"בזמנים האפלים, האם עדיין ישירו? כן, עדיין ישירו, על הזמנים האפלים". עם הטקסט הזה של ברטולד ברכט נפתחת ההצגה "הגברת הראשונה" בתיאטרון הבימה, בהפקה משותפת עם תיאטרון באר שבע, ובן רגע הוא נותן לגיטימציה להתכנסות הזו בתיאטרון שנראית עדיין לא טבעית לתקופה. טקסט שנכתב במסכי וידאו על הבמה מצהיר כי החזרות להצגה החלו עוד לפני 7 באוקטובר ונמשכו לאחריו. אפשר רק להניח איזה הקשר נלווה פתאום בעל כורחה להצגה כזו, שמגוללת את סיפורה של ראשת ממשלת ישראל המנוחה גולדה מאיר על רקע מלחמת יום כיפור, איך בן רגע, תוך כדי החזרות, שהתכוונו בכלל לדבר על אירוע היסטורי של לפני 50 שנה, זו הופכת להיות הצגה על ההווה.
מה מרגישים השחקנים כשהם מגלמים את מנהיגי המדינה בעבר, בזמן כזה של שבר עמוק ושל מלחמה? מה עובר ללאורה ריבלין בלב כשהיא, בנעליה של גולדה, אומרת את השורה "כל חייל יקר לי כאילו היה בני, לו הייתי יכולה הייתי נקברת במקומו". מה חש אלכס קרול בתפקיד סרן אשכנזי, מנהיג המפגינים שקורא להנהגה להתפטר, באומרו: "אנחנו לא נשרוד לאורך זמן אם המנהיגים שלנו לא יעשו חשבון נפש. המהיגים הבאים יחזרו בדיוק על אותן טעויות", מה נפער אצל אורן כהן כשהוא מגלם אבא שנודע לו כי בנו מת במלחמה. זו שאלה קצת מוזרה, הרי שחקנים, מהגדרת תפקידם, משחקים. זו עבודתם.
יש פה משהו נוסף, ההצגה בלי להתכוון הופכת להיות תיאטרון תיעודי, שמספר על היסטוריה שמשוחזרת, נכתבת ומתהווה ממש בזמן שמתקיימת ההצגה. "חזרנו להציג אבל לא חזרנו לשגרה. נחזור לשגרה רק כשיחזרו החטופים", פתח והבהיר הבמאי והמנהל האמנותי משה קפטן בתחילת הערב. אי-אפשר בלי ההסתייגות, ההתנצלות על עצם התמקדות בתרבות בערב זה. אי-אפשר "לתת לתיאטרון לדבר" בלי לומר כמה מילים שיוצאות מהדמות. הצורך הזה להיות פגיעים יחד, לייחד רגע של זיכרון, הוא מובן.
3 צפייה בגלריה
לאורה ריבלין מפליאה לגלם את דמותה של ראשת הממשלה השנויה במחלוקת. מתוך "הגברת הראשונה"
(צילום: רדי רובינשטיין )
על כן, באילו כלים יש לשפוט הצגה כזו? האם בעיסוק בשאלה מה עובד יותר או פחות אמנותית? הנה: אכן, לאורה ריבלין מפליאה לגלם את דמותה של ראשת הממשלה השנויה במחלוקת. היא מביאה דמות מורכבת, אסופה, עוצמתית, עם בדידות פנימית ומבטא מדויק. הרגעים שבהם היא יושבת בוועדת אגרנט עם הגב לקהל מול מצלמה גדולה, ודמותה מוקרנת לקהל כאילו היא מתראיינת לטלוויזיה בשחור לבן - הם חזקים ומלאי מבע. אלכס קרול אף הוא בולט וכריזמטי בתפקידו כמנהיג המוחים. יגאל שדה בתפקיד משה דיין, מיקי פלג רוטשטיין כיד ימינה של גולדה ומאיה מעוז כבתה חנה - מיטיבים לגלם את תפקידם. תצוגות משחק אחרות הן לפרקים מוגזמות, כמו גם עומס השימוש ב"קישוטים" - וידאו ארט שמוחלף בין קווי מתאר של מפה, לבין פלאשים מהמלחמה המקורית, קטעי שירים כמו "מי ידע שכך יהיה", "בלדה לנאיבית", "כשצלצלת רעד קולך" או התמוה מכולם - "פה קבור הכלב" - תפורים בגסות ונכפים על העלילה.
