ברחוב קפלן קם העם היהודי, בו עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בו הבין על עצמו כמה דברים
*המחאה עובדת. לא מיד, אבל לאורך זמן. איך אמר מהאטמה גנדי? בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך יצחקו עליך, אחר כך יילחמו בך ובסוף הם יעלו לשידור בשמונה בערב ויגידו שלמרות שאתה האמא הלא־אמיתית במשפט שלמה, הם יהיו מוכנים לשים רגע את התינוק בהשגחה ולהיפגש איתך לחלופי תמונות יח"צ בבית הנשיא, ולחזור בדיוק אותו דבר אחרי החג.
*אגב, למה לא מפגינים ברחוב שלמה המלך? לא מתבקש?
*אתם יכולים לפגוש במחאה המון אנשים נפלאים שלא ראיתם שנים ובקושי לזהות אותם מרוב שהם הזדקנו. בזמן שאתם כמובן נשארתם בדיוק כמו שהייתם, אפילו צעירים ורזים יותר.
*יש כיום בעולם יותר פרצופים שאני מזהה ומזהים אותי מספיק כדי לנהל איתי סמול־טוק, ולפעמים אפילו שיחה ממושכת, מאשר פרצופים שיש לי אשכרה מושג מיהם.
*שקמה ברסלר היא לגמרי הפוטנציאל הכי גדול של ישראל להיות האכזבה הגדולה הבאה. אבל היא לא תהיה, בעיקר כי נדמה לי שאין לה שום שאיפות להיות.
*שקמה ברסלר (כבר הזכרתי אותה?) היא דוברת אותנטית ומרשימה של ציבור גדול שכבר מזמן לא זכה לכזו: ציבור האמהות העובדות. והאבות העובדים. העובדה שיש לה דוקטורט בפיזיקה וחמישה ילדים, ושהיא אף פעם לא בבית במוצ"ש, רק הופכת אותה אפילו יותר לנושאת דגל הג'נגול לדורותיו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
*"דמוקטיה או מרד", אלה המילים. ולא "דמוקרטיה עוברת", ולא "דמוקרטיה אחרת", ולא "טם־טם־טם־טם־טם־טם־טם". נדמה לי. או שאני טועה וזה "דמוקרטיה אומרת", כנראה לעולם לא נדע.
*דגל ישראל ואני במערכת יחסים. התארסנו לפני שלושה חודשים, בקיץ נתחתן. הדגל הוא הברקה גרפית מקסימה, יש בו ים ושמיים ושני משולשים שמונחים סמלית זה על זה, אבל הפוך. הדגל הזה – ולא שום דבר אחר – הוא עוצמה יהודית, והוא גם שלי. הוא סמל חילוני, ליברלי, דמוקרטי ויש משהו מעצים, הצהרתי ופשוט מרגיש נהדר בעצם הנפתו, בעיקר בלילות שבהם הרוח משתפת פעולה. מי חשב שדגל יכול לעשות כל כך הרבה. מי האמין שכמות כזאת של דגלים יכולה לעשות אפילו יותר.
*"אנחנו פה בפינת דה־וינצ'י, תזהו אותנו לפי דגל ישראל" הוא משפט שממש אמרתי לחברים בשבוע השני.
*כשהרחפן מעליך, זה הזמן להניף את הדגל. כשהבן אדם מאחוריך עושה לך עם היד תנועה עצבנית של "הדגל מסתיר לי את המסך", זה הזמן לעשות את עצמך כאילו אתה לא מצליח לשמוע אותו.
*אם כבר רפורמה, בואו נוסיף לה גם את “חוק יסוד: בייגל'ה חם”, הקובע כי בהפגנות של מעל אלף איש המארגנים מחויבים להוסיף קרון ובו גזלן מקצועי שיציע גם צ'יפס, צ'ורוס, נאצ'וס ועוד מאכלים שיש בהם צ' מפורשת (פוקצ'ה! צ'ורבה!), וכמובן בירה מחבית, יין לבן ואפרול שפריץ. ראבק, אם כבר קוראים לנו שמאל פריבילגי וישראל הראשונה, שלפחות התפריט יהיה בהתאם (בהפגנות המוניות בפריז, אגב, יש בדיוק קרון כזה. וצרפת היא מולדת החירות, השוויון, האחווה והבריוש).
*אפשר ללכת הביתה כשנגמר ולהרגיש ממש בסדר גמור גם בלי לרדת לנתיבי איילון. בכלל, כל תל־אביבי סביר יודע מזמן שאיילון לא פותר או מקצר שום דבר. סתם עומדים שם.
*אפשר גם להגיע לכל אחד מ־140 מוקדי ההפגנות ברחבי הארץ מבלי להפוך את חיי שרי הליכוד, או שכניהם, לגיהינום. הפגנות מתחת למרפסת ומחוץ לבית הן אולי מתבקשות בעידן הנוכחי – תכף אפשר יהיה להזמין אחת בוולט – ועדיין; אין שום ילד, אפילו לא של שרי ליכוד, שצריך לחשוש לצאת מהבית.
