אביגיל קובארי מסתובבת כבר שנים עם הקרביים בחוץ. ככה, דווקא. שייראו כולם. במובנים רבים זה כרטיס הביקור שלה: לב פתוח באופן בלתי מתפשר. וזה גם מה שהופך את היצירה שלה למובחנת ומתקשרת כל כך. לפגיעה, אבל בעיקר פוגעת. ובכל זאת, הסינגל החדש "ארבעה כדורים", מתוך אלבום חמישי שבדרך ("זהב אדום"), הולך רחוק יותר ואמיץ יותר - אפילו בסטנדרטים המוכרים שלה עצמה, ועוסק בהפלה שנאלצה לעבור לפני כשנה.
"בערך בשבוע התשיעי או העשירי נודע לי שהעובר לא התפתח, ושאני צריכה לקחת כדורים ולהפיל", מספרת קובארי בריאיון ל-ynet. "במעמד הזה גם פתאום הבנתי כמה זה נפוץ. גם מחיפושים באינטרנט וקריאה על הנושא, וגם משיתופים של נשים שקרובות אליי. בדיעבד אני מבינה שהידיעה הזאת תפקדה כחרב פיפיות: מצד אחד את מבינה שזה קורה מלא וזה טבעי, ויש בזה איזו נחמה, ומצד שני זה גרם לי לחשוב שבסדר, זה לא אירוע דרמטי, זה לא ביג דיל, בטח לא בהשוואה לדברים נוראיים אחרים שיכולים לקרות סביב היריון ולידה. חשבתי שטוב שיש לי את הפורקן הזה שאני כותבת שירים, אז לכאורה התמודדתי עם זה. אבל אז חברה טובה אמרה לי 'אביגיל, את לא התאבלת מספיק על ההפלה', ובאותו רגע הבנתי שאני הרבה יותר עצובה וחוששת, ומפחדת לנסות שוב, וקטנת אמונה".
ספרי איך זה מרגיש, התהליך.
"התהליכים הרגשיים הגיעו בדיליי, אבל מבחינה פיזית זו הייתה חוויה נוראית. הכאב הכי גדול שהרגשתי בחיי. למזלי, היו לי שתי חברות שהכינו אותי לזה, ללהרגיש כמו פולסים מטורפים בבטן, כמו צירים. כששאלתי את הרופאה אם זה כואב היא ענתה 'קצת, כמו מחזור', אבל היא ממש לא הכינה אותי לזה. זה עוד משהו שחרפן אותי. זה קורה הרבה עם רופאים לצערי. אולי זה מרצון להגן או לא להפחיד, אבל לא מכינים אותנו מראש למה שאנחנו הולכות לעבור".
מי עבר את זה איתך?
"אמא שלי ובן הזוג שלי שהכי תמכו והיו שם, אבל בסוף זה קורה בתוך הגוף שלך, וזו חוויה מאוד מבודדת מצד אחד, ומצד שני ממש הרגשתי שאני עוברת משהו קולקטיבי בין-דורי. שהכאב הזה מוכר לכל הנשים בעולם בשלב כזה או אחר, והיה בזה משהו מנחם".
את כותבת "תפתחי עוד, תורידי ת'טוסיק, למה אני נופלת על אלה בלי הלב". זה מאוד מתקשר חוויה שגרתית וקשה של נשים מול הממסד הרפואי, אפילו בלי היריונות והפלות. יש פה ביקורת כואבת.
"כתבתי מילולית ממש מה שקרה ביום שאחרי. זה לא שבזמן הכתיבה אמרתי לעצמי 'הנה, עכשיו אני כותבת על היחס המחפיר', הבנתי את זה רק בדיעבד. באופן כללי ככה אני עובדת. בזמן הכתיבה אין לי הרבה מודעות לאיך זה נשמע כלפי חוץ. היה קטע שאחרי ההפלה כאב לי ממש וחששתי שמשהו לא בסדר, אז התקשרתי לאחות. היא הגיבה בכזה חוסר סבלנות וחוסר אמפתיה. כמה דקות אחרי שניתקנו אני מקבלת פתאום טלפון: 'היי, זו האחות, פתאום קלטתי שדיברתי ממש לא יפה, ועברת את מה שעברת ואני מצטערת', ואני גם הצטערתי שאולי היא לא הבינה אותי נכון, וזה היה נחמד. זה היה רגע של 'אוקיי, הנה היא קלטה והיא דאגה לחזור אליי'. אבל יש מלא רופאים ורופאות אדישים ואדישות, ומשהו בפועל צריך להשתנות".
אנחנו בערך בנות אותו גיל - זה שבו את שומעת פתאום על כל התופעות הקשות סביב פוריות. את מרגישה שהנושא הזה כבר מספיק בחוץ? או שזה עוד משהו שרק נשים מדברות עליו ועוסקות בו?
"אני לגמרי מרגישה שכבר יותר מדברים על זה - אבל כמובן שאפשר עוד. כנראה שגם האוזניים שלי הזדקפו מאז שזה קרה לי ואני שומעת הרבה יותר על מקרים כאלה. בגלל שבשבילי זו הייתה נחמה לדעת שעוד חברה עברה את זה, זה היה הדרייב הראשוני שלי, ידעתי שאני חייבת לכתוב על זה. תוך כדי ההקלטה של השיר, מי שהיו באולפן או אנשים שחוו את דעתם בתהליך - זה מיד פתח שיחה על הדבר הזה. עצם זה שמקשיבים לשיר ונפתחת שיחה על הנושא זה משמח אותי. זה אומר לי שיש לשיר פוטנציאל לעשות שינוי".
ההרכב שלך הוא גברי במהותו. איך זה להביא לאולפן ולבמה, אליהם, תוכן נשי באופן מובהק כל כך?