ככלל, ההצגה עוסקת בנושא שרק לאחרונה טופל בצורה מרשימה ביותר בסרט "גולדה" שיצר גיא נתיב ובכיכובה של הלן מירן. על אף השוני בין המדיום הקולנועי לבימתי, ההשוואה בלתי נמנעת, ובמובן הפשוט ביותר - זה הקולנועי הצליח להיות נקי, אלגנטי, מהודק סיפורית וחף מ"עודפות" - מה שלא ניכר בהצגה, שבה גם היו קפיצות רבות מדיי בין תאריכים ושנים, למשל לא ברור למה היה צריך לקפוץ גם לשנת 69' ערב הבחירה של גולדה לרשות הממשלה. בחירה נוספת שקיבלה ביטוי בהצגה וזכתה להתעלמות מוחלטת בסרט היא היחסים הטעונים בין גולדה לבתה חנה. בהחלט יש מקום להצגת היחסים האלה, אך צרמה מאוד סצנת הסיום - שבה האם והבת מראות את אהבתן בגלוי לראשונה והקונפליקט ביניהן כאילו מגיע ל"התרה". הבחירה לסכם את ההצגה בזהותה של גולדה כאמא, כאילו זה היה מרכיב משמעותי באופן שבו היא זכורה קולקטיבית - עושה עוול לראשת הממשלה היחידה בתולדות ישראל. מעניין אם זה היה סיפורו של ראש ממשלה גבר, האם עדיין סצנת הסיום הייתה עוסקת באבהות שלו?
3 צפייה בגלריה
ההצגה לא מייצרת תובנה מרחיקת לכת, אך היא מנכיחה אותן, וזה חשוב. מתוך "הגברת הראשונה"
(צילום: רדי רובינשטיין )
ויש חובה לכתוב גם על דברים מתוך ההתבוננות סביב, דברים של המציאות, של ההקשר, כמו העובדה שבעוד שגולדה של הבימה נתנה את הדין מול ועדת אגרנט של 74', ממש מחוץ לתיאטרון התקיימה הפגנה שקראה "הדחה עכשיו!" לראש הממשלה. באותה הפגנה נאמה עופרי צור, אחותו של סרן אמיר צור, לוחם בסיירת מטכ"ל שנפל ב-7 באוקטובר וחתמה את דבריה במילים שלא ברור למי מיוחס המקור שלהן: "התקווה מצויה ברווח שבין השבר ותיקונו". מחזאים ומשוררים יכולים רק להתקנא בסצנה הזו הלקוחה מן החיים.
ההצגה "הגברת הראשונה" רלוונטית לא משום שהיא מספרת את סיפורה של גולדה מאיר ברפרור למלחמה הנוכחית, אלא משום שהיא עוסקת גם ברגש האשמה, בשאלת האחריות - סוגיות גדולות שבוערות בימים אלה בשיח הציבורי. גם אם היא לא מייצרת תובנה מרחיקת לכת אודותן, היא מנכיחה אותן, וזה חשוב. ועוד חשוב ללכת לתיאטרון, וגם למחוא כפיים, וגם להתלבש ולצאת, וגם רק לשהות בחלל התיאטרון. וגם להעניק מקום לאמנותי בתוך היומיומי, גם אם בצנעה, גם אם זה אומר שכרגע אפשר רק "לשיר על הזמנים האפלים".