*"בושה! בושה! בושה!" הוא סלוגן שימושי לא רק במחאה אלא גם בפגישות עבודה, בישיבות צוות, במסעדות בעייתיות ובמצבים אינטימיים מסוימים.
*ברגע שאתגר קרת בתחרות, אין יותר טעם לנסות לבוא עם שלטים יצירתיים. אנחנו כבר לא בליגה למקומות עבודה, דורותי, אנחנו בליגה הלאומית, והרף נמצא אי שם למעלה. פשוט תביאו דגל וזהו.
*יש הקלה עצומה בהבנה שכולנו כאן מבינים את אותם הדברים. רואים את אותם הדברים. קולטים מה מוטל על הכף. ובעיקר: רחוקים מלהיות לבד, או מיעוט או שוליים (או אנרכיסטים). גם אם נפסיד בסוף, נעשה את זה יחד. וזה אומר שלא משנה מה, לא נפסיד בסוף. יש מספיק מאיתנו כדי לוודא את זה.
*שבוע 1: הייתי במחאה וכל מה שקיבלתי היה תסכול וייאוש ותחושה שהכול אבוד.
שבוע 7: הייתי במחאה וכל מה שקיבלתי היה תקווה ששום דבר לא אבוד, ואת הטישירט הגרועה הזאת.
שבוע 12: הייתי במחאה, וכל מה שקיבלתי היה הסכמה מהוססת להשהיה זמנית של בליץ החקיקה כדי להוריד את גובה הלהבות באיילון ולנסות למסמס את המחאה כולה.
שבוע 13: הייתי במחאה, ובחיי, לא רק אני לא קניתי את זה, מתברר שעוד איזה 200 אלף.
ברגע שאתגר קרת בתחרות, אין יותר טעם לנסות לבוא עם שלטים יצירתיים. אנחנו כבר לא בליגה למקומות עבודה, דורותי, אנחנו בליגה הלאומית. פשוט תביאו דגל וזהו
*משהו גדול קרה וקורה פה. גדול יותר מהאנרגיות המדוברות – ויש כאלה, לגמרי – במהלך ההפגנות. משהו שקשור לניסוח מחדש של הערכים המשותפים לציבור ישראלי רחב, להצהרת כוונות ולשרטוט גבולות שאין לציבור הזה כוונה להתפשר עליהם או להניח למישהו להמשיך לרמוס. משהו שקשור לגילוי דוברים ודוברות חדים, רהוטים, מדויקים ומייצגים שאינם – ואולי חבל שאינם – פוליטיקאים. משהו שקשור לתקווה – אולי תקווה ראשונה מזה זמן ארוך מאוד – שייתכנו במקום הזה חיים דמוקרטיים, שוויוניים, הגיוניים, תורמים וחומלים בדיוק כמו שהאבות המייסדים, חותמי מגילת העצמאות, ראו לנגד עיניהם. שלמרות שנות דור שבהן אנשים רבים מדי עשו הכול כדי להחליש, לעקר או סתם לדרוס את הערכים האלה, אין שום כוונה להניח להם למות או להיות מוחלפים בסט אחר לגמרי.
*המחאה הזאת היא לא מחאת 2011. ההיא הסתיימה ב"העם רוצה כל מיני דברים". זו יודעת בדיוק מה הדברים, מה שוות הצהרות של בנימין נתניהו בשמונה בערב ומה נדרש כדי להבטיח שישראל תהיה, גם בשנתה המאה, בתוקף ובכושר טוב.
*זו מחאה עם במאים טובים. ומארגנים טובים. ומסכים והגברה וניתוב וכתוביות ותרגום לשפת הסימנים ומרצ'נדייז ושלטי ענק שנקלטים במלואם רק מהשמיים והפקה מנוסה ויעילה. אין טעם להיתמם; כסף לא קטן הושקע כאן. כסף גדול יותר, אגב, הושקע בפורום קהלת. לפחות כאן הוא הושקע על ידי ישראלים מודאגים ולא על ידי אמריקאים ליברטריאנים תומכי טראמפ, שאכפת להם מישראל כמו שלישראל אכפת מהם.
*דמוקרטיה. לא שום דבר פחות מזה. כי אנחנו, בשלב זה, הרבה יותר מדי מושקעים במקום הזה מכדי לוותר עליו עכשיו. דמוקרטיה או מרד. עוברת. אומרת. או משהו. אבל דמוקרטיה.
המטרה: להפסיק לפחד מהצד השני. האמצעי: לספוג אש גם מהצד שלך
"בא לך ללכת לחטוף קצת מכות?" אני אומרת לרן. "את רצינית?" הוא מרים ראש מהמסך, "את אשכרה חושבת שיחטיפו לנו רק כי אנחנו שמאלנים?". האמת היא שאני לא כל כך מבינה מה קורה לי. מעולם לא הסתכלתי על ימנים כמו על בריונים. אני גם מכירה אישית כמה מהאנשים שכתבו שהם יגיעו להפגנה היום, משה שעבד איתי ב"פטריוטים" וגלעד מהטוויטר, ויודעת כמה הם חכמים ורגישים. לא, אין מצב שהם ילכו למוזיאון תל־אביב וירביצו לכל בחור שמהלך לו שם עם מזרן יוגה בצבע סגול ושייק זרעי פשתן. אבל בשעה האחרונה אני יושבת וקוראת דיווחים ברשתות על מה שקורה בהפגנת החירות, והם כל כך חד־משמעיים בטענה שיש שם אלימות מטורפת שאני הולכת ומשתכנעת: חלק מהם באו להרביץ.
