כשיצא "שומר הברים" ב-1989 הוא זכה לביקורות גרועות. עד כדי כך שהיה מועמד לחמישה פרסי פטל הזהב, אבל נאלץ להסתפק בפרס הבמאי הגרוע שניתן לראודי הרינגטון, במאי שלא עשה - לפני או אחרי - סרט ראוי לציון. גם "שומר הברים" היה נידון לשכחה אם פטריק סווייזי לא היה מככב בו בתקופת השיא של הקריירה. נכון שלא ניתן להגדיר את הסרט כ"קולנוע איכותי", אבל הוא הפך לגילטי פלז'ר קלאסי הכולל לא מעט רגעים ומשפטים מטופשים לסוג של קאלט.
"שומר הברים" – טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
הדמות שגילם סווייזי - ג'יימס דלטון, שומר במסבאה מוזנחת שנכנס לפעולה כאשר העניינים יוצאים משליטה - הסתייעה בכריזמת ה"זן" של השחקן (ששנתיים אחר כך השתמש באותה כריזמה באופן מוצלח נוסף בסרט "נקודת פריצה"). הסרט כביכול התקיים במציאות שבה מקצוע לא מוערך במיוחד מייצר דמות כמעט מיתית בעיני אחרים. למרות שהגיבור נדרש מפעם לפעם לנקוט באלימות, הוא מסתובב עם פוזה של מאסטר המצויד בשלווה עילאית של מי שיודע שיוכל להכריע כל אדם שיעמוד מולו. עם משפטים כמו "אני רוצה שתהיו נחמדים...עד שמגיע הזמן...לא להיות נחמדים", "אף אחד לא מנצח בקרב" ו"כאב לא מזיק". כשמחברים את ההתרפקות של המצלמה על התחת והשרירים של סווייזי, ההומו-ארוטיות שמתווכת במבט של הדמויות הנשיות, מתקבל סרט מגוחך בדרך בלתי אפשרית, אבל כל כך אמריקנית וכל כך משעשעת.
המעמד שהסרט קיבל עם השנים הפך אותו לראוי למחזור, ולכן אמזון פריים הפקידה בידיו של דאג לימן את בימוי הרימייק "שומר הברים" (Road House). הסרט, שעלה אתמול (שבת) לפלטפורמת השידור, קודר וברוטלי יותר באלימות המוצגת בו, והם מעורבבים עם רגעים קומיים שלא תמיד עובדים. הטון היותר קליל-רומנטי שהיה לסרט הקודם השתנה וזה לא ממש לטובת החידוש.
הפעם הדמות הראשית, אלווד דלטון (ג'ייק ג'ילנהול), הוא אינו שומר ברים במקצועו, אלא אדם עם רקע מקצועי ומוניטין מעורר אימה מהתקופה שבה היה לוחם MMA. המוניטין שיצא לו הוא כל כך מרתיע, עד שעצם הגעתו לזירת לחימה מפוקפקת שבה מתחרים על כסף, גורמת ליריב להעדיף את קריאות הבוז של הקהל על הישארות בזירה. יש לדלטון כמובן טראומה מעברו כמתאבק, והיא תיחשף במהלך הסרט בפלשבקים קצרים ומיותרים. היריב המרכזי של דלטון מגולם על ידי אלוף ה-MMA קונור מקגרגור, בחירת ליהוק שמעוררת חשד ש"שומר הברים" נתפר בשיתוף פעולה עם אנשי MMA וכצעד ראשון בניסיון לעצב למקגרגור קריירה חלופית.
לפרנקי (ג'סיקה וויליאמס) יש מועדון על קו המים בפלורידה קיז. בתחילת הסרט היא משכנעת את דלטון לבוא לעבוד אצלה, כדי שיטפל בטיפוסים המפוקפקים שמתקוטטים אצלה במועדון. היא לא מספרת לו את כל האמת על מי שנמצא שם ולמה הם שם. הבריונים הם שליחיו של איש עסקים בשם בילי ברנט (בילי מגנוסן) שיש לו קשרים משפחתיים לפשע המקומי. ברנט רוצה להשתלט על המועדון כדי להקים על שטחו פרויקט תיירותי שעשוי להניב לו כסף רב, אבל השיטות שלו וחוסר המעצורים שבו הוא לוקה שייכים באופן מובהק לעולם הפשע.
כמו בסרט המקורי, גם כאן יש צד רומנטי שבו הגיבור השרירי לוכד את תשומת ליבה של רופאה בשם אלי (דניאלה מלכיאור). יחד עם זאת, אין כאן את הכימיה המינית שהייתה בין סווייזי והרופאה שגולמה בסרט המקורי על ידי קלי לינץ'. כאן, הדמות הנשית היא יותר הסחת דעת קלה מההתמקדות של הגיבור בשדים הפנימיים שלו, באמצעות פירוק העצמות של מי שמתגרה בו.
בסרט המקורי חבר לדלטון קולגה ומנטור בשם וייד גארט (סם אליוט), דמות בעלת קסם הנושק לסליז, ושגונבת לא מעט סצנות. כאן דמות זו הושמטה לשם ריכוז כל מידת ה"צבעוניות" ברע העיקרי. קונור מקגרגור משחק דמות שהיא קריקטורה כה מוקצנת של חדוות אלימות בלתי מרוסנת, עד שהיא מזכירה שילוב בין ליאונרד סמולס, האופנוען וצייד הראשים מהגיהינום ב"בייבי אריזונה" (1987) של האחים כהן, ודנטה רייס, הדמות ההו-כה-משוגעת שג'ייסון מומואה גילם ב"מהיר ועצבני 10" (2023). למרות שחולפות רק שניות ספורות מהסצנה הראשונה שבה מופיע מקגרגור - ועד שהוא חושף את ישבנו, לא השתכנעתי שאני חוזה בניצניה של קריירת משחק מבטיחה.
נדמה שקל יותר לעשות רימייק לדרמה כתובה היטב מאשר לסרט שאוחז בקסם כה חמקמק, גם אם מפוקפק, כמו "שומר הברים" המקורי. התסריט לרימייק נכתב על ידי שלושה: על הסיפור היה אחראי אר. לאנס היל, שכתב את התסריט לסרט המקורי (יחד עם הילרי הנקין), ולאחר מכן היה אחראי לעיצוב הדמויות בתסריט לסרט ההמשך הכושל (ונטול הסווייזי) "שומר הברים 2" (2006). מלבד היל שותפים גם אנתוני באגארוצי ("בלשים בע"מ" מ-2016), וצ'אק מונדריי, תסריטאי שזה הפרויקט הראשון שלו שמופק. לדאג לימן יש קריירה ארוכה בבימוי בקולנוע ובטלוויזיה - קריירה שבה כבר הוכיח את מיומנותו בבימוי אקשן, בעיקר בסרט הראשון בסדרת ג'ייסון בורן (2002). ואכן, האקשן כאן הרבה יותר אינטנסיבי וברוטלי, אבל גם מלאכותי יותר בגלל השימוש הניכר בכלים דיגיטליים כדי להשיג קרבות מפוארים יותר, ומיקום דינמי עד הפרזה של המצלמה ביחס לדמויות המתקוטטות. זה גורם להיזכר בחיבה בגמלוניות הריאליסטית (באופן יחסי) של המקור. בעיטת ה"ראונד האוס" של סוויזי עדיין מנצחת.
