ככל שזה נוגע לטלוויזיה אסקפיסטית מטופשת, המערב מצא אוצר. הטלוויזיה הקוריאנית, שמשלבת אקסטזה עם רספקט עצום להשתטות פומבית, היא מכרה זהב של פורמטים שאפשר לאמץ. התוכנית האחרונה והמפורסמת שמבוססת על פורמט קוריאני היא כמובן "הזמר במסיכה", ואם אתם מתגעגעים אליה, ולפי הרייטינג שלה אין אלא להסיק שמישהו מתגעגע, אז הנה החולייה הבאה בשרשרת המזון, התחליף שיגמיש עוד יותר את שריר הכסילות שלכם.
"רואים את הקול" מבוססת על פורמט קוריאני עם אותו השם, שעשה את הסיבוב שלו גם בארצות הברית, בבריטניה ובעוד כמה ארצות לפני שהגיע אלינו, ונחת פה עם כמה שינויים קלים. ארבעה שופטים קבועים - עידו רוזנבלום ואבי נוסבאום, אילנית לוי ושירי מימון, מצרפים אליהם אורח מוזיקאי מזדמן (אתמול זה היה מוקי), ויחד הם מנסים לנפות חבורת אנשים אנונימיים, שמוצגים בתארים המקצועיים שלהם בלבד, ולהפריד את המוץ מהתבן, כלומר לנסות לגלות מי מהם זמר אמיתי ומי מהם ממש לא - ולהדיח את הזייפנים.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
זה מתחיל מניפוי על סמך מראה חיצוני, ממשיך לביצוע ליפסינק ומסתיים בחקירה של 30 שניות של המתמודד. בכל פעם שהפאנל המכובד מחליט להדיח את אחד המתמודדים הוא מבצע שיר, ורק אז, אחרי דקות ארוכות בהן השופטים קורסים אל התמוטטות עצבים בלתי אמינה ובלתי פוטוגנית, מתברר אם הם צדקו או לא. בסוף כל תוכנית הזמר האורח יבצע דואט עם המתמודד האחרון שיישאר על הבמה, ורק תוך כדי המופע יגלה אם מדובר בזמר או בצווחן. הזייפן שיצליח לשטות בשופטים ויישאר אחרון, ייקח הביתה 20 אלף שקלים ואת כבודם האבוד של השופטים. את כל היופי הנה מנחה ארז טל, שלא מזמן שילם את חובו לחברה, כלומר לחברת קשת, בתור הטווס ב"הזמר במסיכה".
3 צפייה בגלריה
לבחון אותה דרך עיניים של טלוויזיה איכותית זה מתכון לעיוורון. שירי מימון ואבי נוסבאום. מתוך: "רואים את הקול"
(צילום: באדיבות קשת)
מה אני אגיד לכם, "רואים את הקול" מטופשת בדיוק כמו שהיא נשמעת, ולבחון אותה דרך עיניים של טלוויזיה איכותית זה מתכון לעיוורון. הנטייה המערבית לשבץ תוכניות מסוג זה בשעות הפריים-טיים למרות שבמקור הן נוצרו כדי למלא שעות ריקות של פרה-פריים, היא הבעייתית. בישראל הן הופכות לאירוע של ממש, ולא פעם סובלות מכובד ראש שלא הולם את הפורמט המקורי הקליל. ייאמר לזכותה של "לראות את הקול" שהיא לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות יחסית להפקות של קשת, בעיקר הודות לליהוק של טל והפאנל. ובאותו הקשר, לא יזיק להרגיע קצת עם ההתעלפויות של השופטים ושמישהו יבדוק שמוקי בסדר, נראה שהוא ממש לוקח ללב.
כמו "הזמר במסיכה" גם "לראות את הקול" מעבירה את מרכז הכובד והשואו של התוכנית אל פאנל השופטים וההנחיה הכללית היא לעשות שמח. עידו רוזנבלום, שקודם מעמדת המנחה הטבעית שלו, נוסבאום, אילנית לוי, פיגורות שאיש לא יחשוד בהם שיש להם קשר לזמרה, ולצידם עלה התאנה, שירי מימון, מצליחים לייצר אווירת צהריים-שאכט חסרת משקל. הפורמט גם מנכה לחלוטין את כל הסיפורים המרגשים או מרגשים לכאורה ואת הדרמה של המתמודדים, שמתנקזת לשתי שורות רזומה, ומשאיר רק את רגעי הסוזן בויל המשמחים בהם מתברר שמישהו דווקא ממש יודע לשיר. הזמרים האמיתיים, אגב, היו כישרונות שכל ריאליטי שירה היה שמח להניח עליהם יד (לא אתפלא אם כבר היו מאמצים לעשות זאת). דווקא הקליימקס של התוכנית - במקרה הזה מוקי ישיר דואט עם זמר או זייפן - הוא סוג של נפילה. למי אכפת בעצם? האם יש משהו משפיל בדואט עם אדם שלא יודע לשיר?
בשורה התחתונה "רואים את הקול" היא זנב לשועלים, אבל כזנב כזה היא לפחות מבדרת במידה. מצד שני, בוררי הפורמטים של הטלוויזיה המסחרית בישראל חייבים לשמור על ערנות, אחרת נחצה מבלי לשים לב את קו הגבול המפריד בין בידור לגיטימי מכבה מוחות ובין בהייה שמוטת לסת בדמויות מרצדות ומלהגות. ואיך אמר רוברט דאוני ג'וניור ב"רעם טרופי"? Never Go Full Retard.
