הצפייה ב"בית", סרטו של בני פרדמן, מזכירה כמה סרטים ישראליים שנוצרו לפני המאה הנוכחית. הסרטים האלה, בהם "אהבה אסורה" (1997) לפי המחזה "הדיבוק", או "המיועד" (1989), התבוננו בחברה החרדית כמייצגת של עולם חשוך, מיסטי ואלים. בכלל, דימוי החברה החרדית בקולנוע הישראלי, כאמור עד פרוץ המאה הזו, התאפיין בייצוג נלעג (ע"ע סדרת סרטי קונילמל), שהבליט את יתרונותיו של העולם החילוני על פני זה של חובשי השטריימל ועוטי הקפוטה. הסרטים האלה גם נוצרו על ידי במאים חילונים שלא ממש התעניינו לעומק בעולם החרדי מעבר להיבטיו האקזוטיים.
"בית" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
נחוץ היה מהפך של ממש בקולנוע הישראלי, כלומר כניסה של קולות מהעולם החרדי עצמו, כדי לתקן את העיוות הייצוגי הזה. "אושפיזין" של שולי רנד וגידי דר, "למלא את החלל" של רמה בורשטיין, וכן "חופשת קיץ" ו"דניאל אויערבאך" של דוד וולך כבר סיפקו משהו שהוא מעבר למציצנות או התבוננות שטחית בעולם שבטי זר ומוזר. גם אם הייתה בהם ביקורת כלפי העולם הזה, הרי זו נבעה מהיכרות פנימית עימו שלוותה במורכבות אתית ורעיונית. מורכבות כזו היא בדיוק מה שלא קיים בסרטו של פרדמן, שזיכה השנה את כוכביו, רועי ניק ודרור קרן, באות שחקן השנה ושחקן המשנה המצטיין, בהתאמה, בטקס פרסי אופיר.
"בית" מבוסס על סיפור אמיתי שאף זכה בשעתו לסיקור חדשותי, ומי שעמד במרכז הסיפור הזה הוא פרדמן עצמו, בתקופה שבה היה חלק מהעולם המתואר בו. יש בסרט תחושה שפרדמן, שמאז יצא בשאלה למד קולנוע בקמרה אובסקורה וזהו סרטו השני כבמאי (אחרי "התאבדות" מ-2015 שאותו לא ראיתי), מבקש לבוא חשבון עם ראשי הקהילה החרדית הקיצונית בשכונת גאולה בירושלים שניהלה מולו מלחמת חורמה. התחושה הזו מקורה בעובדה שהסרט מציג את גיבורו, בחור ישיבה בשם יאיר קפלן (ניק), כגרסה של דסטין הופמן ב"כלבי הקש" של סם פקינפה מ-1971, שבו הוא גילם מורה חנון למתמטיקה שהופך למכונה רצחנית אחרי שאשתו נאנסת על ידי מקומיים בכפר האנגלי השלו שבו הם עוברים להתגורר. ישנם רק שלושה חרדים טובים בסרטו של פרדמן, והם הגיבור, אשתו וחברו הטוב שמגנים על עצמם ועל הבית (Home) שבכותרתו - שמה של חנות מחשבים וציוד סלולארי שיאיר פותח בליבה של שכונת גאולה.
3 צפייה בגלריה
הסרט אומר בדיוק מה שקהל חילוני, כזה שנחשב ליברלי ונאור, רוצה לשמוע. מתוך הסרט "בית"
(צילום: עופר אלדובי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הסרט נפתח כאשר יאיר חש משועמם מלימוד תורה. אין לנו כל כך מושג למה, אבל זה לא באמת משנה. יתר על כן, הוא נשוי לאישה חרדית המתפרנסת מהוראה (ירדן תוסיה כהן) ונתמך על ידי אביה העשיר (רמי ברוך). לזוג יש ילד קטן, אבל יאיר אינו חש סיפוק ורוצה לצאת לעבוד ולפרנס את משפחתו. מבחינה זו, "בית" הוא הסרט הנכון לשעה הזו, ואם יש לי בעיה מרכזית איתו הרי היא בכך שהוא אומר בדיוק מה שקהל חילוני, כזה שנחשב ליברלי ונאור, רוצה לשמוע. הנה החרדי "הטוב", יפה הבלורית והתואר, שקל לנו לחבב אותו ובאמצעותו גם לתעב, בהיעדר מילה אחרת, את הציבור החרדי החשוך שבסצנת השיא של הסרט מוצג ממש כעדת זומבים המשתוללים ברחובות השכונה.