לפני כמה שעות קיבלתי צילום מסך ברשת. פעיל ימין שקרא לבוא להפגנה עם ביצים, סכינים, גרזנים, כל מה שצריך כדי לגמור אחת ולתמיד את השמאלנים המסריחים האלו. טוב שלא ביקש להצטייד גם בנונצ'נקות ובמגרפות חלודות עם טטנוס. קצת גיחכתי על זה, כולם מכירים את המאצ'ואים הגדולים האלו. אנשים שברשת דופקים פוזה של ג'ינגיס חאן, אבל במציאות נשארים בבית כי עלה בנטפליקס ריאליטי חדש. אבל אז ראיתי סרטון שזיעזע אותי ממש. פעילי ימין צעירים ולבושים בשחור שעמדו וחסמו כביש בצפון. בסרטון הם עברו רכב־רכב ומיינו כמו באיזו סלקציה מבעיתה את הנהגים. באחת המכוניות ישבה בחורה בלונדינית עם משקפיים, הם הקיפו את הרכב שלה וקיללו אותה בכזו שנאה מקפיאת עצמות שעמד באוויר ריח של תקיפה מינית.
הדלקנו טלוויזיה ושמענו בחדשות שגברים הקיפו וגידפו גם את העיתונאיות מיכל פעילן ואדוה דדון. ושוב עברה בי צמרמורת כזאת. אספסוף פוגש נשים. "נו די, אל תגזימי עם תסריטי כיכר תחריר שלך", חשבתי בעוד רן נועל נעליים, "גם בצד שלנו ראית עשרות גברים שכיתרו את שיראל ללום, הכתבת של ערוץ 14, והיא עוד בהיריון. והיה גם את הסרטון על החב"דניקים שעברו בקפלן עם המכונית, וראו איך הפרצוף של אחד מהם מכוסה דם אחרי שהוא חטף מכות מהמפגינים". אבל איכשהו זה נשמע לי פחות נורא ואולי גם פחות אמיתי ממה שמספרים לי שקורה עכשיו. כמעט כל מי שאני מכירה כבר מזמן עושה את זה - מקליל ונותן הנחות לכל הדברים הגרועים שקורים בצד שלו, ובוחן בדקדקנות של שמאי מוסר את מה שעושה הצד השני. פתאום זה כל כך הגעיל אותי, מה שקרה לי בחודשים האחרונים, איך התאהבתי ככה במחאה שהפכתי לאישה הזו שחושבת שהצדק נמצא רק בצד אחד. זה רק הבהיר לי יותר שאני חייבת לצאת לשם, לנסות לדבר עם האנשים שהכי קשה לי להבין עכשיו - אלו שתומכים ברפורמה.
***
"יאללה, נלך", אמרתי לרן וקשרתי את לסקה הכלבה. "רגע", רן אמר, ואז עצר ועשה דבר מוזר. הוא הוריד מהקיר שליד הכניסה את אגרופן המתכת שתלוי עליו. "רק ליתר ביטחון, למקרה שזה איכשהו יסתבך". האמת היא שהאגרופן הזה אפילו לא היה אגרופן אמיתי, אלא יצירת אמנות. רן קיבל אותו במתנה מחבר שלו, אורי קצנשטיין ז"ל, אמן מפורסם. "יש לנו את זה ביותר קריקטורה שמאלנית?" אמרתי לרן, "הולכים להפגנה של הימין עם אגרופן נוי וכלבה עם קולר ורוד שהשם שלה כתוב עליו ביהלומים".
כשהגענו לקפלן קרה לי דבר מוזר, הוקסמתי. ראיתי שם אנשים יפים. מעגלים של בחורים צעירים שעמדו והתפללו. קבוצות של נערות ארוכות שיער שדפקו סלפי עם מגדלי עזריאלי ובעיקר המון משפחות עם אמהות ואבות וילדים קטנים שהסתובבו שם עם עגלות. אחרי זה אני אקרא ברשת, מקור החוכמה האינסופית, שזו הייתה הפגנה על טהרת הגברים. "מה זה אם לא רמז מטרים לישראל המשיחית של העתיד שבה נשים יודרו לחלוטין", התלוננה מישהי. איזה קשקוש, הפגנת החירות נראתה כמו פרסומת לאישה הישראלית החדשה, זו שקושרת את המטפחת הצבעונית שלה בדרמטיות סקסית של ביונסה ועובדת כמנהלת מוצר בחברת הייטק אבל גם מגדלת שישה ילדים.