"העבודה עצמה היא בעיקר עם זיו זק, המפיק שלי. הלהקה הם כבר חברים טובים, והם רגילים לתכנים שלי, שלפעמים דורשים איזה רגע. הם הכי פתוחים וחמודים. זיו גם נהיה אבא במהלך הקורונה, וממילא יש לו רגישות גבוהה ויכולת הכלה לתכנים שלי, אבל מאז שהוא נהיה אבא אני מרגישה שיש לו עוד יותר הבנה של החוויה הנשית, של היריון ושל כל מה שאנחנו עוברות. אני מרגישה שהוא לקח את השיר למקומות מפתיעים, שרק חשפו עד כמה הוא רגיש לסיטואציה ומבין אותה".
את חוששת מאיך שהשיר יתקבל?
"חששתי שאנשים יחוו אותו רק כשיר קודר או מדכא או עצוב. אני עדיין קצת מפחדת על הקהל שלי, אבל כבר יצא לי להופיע עם השיר הזה כמה פעמים והפידבק בינתיים הוא חיובי. עד להופעת ההשקה בבארבי (שתתקיים ב-12 ביולי, ה"ב) אני כבר אבין יותר איך הקהל מגיב לשיר הזה".
על קריירת המשחק: "זה להיות עם ראש שקט, אין את הסרטים שיש כשמדובר ביצירה שלך"
אל התואר מוזיקאית-זמרת-יוצרת, הוסיפה אביגיל קובארי בשנים האחרונות גם כמה תפקידי משחק ("אורי ואלה", "פרה אדומה", מתיר עגונות"), ובתקופת הקורונה החלה להגיש פודקאסט ("בּוּבּקאסט" יחד עם תמר גורן, עליו תרחיב בהמשך). בגיל 34, היא ממשיכה להיות קול פורה במיוחד בזירת היצירה הישראלית.
את מוציאה אלבומים בקצב לא סביר. יש לך כבר שגרת עבודה בתהליך?
"בכלל לא שגרה. כל פעם יש איזו התפתחות והשתכללות בנוגע לכמה אני מאפשרת לעצמי לכתוב, ולפחות בשלבים הראשונים של היצירה לא להיות ביקורתית מדי כלפי היחסים הרגשיים שלי איתה. נראה לי ששם קורית העבודה הכי משמעותית. אני מרגישה שעל זה רוב האנשים נתקעים, וזה כן משהו שאני יותר השתכללתי בו. גם בזה שאני בעצמי משתתפת בסדנאות כתיבה, קוראת ספרים על יצירה ומפתחת את המודעות שלי לגבי המקומות הנפשיים שהמקצוע הזה יכול לשאוב אותנו אליהם. אני גם מעבירה סדנאות כתיבת שירים בעצמי, וזה מזכיר לי כל פעם לקיים את מה שאני מנסה להעביר למשתתפים. אם נתתי משימת כתיבה אז לבדוק מה זה מוציא ממני, או אם אני אומרת להם לא להפסיק לכתוב ולא כתבתי שבוע בעצמי - אז זה נותן לי תזכורת".
הכרטיס שלך זו הפתיחות והחשיפה. יש משהו שלא תכתבי עליו? שתרצי לשמור עליו במרחב הפרטי?
"לא".
שליפה מהירה, אפילו לא עצרת לחשוב.
"אני פשוט מרגישה שכל עוד זה כתוב ועובר טוב - רק דברים חיוביים יכולים לצאת מלחלוק חוויות ולספר את הסיפור האישי שלך, לתת את הקול שלך. גם השיר הזה על ההפלה מגיע מאותו מניע, ממקום של לשתף ולשמוע על זה, פשוט כי חסר. עדיין חסרים מגוון הסיפורים הנשיים והחוויות הנשיות, שיהיו נורמליים כמו הסיפורים הגבריים. וגם הפודקאסט שאני עושה עם תמר גורן, שהיא החברה הכי טובה שלי, מביא בכל פרק מישהי אחרת עם מקצוע שונה שעושה דברים שמעניינים אותנו, ופשוט לשמוע אישה שמדברת על הדברים האלה וכמה שיותר, כדי שזה יהיה משהו רגיל".
התנסית קצת במשחק. מה את מקבלת שם שאין לך במוזיקה?
"ראש שקט ושליו", קובארי צוחקת. "ברמה האישית, כשאת חלק מפרויקט של מישהו אחר. את לא צריכה לאכול את כל הסרטים שיש כשמדובר ביצירה שלך. זה עוד עבודה על איך את מגישה טקסט בצורה הכי אמינה והכי נטולת מניירות. אני לא שחקנית ולא למדתי את זה, אז אני מרגישה שנלקחתי לפרויקטים ספציפיים שמאוד התחברתי אליהם. שהיה לי קל יחסית להיכנס לנעליים של הדמויות. אבל העבודה עצמה היא משהו שהייתי צריכה ללמוד, הייתי צריכה להתרגל למה שקורה על סט צילום, להבין מה מצפים ממני ואיך אני אמורה לעבוד".
יש לך שאיפות שם?
"האמת שלא, רק בגלל שאני לא מספיקה להקדיש לזה מחשבה. זה משהו שאני ממש אשמח שיקרה עוד. מדי פעם אני הולכת לאודישנים, אבל אני אפילו לא יודעת להגיד אם זה הרבה או מעט כי אני פשוט לא מכירה את העולם הזה. אני לא יודעת איך אמורים לדחוף את זה, זה ממש על אש קטנה מהסיבה שאני צריכה לשמור את המנוע שלי למוזיקה. אבל בהחלט בא לי עוד פרויקטים של משחק. זה היה מדהים וזה נגע אישית לתהליכים שאני עברתי".
