים צעירים שימרדו בהנהגה שלהם ויגידו גם הם בקול אמיץ: העוול המוסרי הזה נגמר.
ישראל לא תהיה כשהייתה. אתם לא תיתנו לזה לקרות. ישראל שייכת לכם כעת. ואתם תבהירו לכולם שלא נלחמתם כדי שנהיה מדינה שבה כל אחד מושך לכיוון שלו, וגם לא נלחמתם כדי שמיד כשתחזרו שוב יצוצו חלומות שווא מדיניים, ושוב יזלזלו באויבינו ולא פשוט יקשיבו למה שהם אומרים, יאמינו לכך שזו כוונתם ויפעלו בהתאם.
המלחמה הזו רחוקה מלהסתיים, אבל כבר ברור שאנחנו חייבים לכם סליחה. אתם צעירים כל כך, מיד אחרי שחוויתם מגפה חוויתם טבח נורא, אסון שכמותו לא היה מאז השואה. אתם צעירים כל כך, אבל התבגרתם ברגע ועברתם להוביל. וכשתחזרו כאובים מהקרב הקשה לא תיתנו לאף אחד לטייח את מה שקרה פה. אתם ישרים מכדי לאפשר לאנשים שבמשמרת שלהם חטפו מאות ישראלים מבתיהם לגלגל אחריות. אתם ישרים מכדי לאפשר להם להגיד שהסתיימה המלחמה, בשעה שחלק מבנינו ובנותינו כלואים באיזה מרתף בעזה.
המבוגרים הרסו.
אתם, הצעירים, תתקנו.
ישראל חוותה השמדת ערך בשנה האחרונה. זו הייתה השנה הנוראית בתולדותינו. ומה שיפה זה שלכם בכלל לא אכפת מי אשם. בשונה מאיתנו, אתם לא עסוקים בשאלה מי גרם לזה לקרות, מי קילקל. אתם פשוט רוצים לתקן. אני פוגש אתכם כמעט מדי ערב, רגע לפני שאתם נכנסים לעומק הרצועה. אני מביט בעיניכם. מחבק אתכם.
עכשיו אנחנו סומכים עליכם ומפצירים בכם: סיימו את העבודה מול אויבינו וגבו מהם מחיר שלא ישכחו. ואז חִזרו לכאן, הביטו בכל אנשי האתמול והגידו להם בשקט: "זמנכם עבר. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. עכשיו התור שלנו". שבת שלום.