התחלנו ללכת על קפלן, ומהר מאוד רן מצא את עצמו מתחבק עם המון אנשים. חלק זיהו אותו כי הוא עשה לאחרונה תפקיד אורח קטן בסדרה, חלק סתם הופתעו לראות תל־אביבי עם ז'קט אדידס כתום בולט כמו אננס על פיצה בין האנשים. עצוב לראות איך אנחנו, הישראלים, כבר יודעים לזהות במבט לאיזה שבט שייך מי שעומד מולנו. עד כדי כך הפוליטיקאים ובעלי האינטרסים הצליחו להפריד אותנו, שאנחנו כבר מאבחנים האחד את השני לפי גזעים ותתי־גזעים. "לא יפה", אמר לנו בחור אחד עם זקן ג'ינג'י וכיפה, "לפחות הייתם באים עם מגשי סושי וקוקטיילים כדי לעשות לנו וולקאם תל־אביבי". אחר כך הוא סיפר לנו שהוא חיכה כל חייו לרפורמה הזאת. "אבל יכול אני להבין למה אתם בשמאל כל כך מפחדים. הממשלה הגרועה הזו עשתה מלא טעויות, פלא שאנשים כמוכם לא ישנים בלילה?"
הכול כל כך נפיץ ודלוק ורעוע בחודשים האחרונים, שאני כל הזמן מתה מחרדה שמספיק רק גפרור אחד קטן כדי שתפרוץ פה מלחמת אחים. רק בהפגנת הימין הבנתי כמה זה לא כזה קל: רוב האנשים פה מבינים שמטרת העל של כולנו היא בשום פנים ואופן לא להיגרר אחרי הפוליטיקאים המסיתים שמשפשפים אותנו כמו אבני צור האחד בשני.
"בחיי שיש לנו עם כזה מוצלח", אמרתי לרן, וידעתי שאני נשמעת כמו נעמי שמר. אבל זה בדיוק מה שחשבתי, ובדיוק מה שאמרתי גם בהפגנת הדמוקרטיה הראשונה שלי בקפלן. התאהבתי בעם שלי מחדש באותו היום. ופתאום זה רצח אותי, ממש הכאיב לי, לראות איך גם בימין אני פוגשת ישראלים כאלו מענטשים, ואף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא רואה את זה, זה כאילו שמסך ענק ושחור של הסתה וגועל עלה עלינו ופשוט מסתיר את היופי שלנו האחד מהשני.
***
יש לי תכונת אופי כזו שאני רואה הכול ורוד מדי, כמעט אוטופי. כשחזרנו הביתה ישר שלחתי יד לאייפון והקלדתי בספונטניות ציוץ. 140 תווים שבדיעבד יהרסו לי את כל השבת ויכניסו אותי לעצב שעד עכשיו קשה לצאת ממנו. מילים אחרונות מפורסמות שאם רק הייתי יודעת שימשכו אליי כל כך הרבה אש שלילית, אולי הייתי מקפידה יותר על הניסוח. כי באמת שהיה מדובר בציוץ פשטני, טיפה ילדותי. כתבתי שהייתי בהפגנת הימין, ופגשתי שם אנשים טובים, אנשים נחמדים. בחור אחד שקרא לכלבה שלנו "היי פוצי!" ואז בא והדביק לה על הפרווה של הגב מדבקה של "העם דורש רפורמה חוקתית". הוספתי שם גם שורה שעליה כן אתחרט בדיעבד - “לא היה זיק של אלימות”. לא שמתי לב שכך מחקתי את החוויה האלימה של העיתונאיות, ושל אישה שסיפרה לי אחר כך שפעילי ימין חסמו לה את הדרך ואיימו עליה.
אנשים חושבים שנוח לי על הגדר, שזה מה–זה נעים להיות בן אדם מתון. מה שהם לא מבינים זה שעל הגדר יש מלא שפיצים דוקרים, ואנשים שאהבת פעם שוברים לך את הלב כשהם מספרים לכולם שאת אופורטוניסטית מחליאה
בכל זאת, לא היה בציוץ הזה שום דבר שמכניס אצבע לעין או חתרני, אפילו עץ ריח טוב של מכונית היה מצליח לכתוב טקסט יותר נוקב מזה. בגלל זה זו הייתה כזאת הפתעה והלם רע שממש גמר אותי, כשכרטיס הברכה המזמר הזה שכתבתי זכה לכאלו כמויות של שנאה ותוקפנות מאנשים מהצד שלי.
בהתחלה הגיעו כל המקללים הרגילים שקראו לי " מתקרנפת", "חנפנית". אבל מהם לא נפגעתי. כבר מזמן הבנתי שדווקא האנשים שעפים על עצמם כמה הם ליברלים דגולים יהיו הראשונים שסותמים לך את הפה ומנסים להפחיד אותך ככה שלא תעזי יותר לחשוב עצמאי.
