בתוך פחות משנה החיים של עמית ויינברג, סטנדאפיסט מוכשר, שחקן ותסריטאי, התהפכו. ב-2017 מתה אמו רחל מסרטן אחרי שנאבקה שנתיים במחלה, ועשרה חודשים אחר כך הודיע לו אביו שלמה שהוא עומד לעבור תהליך להתאמה מגדרית. "אני ואחותי שחר היינו ממש בשוק", הוא אומר. "ברוב תהליך השינוי התרחקתי ממנו. הרגשתי שאני לא יכול לקבל את השינוי הזה, שזה טו מאץ' בשבילי. היו לנו ריבים וכעסים ומתח מטורף. אני חושב שהסמיכות של המוות של אמא שלי לתהליך הזה הפכה את הכול לקשה הרבה יותר. הייתה לי אמא מדהימה, אמא לביאה, שהייתי הרבה יותר קרוב אליה, לכן כשאבא שלי הודיע לנו על השינוי, ברמה הכי אנוכית פשוט כעסתי. הרגשתי שהחיים פשוט מתפרקים, שהלכתי על אדמה מסוימת, באו והחליפו את המשטח, ואני לא מסוגל יותר ללכת. ממש חוויה משתקת. הרבה מהכעס שלי יצא על אבא שלי. הפניתי לה כתף קרה מאוד".
היו סימנים מקדימים לשינוי הזה?
"כשהיינו בכיתה ט', אבא ואמא שלי עשו לנו שיחה, ואבא סיפר שהוא אישה בגוף של גבר, שהוא טרנסג'נדר, אבל שהוא לא הולך לעשות עם זה שום דבר ושהמשפחה תישאר כמו שהיא. מאז לא דיברנו על זה, ואני מודה שבתור ילד זה לא עניין אותי. למרות המורכבות הזאת, ההורים שלי בחרו בחיים בלתי אפשריים. 27 שנים חייתי במשפחה די מושלמת. אני לא יכול להגיד שהיו לנו חיים קשים, למרות שבגלל שאבא שלי חי בארון הוא היה בנאדם די מדוכא, עם המון מצבי רוח. היום, כשהיא הפכה לאישה, מדהים לראות כמה היא שלמה ומאושרת. אני חושב שגם למוות של אמא שלי היה חלק בהחלטה שלו. אבא הבינה עד כמה החיים קצרים. אם אמא שלי, הבן אדם הכי מדהים בעולם, מתה בגיל 58, מי מבטיח לנו שהחיים שלנו יהיו ארוכים?"
לכתבות נוספות במדור במה:
איך אמא שלך התמודדה עם הידיעה שאבא שלך הוא אישה בגוף של גבר?
"הוחלט שהמשפחה נשארת כמו שהיא. בשנתיים שאמא שלי חלתה, לא ראיתי בחיים זוג שאוהב אהבת נפש זה את זה כמו ההורים שלי. היום אני חושב שהדבר הכי חשוב שיכול להיות לבנאדם הוא אהבה. את המשפט הזה אמא שלי אמרה לי כשהיא גססה. אני יודע שהם דיברו על זה לא מעט, אבל אני לא יודע להגיד איך היה השיח ביניהם. כשאמא שלי הייתה חולה, אבא שלי הקדיש את כל חייו כדי לטפל בה. מעטים האנשים שהיו מטפלים במסירות כזאת בבן או בבת הזוג שלהם.
"היום קוראים לאבא שילה והיא חיה בבית שבו גדלנו עם בת הזוג שלה, רותי, והיא מאושרת. ועדיין, אני מתגעגע לאבא שלמה עם מצבי הרוח, המדוכא. לא משנה שהרבה פעמים היה לו קשה, תן לי שנייה את החרא הזה. בסוף אני ילד שכל מה שהוא רוצה זה שההורים שלו יחזרו וייתנו לו חיבוק. היום אני לומד לקבל את זה, להבין שהחיים משתנים וזה בסדר".