הנמסיס של יאיר וחנותו החדשה שזוכה להצלחה הוא הרב דוידוביץ' (דרור קרן שגם היה שותף לכתיבת התסריט), ראש ועד השכונה שבתחילת הסרט גובה דמי פרוטקשן מהאברך הצעיר שהפך לסוחר, ובהמשך אוסר עליו למכור טלפונים ניידים ונגני MP3 מחמת היותם לא כשרים ומסוכנים לילדי השכונה. אפשר היה להבין את הדמות הזו יותר אלמלא הפכו אותה התסריטאים לראש כנופיית גנגסטרים מסוכנת. אפשר להניח שאין בכך מרחק רב מאוד מהמציאות, לפחות בחוויה של פרדמן, אבל כדמות בסרט הופך הרב למפלצת של ממש שהזכירה לי פה ושם את דמותו של אל קאפון כפי שגילם אותה רוברט דה נירו ב"בלתי משוחדים". הרוע והשחיתות בגרסתם המזוקקת. במילים אחרות, זהו סרט נגוע בחרדופוביה לא נעימה.
3 צפייה בגלריה
נגוע בחרדופוביה לא נעימה. מתוך הסרט "בית"
(צילום: עופר אלדובי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בעיה נוספת קשורה במערכת היחסים שבין יאיר ואשתו, נאווה, שמעוצבת בעיקר כתומכת וסובלת. היא זו שמוזנחת לטובת העסק החדש, היא זו שצריכה להתמודד עם ההתנכלויות של ועד השכונה, והיא זו שצריכה לדאוג לעצמה בתמונת השיא של הסרט, נוכח האובססיה של בעלה מול ועד השכונה. מצד שני, היא מייצגת חרדיות אחרת: כזו שמשמיעה את קול ההיגיון ויודעת להתהלך בין שמרנות ומרחב נשי יחסי. כך זה כאשר היא מרגיעה את אחותו של יאיר העתידה להינשא בשידוך ואינה חשה בטוחה שזהו הגבר הנכון. "מה שאת רוצה אולי תלוי רק בך" היא אומרת לה, ובהמשך עוטה שמלה אדומה המבליטה אותה בקרב הנשים האחרות שסביבה בחתונה.
"בית" הוא מותחן עשוי היטב, והצפייה בו מהנה. אבל סביר להניח שהוא נעשה מטעמים שהם מעבר להנאת הקהל. האם זוהי דרכו של פרדמן להתמודד עם החוויה הטראומטית שעבר? האם הוא מבקש לומר לנו שישנם גורמים קיצוניים בקרב הקהילה החרדית שמובילים להתנכלויות אלימות? האם הוא רוצה להגיד לנו שלא כל החרדים אותו דבר, והנה - ישנם גם מי שרוצים לצאת ולעבוד אך מעוררים במעשיהם את זעמם של ראשי הקהילה? במהלך הצפייה ב"בית" חשתי שהסרט בעיקר מחניף לצופה החילוני, מטפח בו את אותם רגשות טינה עזים כלפי הפונדמנטליזם הדתי, ונדמה שמתקיים בהלימה מוחלטת עם הרוח האנטי-חרדית שמנשבת היום. לא שיש בי משהו בעד הגורמים הקיצוניים הללו, אבל סרט צריך להציג איזושהי מורכבות רעיונית ומחשבתית שהיא מעבר לחלוקה "טובים/רעים".
יתר על כן, נדמה לעיתים שהסרט הזה עוסק לא במאבק בין החרדי המתקדם והמחנה האולטרה-שמרני, אלא ברצון של יאיר להשתחרר מלפיתתם הכלכלית של הורי אשתו ולהפוך מבחור ישיבה תמים לגבר. זהו מהלך מעניין, אך הסרט אינו מקדיש לו תשומת לב מרובה, ומבחינה זו נדמה כאילו יאיר (השם אולי סמלי) ראה את האור ומבין שכדי לממש את עצמו ואת גבריותו עליו לצאת מאוהלה של תורה. אבל לבטיו בכל הנוגע למהלך הדרמטי הזה של עזיבת הכולל לטובת פתיחת עסק מוצגים באופן שהוא כמעט טריוויאלי. מצד שני, משחקו המרשים מאוד של רועי ניק הופך גם את הדמות הלא לגמרי משכנעת הזו לכזו שאפשר להזדהות איתה ולהאמין לה. "בית" הוא סרט רלוונטי למציאות של ימינו, אבל הרלוונטיות הזו, באופן פרדוקסלי, היא בעוכריו, והוא אומר אחרי הכול את מה שאנחנו רוצים לשמוע במקום להציע חוויה מאתגרת של ממש.