מה שכן הצליח להגיע אליי זה האנשים שחשבתי שהם חברים, או לפחות נמצאים איתי בחיבה הדדית. חברת עבר שלי שאני מכירה כבר 20 שנה צייצה שאני אעשה הכול בשביל שייקחו אותי שוב ל"פטריוטים". בחייאת, את מכירה אותי מעולה ויודעת כמה אני עצלנית שמעדיפה להגיד תמיד "לא" להצעות עבודה. עיתונאי מחונן וקולגה שאני מאוד אוהבת מהעיתון כתב, "טוב, הבנתי שאת תעשי הכול בשביל לייקים", ובירך אותי "ביי”. וזה כבר הכאיב ממש, כי הבנתי שהוא תמיד חשב עליי ככה, אז למה לדבר איתי ולחייך אליי כשככה אתה רואה אותי? מעולם לא אמרתי עליך מילה אחת רעה, לאף אחד, תמיד הגנתי עליך, בזמן שאתה מסתיר בתוכך כזה רושם עליי. זה מטריף אותי, האנשים שהכי מתקטננים איתך על כמה שאת לא מוסרית, לא טורחים אפילו לכעוס עלייך בפרטי, כמו שחבר אמור לעשות, אלא בפומבי, כדי שכולם יריעו להם. "תראי מה זה", אמר רן, "חשבת שתקבלי מכות בהפגנת הימין, בסוף המכות היחידות שחטפת היו מהאנשים שלנו.
"העולם נהיה הפוך בגלל הרשתות", רן אמר, "תפזר אהבה, תקבל שנאה. תיתן פיוס, תקבל מלחמה". במיוחד חדרו אליי כל ההאשמות שהנה, גם אני הפכתי לתומכת של נאצים. אנשים העלו תמונות של הגסטפו מתאכזרים ליהודים בליל הבדולח וכתבו "פגשתי אנשים יפים ומצחיקים". מישהו העלה תמונה של היטלר יחד עם הכלבה שלו, גריפין, וכתב "פוצי ואני עם החבר החדש".
אנשים חושבים שנוח לי על הגדר, שזה מה־זה נעים להיות בן אדם מתון, כזה שלא אומר שום דבר מכליל ורע על האזרחים של המחנה השני. מה שהם לא מבינים זה שעל הגדר יש מלא שפיצים דוקרים, ואנשים שאהבת פעם שוברים לך את הלב כשהם מספרים לכולם שאת אופורטוניסטית מחליאה. הלוואי שהייתי בן אדם נחרץ, לפחות הייתי מקבלת חיבוקים ונחשבת לעיתונאית נושכת והיה לי מחנה משלי. ובכל זאת אני ממשיכה לשבת עליה בכל הכוח. אנשים שונאים את הימין או השמאל כבר מלא זמן, ולאן זה הביא אותנו? כל אחד רק מתחפר יותר עמוק בחולות המסוכנים של הדעה שלו, והמנהיגים שמשסים אותנו? הם המרוויחים היחידים.
די כבר עם השקר הזה, יש פה רוב מתון. זו האמת. רק שבקושי שומעים אותנו. ואת הרוב הזה אני ראיתי בהפגנת הימין וגם בקפלן, שלשם אמשיך לצאת ולהפגין כל שבת. בסופו של דבר, מעבר לענני המלחמה, אנחנו מסכימים על מלא דברים, אז לצאת לרחובות ולהפגין? בטח, דמוקרטיה היא מרגשת. להיכנס לאישי ולהשפיל מישהו? זו בדיוק הטעות שהביאה אותנו לאסון הנוכחי.
חירות המסר / כבר בא לי לכתוב טור על שקט. שקט בקופסה, זוכרים שהיה פה פעם בערך דבר כזה? אבל עכשיו הביטו בציור של יזהר כהן. הוא בחר לצייר ב־2023 חירות בשידור חי, כלומר המון אנשים עם המון דגלים ישראליים עוברים בחרבה לאיזה אופק. כי למרות הכול אנחנו עם ישראל בחג החירות. וכשהתודעה הישראלית נעה בחירוק שיניים וחונה בכל מיני מקומות, מהפגנות הענק הזועקות ועד לשאלות הנוקבות על המשך חיינו כאן, אז בתודעת הפסח כדאי שנמלמל: אוי חירות־חירות, כמה את חשובה לכל אחד מאיתנו בימים אלה ואנא היזהרי ממהרסייך ומחריבייך.
ואצלי זה היה: "כן אמר, לא אמר. אמר בדיוק. אמר חצי". אז כן אמרתי. באמאש'כם. נקודה. וואלה אני לא רובוט. ביקשתי בסיפור הפרס שנילחם על הדמוקרטיה, על שלטון חוק ראוי, אבל בל ניקרע לגזרים סופיים בליבה הפועם של הארץ המשוסעת. אילן לא ישן טוב. גם ליהי, סוזי ועוד רבים. חלק אשכרה בדיכי.
ובתוך הקרע איפה נמצאת התקווה? אותה קשה לפטר. אז נדמה לי שאדם מוצא את התקווה בימים אלה בעובדה שיש אנשים שדומים לו והוא מצטופף בחברתם. תקווה זה לדעת לחיות את חיינו הקטנים בתוך חיינו הגדולים. תקווה זה מוזיקה. עוד נגיע לזה. ומאז יציאת מצרים הישראלים אוהבים פשוט לנדוד. "יצר הטיול" גם הוא תקווה. עובדה שכל החברים שלי נעלמו בחג לחוץ לארץ. איפה אתם אהובים? אה פריז עם האייפל. הבנתי.
