"חג ההודיה" (Thanksgiving) התחיל בעצם כבדיחה. חפשו בלוח השנה את היום היחיד שטרם זכה לסרט או לסדרת אימה שנקראו על שמו (ע"ע ליל כל הקדושים, חג האהבה, חג המולד וכו'), וקיבלתם אותו. אחר כך קחו טריילר פיקטיבי שהשתלב בין האפיזודות בפרויקט "גריינדהאוס" של טרנטינו/רודריגז מ-2007, והפכו אותו (באיחור של 16 שנה) לסרט אימה קומי. כך נולד סרטו החדש של איליי רות', שהוא גם הסרט השלישי שמתבסס על קדימון היתולי שהורחב מתוך הפרויקט (קדמו לו "מצ'טה" ו-Hobo with a Shotgun של רודריגז עצמו). למעשה, אחת מסצנות השיא של "חג ההודיה" שבה מתחולל טבח במצעד ואדם מחופש לתרנגול הודו ענק מאבד את ראשו מופיעה בטריילר ההוא, כמו גם רציחתה של מעודדת על טרמפולינה וארוחת החג שבכותרת.
"חג ההודיה" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
הסרט הוא, במידה רבה, חזרה של רות' למה שהוא יודע לעשות, אחרי כמה נפילות ("דפיקה בדלת", הרימייק של "משאלת מוות", "הבית עם השעון המסתורי"). הוא מוצלח ברגעים שבהם הוא מזכיר את "הוסטל" המופתי שכתב-ביים רות', אחד מסרטי האימה המבריקים והטובים של העשורים האחרונים; הוא עובד פחות טוב ברגעים שבהם הוא נראה כמו "צעקה 7 ושני שליש". הוא מתחיל כסאטירה מדממת על בולמוס הצרכנות המכונה "בלאק פריידיי", אך בהדרגה נסוג אל הצפוי והמוכר. יש משהו מוזר בעובדה שסרט אימה יוצא בימים אלה לאקרנים בארץ - דימויים אקטואליים של אנשים כלואים במעמקי האדמה השתלבו באזעקה שקטעה לזמן קצר את ההקרנה שבה נכחתי בפלאנט איילון - והצפייה בו מלווה בתחושה של גילטי פלז'ר. איך אפשר ליהנות היום מסרט אימה בישראל?
זה נפתח, כאמור, בסצנה שקצת מזכירה את "שחר המתים" של ג'ורג' רומרו מ-1978, שבו המוני זומבים צרים על קניון שבו מתבצרים קומץ שורדים. הפעם מדובר בחנות נוסח וול-מארט שנבזזת על ידי המון זועם בעיצומו של "בלאק פריידיי". המחדל - האם אפשר לראות בימים אלה סרט שבו היעדרם של מספיק מאבטחים מול פולשים צמאי סיילים מביא לקורבנות בנפש ולטראומה מקומית? - נותר ככתם בהיסטוריה של העיירה השלווה פלימות' שבמדינת מסצ'וסטס. אותה עיירה שבה נחוג לראשונה חג ההודיה באמריקה בשנת 1621 על ידי מהגרים אנגלים שהגיעו על סיפונה של ה"מייפלאואר". שנה לאחר מכן מתחילה סדרה של רציחות זוועתיות לפקוד את המקום, כאשר הרוצח מסתובב חבוש במסכה דמוית פניו של ג'ון קארבר, אחד מהאנשים שעמדו בראשה של ה"מייפלאואר", ועם הגעתם של המתיישבים האנגלים חתם על הסכם שלום היסטורי עם ראש שבט הוומפנואג ששכן במקום שייקרא לימים ניו אינגלנד.
כמקובל בז'אנר המשספים, שאצל רות' מקבל טוויסט מעניין, הגיבורים הם חבורה של תיכוניסטים מקומיים, שאחת מהם היא בתו (נל ורלאק) של בעל החנות שבה התרחשה הטרגדיה. דמויות נוספות כוללות את אימה החורגת והמרשעת (קארן קליש), שכמו המכשפה הרעה באגדות תזכה לגמול הראוי לה, והשריף המקומי (פטריק דמפסי). חדי העין יבחינו גם בג'ינה גרשון שהופעת האורח שלה מסתיימת בקריעת גולגולת בכאוס שמתרחש בהתחלה. ההיבט המייחד את סרטו של רות' (לפי תסריט שכתב עם ג'ף רנדל) הוא שכמה מקורבנותיו של הרוצח הסדרתי נותרים בחיים, כלואים במרתף ביתו ונאלצים להתארח במה שנראה כמו סעודת חג הודיה גרוטסקית ומדממת. האחרים, ובכן, משתתפים בה בצורה חלקית בלבד - ובמילה "חלקית" הכוונה היא למה שנותר מהגוף שלהם - ולא לשכוח את תרנגול ההודו המסורתי, שפה מוגש בצורה מקורית למדיי שתזכיר לחובבי קולנוע מושבעים את "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינאוויי.
2 צפייה בגלריה
כמקובל בז'אנר הגיבורים הם חבורה של תיכוניסטים מקומייםמתוך "חג ההודיה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
זהו סרט מהנה, בהנחה שאתם חובבי הז'אנר, אבל התחושה היא שהתסריט ועולם הדימויים שלו לעוסים מדי. קשה לצפות בסצנה המקאברית של ארוחת החג מבלי להיזכר בארוחה המשפחתית מהגיהינום ב"טבח המנסרים מטקסס" הקלאסי של טובי הופר מ-1974. אבל כבמאי שחתום, יחד עם ג'יימס וואן במאי "המסור", על ז'אנר הפורנו-עינויים - רות', שעיצב את עיקרי הז'אנר ב"הוסטל", מגיש כאן מה שנדמה, ברוח החג, כארוחת שאריות. דימויי ה-gore, הגוף הקרוע והאיברים הכרותים, שהסרט מציע מתקשים לשחזר את האפקט שהיה להם ב"הוסטל", והתוצאה היא עוד מאותו דבר: הנערה שמצליחה לשרוד הן רוצח סדרתי והן ארוחת חג (נראה אותה עושה את זה בליל הסדר). כך, אם יש משהו ש"חג ההודיה" מעיד עליו זה עד כמה קשה להמציא מחדש את מה שעבד כל כך טוב עד שסרטי "צעקה" סחטו ממנו את כל המיץ והדם.
השאלה המתבקשת היא מדוע "חג ההודיה" לא נצמד לרוח הקדימון שלו. מדוע אין בו את רוח שנות ה-70 שלה החווה הפרויקט של טרנטינו/רודריגז והצדיעו הקדימונים ששולבו בו. אחרי הצפייה בסרט צפיתי שוב בטריילר המשעשע שביים רות' (אהבתי שם את קולו העמוק של הקריין המכריז ש"הפעם לא יהיו שאריות" ואת האותיות המדממות של שם הסרט). הוא בהחלט מבטיח משהו שהסרט שמגיע אחרי כמעט שני עשורים לא ממש מקיים.