את השנים האחרונות בחייו הופך ויינברג (32) לערב סטנדאפ בשם "אבא שלי בת", שיועלה מחר (ב') בפסטיבל "כאן ועכשיו" בתיאטרון הקאמרי, במסגרתו יועלו בבכורה חמש קריאות מבוימות של מחזות העוסקים בקהילה הטרנסית והא-בינארית, בהשתתפות שחקנים ושחקניות על הקשת הטרנסית. חלק מהמחזות שנבחרו נכתבו על ידי חברי וחברות הקהילה. לצד ערב הסטנדאפ ויינברג שוקד על כתיבת סדרה שבמרכזה המהפך המתעתע בחייו. כל זאת כשהוא בכלל חלם להיות שחקן. "היה לנו שיעור סטנדאפ בסמינר הקיבוצים שבו למדתי משחק", הוא מספר. "הייתי עולה להופיע כל שבוע. אחת המורות אמרה לי בסוף השנה, 'אתה צריך להיות סטנדאפיסט', ואני אמרתי לה, 'אני? אני אהיה שחקן'. זה העליב אותי נורא. היום אני יודע שהצורך שלי להצחיק, לעשות סטנדאפ ולכתוב, לא פחות בוער בי מדברים אחרים. בעיניי, אם אתה משחק בהצגה עציץ ג' ואתה אומר 'אני משחק בקאמרי', זה לא ממש מספק. אני רוצה להיות חלק מיצירה".
הוא גדל בקריית טבעון. הוריו היו אנשי חינוך, אמו מורה לספרות ואחר כך מנהלת בתי ספר (חוגים ובסמ"ת בחיפה) ואביו מורה לאזרחות, פילוסופיה והיסטוריה. "אבא שלי היא אחד מהאנשים החכמים שאני מכיר", הוא אומר. "בחוויה שלי כילד לא היה לי אבא נשי, אלא אבא חנון. אבא שלי לא אהב כדורגל, ובכיתה ז' הייתי כזה ערס ורציתי שייקחו אותי למשחק כדורגל של מכבי חיפה. אז אבא של חבר לקח אותי. אבא שלי היה שמאלני. היו שנים שהוא לא רצה שאתגייס לצבא. זה לא היה הדבר הקונבנציונלי, בייחוד לא בקריית טבעון. בסוף כמובן התגייסתי לנח"ל והייתי לוחם".
יותר מכל ויינברג מתגעגע לאמא שלו רחל. "רק כשאמא שלי נפטרה הבנתי כמה היא הייתה משמעותית בחיפה", הוא אומר. "הרבה פעמים אני אומר על המחלה של אמא שלי שמצד אחד היא עשתה דברים נוראים, אבל מצד שני היא הייתה אחת המתנות שלנו כמשפחה. מאוד התקרבנו. בעצם טיפלנו באמא שלי בבית בחודשים האחרונים שלה והיא נפטרה בבית, שזו אחת המיתות הטובות שבנאדם יכול לאחל לעצמו. אני חושב שהייתי בהדחקה רוב הזמן. ממש לא יכולתי לדמיין שהמוות שלה מתקרב. בתור ילד הסיוט הכי גדול שלי היה שאמא שלי תמות. אם אמא שלי הייתה רק מצוננת, הייתי בחרדה".
עם מי שוחחת ראשון על המהפך בחיים שלך?
"אני זוכר שיצאתי עם איזה בחורה, ושכשנפרדנו היא אמרה לי – עד שלא תעשה שלום עם אבא שלך, לא תוכל לעשות שום דבר בחיים. הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי, 'איזה שטויות. טוב, יאללה, תודה. את יכולה ללכת'. הסדרה שאני כותב עברה כל כך הרבה גלגולים. ככל שכתבתי והעמקתי בה, פשוט הבנתי כמה אני לא מצליח לראות את הדמות שכל כך קרובה אליי. הפרדוקס בין לא להצליח במציאות להיות נחמד לאבא שלך לבין לכתוב דמות עגולה ולהבין את המורכבות שלה, הוא מטורף. רק בשנה האחרונה הגעתי לאיזה מקום של די, של אני לא הולך לתת לכעס לחרב לי את החיים. עד אז הרגשתי שיש בי כל כך הרבה כעס, שאי-אפשר לעשות ממנו כלום".
מה הכי הפחיד אותך?
"גדלתי בבית מאוד נאור. אם כל בנאדם אחר היה מספר לי את זה על אבא שלו, הייתי אומר – זה מדהים. תראה איזה אומץ יש לו. אבל כשזה קורה לך, אתה מגלה שכמה שאתה ליברלי וערכי וצריך שיהיה להורים שלך טוב בחיים, זה בא לך רע. בהתחלה אתה הולך עם אבא שלך והוא לבוש כאישה, ואתה אומר, 'בוא'נה, כולם רואים שזה גבר, איזה פדיחה נוראית', ואז אתה מגלה שזה ממש לא ככה. שיש אנשים אחרים שחושבים שזה אישה. הכול בסדר. העולם לא נופל והשמיים לא מתמוטטים.