את חירותי / נזכרתי בשיר הישן "את חירותי" ששרה חוה אלברשטיין וכתב ז'ורז' מוסטקי הצרפתי. "את חירותי שמרתי לי אותך כמו כוכב בסער / את חירותי עזרת לי לעמוד בכל כאב וצער".
טוב אני שונא מילים גדולות, חילופי דברים ולחפש מתנות לחג (כי אני לא מוצא).
אבל יודע שתכף באים ימי הזיכרון להזכיר לנו אותנו ואת אחינו ואחיותינו הקדושים. וכיוון שאני הולך עכשיו לצלם מפגש מרגש עם משפחתו של נמרוד גאון ז"ל שכתב את אני חייל ואל תבכי לי ילדה לפני כ־50 שנה, אז ביי.
הבסיידר / כל פסח אני רוכב לבית שבו גרתי בילדותי שבחצרו עומד שלט "פה כתבה ויצרה נאוה סמל". אחותי זיכרה לברכה. ואני נעמד ושומע את קולה של אחותי החסרה לוחשת לי בדאגת אחות: "היי מותק, איך אתה?" וכשאני מנסה להסביר לה את המצב, מופיע לנגד עיניי חופש פסח התמים שבו היינו כילדים נוסעים לסדר של סבא שלנו דב בקריית־ים גימל. סבא דב (פעם קראו לאנשים על שם חיות) ערך סדר אנושי. הוא היה אדם מאמין פלורליסטי שלא הבדיל בין אדם לאדם, גם אם היה עני או עשיר או אשכנזי או מזרחי. "רק אלוהים באמת ישפוט אותנו בסוף" האמין.
בימים אלה, המושג לעשות סדר מקבל דאבל משמעות מיוחדת. כמו להיזכר בגעגועים במנהיג המנהיגים משה, שעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". משה אולי לא היה מושלם, אבל הייתה לו "ראיית עם" לא סקטוריאלית והוא אחז בדבקות בחוקי המוסר הכי גמישים שיש. גם גדל אצל פרעה וגם תקע לו עשר מכות בעזרת האל. מחשבה נוראית מהדהדת כל הזמן: שאם יהיה דם ברחובות אכלנו אותה.
איי אם סיילינג / בימים של תחילת הגלאסנוסט, במה שנקרא האביב הרוסי, רבים בעולם התבוננו בסקרנות מטורפת בחירותניקים הרוסים שעמלו לפתע על חירותם המתחדשת, אחרי שמשך שנים הגיעו למצבים אקוטיים שבהם הלשינו זה על זה כולל במשפחה.
ערב אחד באותם ימים זומנתי למחלקה במשרד הביטחון והציעו לי במפתיע לצאת לסיבוב הופעות עם רוד סטיוארט.
נפלתי מהכיסא. בסך הכול אהבתי את "איי אם סיילינג" ששר, אבל חוץ מזה מה לי ולו? שאלתי בהפתעה גמורה.
"העברנו כ־20 אלף קסטות שלך בין יהודי ברית־המועצות כדי לייצר מודעות ישראלית עברית", הסבירו השושואיסטים, "ועכשיו לפתע הסכים הפוליטביורו (משרד התרבות הפוליטי הרוסי) שתבוא להופיע לפני היהודים אבל במסווה. היהודים יגיעו בהמוניהם להופעות של רוד ואתה תתלווה אליו וכך הקשר לארץ יישמר".
הסכמתי בהתרגשות. חירותם של אחינו מברית־המועצות עמדה אז בלב העניין הישראלי. אלא שבסוף, אחרי שמפיקיי אמנם טסו לוינה לפגוש את נציגי הפוליטביורו ולסגור עניין, הופיעה ידיעה קטנה שאני עומד להופיע בברית־המועצות, ואז הגיע המסר מרוסיה "הסיבוב הרוד סטיוארטי בוטל". מזל שהחירות לא, ואחינו מברית־המועצות עלו ארצה בהמוניהם.
חרדה / "נפלתם על הדור הלא־נכון" שרים בלהט ובזעם צעירי ההפגנות, כולל הבן הצעיר שלי, כשהכוונה שהם לא דור מזוין ולא פראיירים של אף אחד.
מדור לדור נאמר בהגדה, ואני ישר נזכר בדור שלנו. ילידי המדינה. היינו יצוקים מחומרים יותר משמרים, נטועים בעבר של הורינו, וגם אם פיספסנו את רמזי מלחמת יום כיפור שעמדה לפרוץ היינו הדור הכי נכון להציל את הארץ במלחמה הנוראית ההיא.
עמדנו בפקק ענק בתוך ואן לבן ומאובק באמצע סיני ב–73'. לא היו שם מכת"זיות. בקושי מימיות עם מים לוהטים. וכיוון שאי–אפשר היה לזוז לכיוון התעלה בגלל הפקק נכנסנו לחרדה. וזה היה אולי פקק החרדה הראשון על ישראל שלנו. עכשיו השני
זוכר כמו היום איך עמדנו בתחילת המלחמה כמה אמנים בפקק ענק, בתוך ואן לבן ומאובק באמצע סיני ב־73'. לא היינו לוחמים אלא מרימי מורל. לא היו שם מכת"זיות. בקושי מימיות עם מים לוהטים. וכיוון שאי־אפשר היה לזוז לכיוון התעלה בגלל הפקק נכנסנו לחרדה. וזה היה אולי פקק החרדה הראשון על ישראל שלנו. עכשיו השני. כי האם אפשר בכלל למשוך את השמיכה מעל הראש ולא לשמוע את רעד ההיסדקות של הארץ שבורת הלב? הפסיכולוגית אומרת שרוב המטופלים שבאים אליה (אגב מכל צידי מפת הפוליטיקה) חשים חרדה קיומית.
כשהכול יתבהר / אישית לא הופעתי חודשיים. וכשאני חוזר להופיע אני משקשק. מצד שני מבול סמסים מרגשים הגיע אליי וביניהם גם חבריי בני ה־15 מהצופים עם העניבות הירוקות. ובלי קשר, כשהשבוע נתקלנו בשיר שנקרא "כשהכול יתבהר" ונכתב לפני 20 שנה, זה נראה לי קארמה. והנה תחילתו:
תיקח איתך כובע תצא לטיול /
תגיד לי מה קורה שם בחוץ /
תשאל בשבילי את כל מי שעובר /
האם הכול יתבהר?
פרויקט מרד ורשה / לקראת יום השואה השתתפתי בפרויקט מרגש שבו משתתפים אסף אמדורסקי, שלומי שבת, רן דנקר, ריטה, מוקי, הראל סקעת, עברי לידר, מיה דגן וירדנה ארזי, שמדבבים את גיבורי מרד ורשה ממש במילותיהם. בגדול, שמו את קולותינו על תמונתם הנעה בטקסטים אותנטיים מאז. טוב מי אני ומה אני? שחקן בסך הכול. אבל עשינו את זה כי חשובה הייתה העברת המסר נוכח הימים האלה.
תגיד אולי אתה יודע מתי מתחילה ישועת עם ישראל? שאלתי ברמזור את מוכר ספרי רבי נחמן.
"זה קורה כשהדרך מתמשכת", זימזם במפתיע וצחק.
האמת שזה קורה בעיקר אולי כשלא רואים רחוק ולא רואים שקוף, חשבתי.
בסוף הסדר רחצתי כלים. רחיצת כלים נותנת לי זמן לחירות המחשבה.
האם יצליחו בשיחות לייצר אמון ולהוריד את סף הקנאות בינינו? סבא היה אומר: "יבוא אליהו, אז הכול יצליח". אשרי הסבא.
גם מוזיקה היא חירות / אפריל הגיע. המון שירים נכתבו עליו. אז אפרופו שירים, אולי אלך עם הבן הצעיר שלי להופעה המדוברת של טונה ופלוטניק ואחר כך נקנח בשיר איך זה נגמר בסוף כולם יודעים, של אהוד בנאי החכם בן ה־70, שכתב לי מכתבון מרגש ובין השאר כתב שתודה לאל על המוזיקה בעולם.
מסכים עם אהוד. מבחינתנו, המוזיקאים שבאים בטוב, מזל שיש מוזיקה בעולם כי היא מרפאת פצעים, זעקות וחרדות. ומזל שיש בעולם צלילים. המון צלילים שזועקים את חירות האדם, המחשבה והפעולה, שלעולם לא ניתן שתילקח מאיתנו. לעולם! וזאת חירות המסר של החג הזה.
בפסח נקרא את שיר השירים, אבל איך טקסט מדהים על עניינים שבלב, הפך בכלל לקדוש?
אתם לא באמת רוצים עוד טור על הרפורמה עכשיו בחג, בטח לא בפסח, החג שבו קוראים בבתי הכנסת את שיר האהבה הנפלא ביותר שנכתב בכל הזמנים, שיר השירים. אז בואו נדבר על שיר השירים קצת, נתחמם מדברי תורה וחוכמה במקום להתקרר מוויכוחים עקרים:
את שיר השירים, כמו גם קהלת ומשלי, כתב שלמה המלך. זו המסורת. קהלת נכתבה לעת זקנה. שלמה היה בא בימים. זו מגילה שעוסקת במשמעות החיים מפרספקטיבה של אדם שראה הכול והבין שבעצם לא קרה כלום. את שיר השירים שלמה כתב בצעירותו. מרגישים. זה שיר של אהבה סוערת, מגילה של עלומים.
אבל למרות השנים שחלפו בין כתיבתן, יש בין המגילות הללו מכנה משותף: כמו את קהלת, גם את שיר השירים היה מי שרצה לגנוז. במסכת אבות דרבי נתן נכתב: "בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים, ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם".
*
אגב, הנה תרגיל נחמד וכיפי: קחו תנ"ך ועברו על שלוש המגילות האלה במהירות, קהלת משלי ושיר השירים, כשהמטרה היא למצוא פתגמים שאתם מכירים. הנאה צרופה מובטחת. כמות הפתגמים שאנחנו משתמשים בהם ביום־יום שמקורם בדברי שלמה המלך, זה פשוט פלא גדול. מ"עזה כמוות אהבה" ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" של שיר השירים, דרך "בתחבולות תעשה לך מלחמה" ו"בנפול אויבך אל תשמח" של משלי, ועד "אין חדש תחת השמש” ו"דור הולך ודור בא" של קהלת.