"אני זוכר שהייתי יוצא לדייטים והיו שואלים, 'מה עם ההורים שלך?' והייתי משקר. הייתי אומר שההורים שלי גרים בטבעון והם מורים. הייתי אומר, 'מה אני אפיל עכשיו על מישהי שלא מכירה אותי את הסיפור הזה? מה אני צריך לתת לכל אחד דין וחשבון?' הרבה שנים גם היה לי מאוד קשה לחשוף את עצמי. אני חושב שהפרדוקס שלי הוא שאני מאוד זהיר ואני מאוד שומר על עצמי. בלימודי משחק, אחד הפידבקים שקיבלתי היה שאני לא יודע להיחשף. אין דרך ליצור בלי לחשוף את עצמך. זה לא יעבוד. אפשר עד מחר לנסות".
מי עזר לך להתקדם עם המופע?
"הייתה לי פגישה עם הסטנדאפיסטית הדר לוי. סיפרתי לה על אבא שלי ועל מה שעברתי, ואז היא אמרה, 'יש לך ביד משהו שאין לאף קומיקאי, יש לך על מה לצחוק. רוב הסטנדאפיסטים צוחקים על אותם דברים. כמה אפשר לצחוק על בנאדם שהוא נשוי, על הזיונים? גם כשהייתי בכעס על אבא שלי היו לי בדיחות עליו. הייתי מרגיש שאני מספר משהו שמפוצץ את העולם, ופתאום אנשים היו באים אחרי זה ואומרים לי, 'בוא'נה, איזה גאון אתה! איך אתה ממציא דברים כאלה על אבא שלך?'"
אתה לא עושה רושם רק של בנאדם מצחיק.
"עם כמה שאני אוהב להצחיק ולכתוב סטנדאפ, הסדרות הטובות בעיניי הן אלה שמביאות את החרא האמיתי. אני אוהב את העליבות, את הקדרות. אבא שלי עברה תהליך מטורף. אני לא חושב שאני יכול להבין מה זה להיות 60 שנה בתחושה שאתה לא בגוף שלך. אנחנו לא יכולים לשים את עצמנו בנעליים האלה. החוויה שלי ככותב היא כמו לחוות פוסט-טראומה בצבא, ואז אתה חוזר לחיילים שהיו איתך בצוות, וההוא אומר, 'אתה לא זוכר שירו עלינו', ואתה אומר, 'אני לא זוכר'. הייתי צריך להבשיל כדי להגיע למקום שבו אני אומר, 'אוקיי, עכשיו אני עולה עם מופע כזה'. מה שמדהים עם המופע הוא שהוא נכתב מאוד מהר. כאילו היה שם איזה יאללה, תוציא כבר את החרא הזה. זיינת את המוח כל כך הרבה זמן, תוציא את זה".
"זה לא שאני מגיע למקומות ואומר, 'אני עמית, אגב אמא שלי נפטרה, אבא שלי הוא אישה'. עכשיו יש לסיפור שלי חשיפה. כתבתי על זה פוסט שזכה לחשיפה עצומה והגיע לסטטוסים מצייצים. לא תכננתי לכתוב אותו. חשבתי שיום אחד תצא הסדרה ואז אני אספר הכול, אבל אז אמרתי שיש לי הופעה ואי-אפשר לפרסם אותה בלי להגיד שאבא שלי אישה. אני זוכר שפעם ניגשתי לאיזו חברת הפקה עם הסיפור שלי והם אמרו לי, 'זה לא אמין. לא הגיוני שהאמא מתה ואז האבא הופך לאישה. זה או זה או זה'. בחודש האחרון, מאז שהדבר הזה יצא החוצה ויצאתי מהארון, יש לי תחושה יותר קלילה לגבי החיים".
אבא שלך תגיע למופע?
"ברור! אבא שלי תומכת בי בצורה בלתי רגילה. היא תבוא עם רותי והיא אוהבת את זה שאני צוחק על הסיפור שלנו. מאז ומתמיד אבא שלי הוא זה שדחף אותי להיות אמן. מאז שהייתי ילד הוא אמר לי, 'אתה שחקן, אתה כותב'. היא כותבת נפלא. היא הוציאה ספר שירה - שהוא אוסף של שירים שהיא כתבה כל חייה. בתור ילד הוא היה מכריח אותי לכתוב לו סיפורים, ואני שנאתי את זה. שנים אמרתי, 'בחיים אני לא אכתוב', ולא עמדתי בסירוב הזה. אני גם אומר, איזה מזל שאבא שלי מצא בנאדם שאוהב אותו כמו שהוא. זאת השאיפה של כל בנאדם בעולם. זה הדבר שאני הכי מאחל לעצמי בעולם".