ביטויים שנכתבו לפני כ־3,000 שנה, ועדיין בכוחם לסייע לנו להבין את עצמנו היום.
*
אוקיי, נתקדם. בתוספתא במסכת ידיים פרק ב', ר' שמעון בן מנסיא אומר: "שיר השירים מטמא את הידיים, מפני שנאמרה ברוח הקדש. קהלת אינה מטמא את הידיים, מפני שהיא מחוכמתו של שלמה". לעומתו, רבי עקיבא חשב אחרת: "לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידיים. שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל כתובים קדש ושיר השירים - קודש קדשים. ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת".
כדי להבין זאת באופן פשוט בלי להסתבך, נאמר כך: באותה תקופה ניסו חכמינו לבדל ספרי קריאה רגילים מספרי קודש. רצו לתת לספרי הקודש מעמד מיוחד. לכן קבעו שצריך טהרה מיוחדת כדי לקרוא אותם, ופה הדיון הוא האם קהלת ושיר השירים משתייכים גם הם למעמד הזה. לגבי שיר השירים, רבי עקיבא בסופו של דבר חשב שכן, כשאמר את הדבר הדי מדהים, ששווה להזכיר שוב: "אין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל הכתובים קדש, ושיר השירים - קודש קדשים".
*
יש כל מיני הסברים לאמירה הזו של רבי עקיבא. יש כאלה שאומרים שכל שיר השירים הוא אליגוריה לאהבת הבורא, ושיש בו כל מיני סודות גדולים מתורת הנסתר. יכול להיות. לא מספיק מבין בזה. לי יש הסבר משֶּׁלִּי לכך שרבי עקיבא הרים את מעמדה של המגילה הזו כל כך גבוה. זה הסבר בשני חלקים. לחלק הראשון נקרא בפשטות "העדפה מתקנת": פעם שמתי לב שאיזה רב בישיבה מרים כל הזמן לתלמיד מסוים. חשבתי שהוא אוהב אותו יותר. האמת? קינאתי. בשלב מסוים הערתי משהו בנושא, איזו בדיחה מרירה. אז אחרי השיעור, הרב הסביר לי שהילד שהוא מרים לו חורק שיניים ועובד מאוד קשה כדי ליישר קו עם כולם, זה ילד בלי רקע בגמרא בכלל והוא צריך את הדחיפה הזו. התחושה שלי היא שרבי עקיבא נלחם על שיר השירים כי ידע שיש בעיה עם איך שהמגילה הזו תתקבל. הוא הבין את האתגר שיש בלתווך לאנשים טקסט כזה, שבחלקו כמעט אירוטי, כטקסט קדוש. הוא הבין כמה זה יומרני וכמעט משוגע ובבירור פנטסטי להניח ליד ספרים שמונים מצוות ומספרים על קורבנות, גם סיפור אהבה סוער כזה. וכדי שאנשים יקשיבו לו, כדי שחלילה לא יפספסו את המגילה הזו, הוא היה חייב לומר שלא זו בלבד שהיא קדושה, אלא שהיא הקדושה ביותר שיש. הנפלאה ביותר שיש.
*
לחלק השני של ההסבר שלי, שמגיע כקומה שנייה לחלק הראשון ולא כהסבר נפרד, אקדים במשהו ששמעתי פעם מרב אחר בישיבה, בשיעור הכנה לצבא שהעבירו לנו לפני הגיוס. הוא הביא איזה טקסט של הרב קוק שממנו עלה, כלומר ממנו הוא השליך לנושא שלנו, והסביר שלעשות מארב בלבנון בשבת, כשאתה עם מדים מלאים בבוץ ואין סעודת שבת ושירי שבת ואווירת שבת, זה דבר נשגב בהרבה מעוד שבת בישיבה. דווקא שם יש ניצוצות קדושה אמיתיים. שם, במקום הזה שבו אתה נלחם על החיים, אתה כלל לא נזקק לכל ההצגה הזו, לכל הדברים החיצוניים, לטקס הדתי. שם אתה ממש טובל בקודש. אולי קצת בבחינת “היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה”.
הנה דוגמה מכיוון אחר: כשרופא מטפל בחולה בשבת ומציל את חייו, הוא לא עושה זאת בדיעבד. הוא לא נאלץ בעל כורחו לחלל שבת כי אין לו ברירה. להפך: הוא עושה מלכתחילה משהו כל כך נשגב שהוא מתעלה על השבת, נמצא במדרגה מעליה. נדמה לי שלזה רבי עקיבא מכוון: לקרוא טקסט שבו עוסקים במצוות שצריך לקיים זה קודש; אבל אם יש טקסט שעוסק באהבה והוא כרוך עם שאר ספרי הקודש, יש בו כנראה משהו מעבר לקדוש. איזה דבר מה נוסף.
ואני מזכיר לכם שרבי עקיבא הוא זה שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", והרי בכך עוסק שיר השירים. באהבה. הלוואי שנזכה לאהוב. שבת שלום.
