מיילי סיירוס יכולה לקנות לעצמה פרחים, אבל האם היא יכולה להתעלות על ההישג של עצמה? בתחילת השנה היא הוציאה את הסינגל הגדול ביותר של האלבום, Flowers, שהפך במהרה לאחד השירים הגדולים של השנה וגם ללהיט טיקטוק, בזכות הפזמון שלו, שלא יוצא מהראש ולא משנה מה. הוא גם זכה לעיסוק מאסיבי בשאלות על המסרים החבויים בו (או שלא). האם האלבום החדש שלה שיצא בסוף השבוע האחרון יכול להיות מספק באותה המידה? התשובה היא כמעט. סיירוס יכולה לכתוב את השם שלה בחול ולהחזיק לעצמה את היד, וגם ליצור אלבום שיש בו עוד כמה באנגרים, גם אם לא מספיק. בשירים מוצלחים כמו Violet Chemistry, You, Island ושיתוף הפעולה עם סיה, Muddy Feet, היא מנווטת את ספינת החלל שלה אל עולמות חדשים ומוזרים, אבל לא מוזרים מדי.
האלבום Endless Summer Vacation, השמיני במספר של הזמרת, מלא בביטחון (מוצדק) וחזון, גם אם זה לא תמיד מתממש. השאיפה, כפי שהגדיר אותה מייקל פולק שהיה שותף לכתיבת Flowers ושירים נוספים באלבום, היא ליצור שירי פופ מעצימים ופגיעים בעת ובעונה אחת, משימה קשה לכל הדעות. בריאיון ל"בילבורד" הוא סיפר שהם הקפידו שהשיר Flowers יהיה מעצים, ואכן "אני יכולה לאהוב אותי טוב יותר ממך", הוא אחד מהפזמונים החזקים של השנה, מופת של כתיבה, ביצוע ופואטיקה נגישה שיש לה גם מסר.
עוד במדור מוזיקה:
עם זאת, נראה כי האלבום החדש סובל מתסמונת "הארי'ס האוס", על שם אלבומו האחרון והמצליח של שליט בלתי מעורער אחר של עולם הפופ - הארי סטיילס. גם סטיילס החל את דרכו כמתבגר והתפתח מוזיקלית מולנו בזמן אמת, אך רבים מהשירים באלבום שלו גורמים לנו לדז'ה וו - אנחנו מרגישים שכבר שמענו את זה קודם. ואכן, סרטוני טיקטוק רבים מוכיחים דמיון מלודי בין השירים של סטיילס לבין להיטי ענק של א-אה, דיוויד בואי ודואה ליפה. כך גם אצל סיירוס, שמשייטת בין גלוריה גיינור (עם Flowers) למורצ'יבה (עם Hanstand) לבין אירוסמית' (עם השיר Jaded, שללהקה אף היה שיר באותו השם).
חצי מהשירים באלבום נשמעים כמו דברים שכבר שמענו קודם, ומזמן - גם אם הם מופקים להפליא. כך למשל, בשיר Island סיירוס נשמעת כמו גרסה מואצת מעט של Air מימי האלבום Moon Safari: אלקטרוניקה אוורירית, עם השפעה קאריבית, ואפילו רעש של גלים בים כדי שלא נתבלבל. טעם הלוואי ניכר גם בהגשה, כשהזמרת מתעלת את מדונה של Ray of Light והטון שלה מהורהר, רטרוספקטיבי, מלא בתהייה.
במקרה הגרוע ביותר, השירים נשמעים כמו הלחמה של העתקות שונות. השיר River נפתח וגם נסגר עם ליין ששאול לחלוטין משירה של ליזו, It's About Damn Time, וממשיך עם קטע ראפ מעושה שכלל אינו מתאים לטווח הרחב של סיירוס, שנשמעת כאילו היא מחקה את ליידי גאגא של האלבום הראשון. כל השיר נשמע כמו ערבוב סקיצות ורעיונות, כאילו הדדליין דחק והיה צריך לסיים ומהר, ולא כאילו ישנה אמירה של ממש.
כך גם Jaded, בלדת הרוק המיושנת, ו-Rose Colored Lenses. בשני המקרים מדובר בשירים שבהם סיירוס נשמעת כמו עצמה, אבל כשהאנרגיה שלה מופנית בכיוון הלא נכון. ורסטיליות היא חשובה, אבל האמנית במיטבה כשהיא מנצלת את החרחור הגרוני הייחודי לה שהוא חלק מדימוי הרוקנ'רול שהיא התאמצה מאוד לטפח. במקום זאת, היא מאבדת את האדג' כשהיא מתמסרת לאווריריות או ללחשושיות הטרנדית, בילי אייליש סטייל. לא ברור למה ישנה בחירה לחזור לתבניות גנריות ומיושנות, למשל בבלדה Thousand Miles יחד עם כוכבת האלט-קאנטרי האמריקאית ברנדי קרלייל. חוסר המעוף הזה מאכזב, כי ברור לחלוטין שלסיירוס יש את היכולת והמשאבים ליצור שירי פופ גדולים באמת ולא להיטים לרגע, אלא כאלו שנשארים בתודעה הקולקטיבית.
כמו ביונסה, דואה ליפה וכמובן גם סטיילס, סיירוס בוחרת להשקיע במשחקים של רפרנסים, ויוצרת שמיכת טלאים יפהפייה ומרובדת - אבל, כאמור, כזו שאנחנו כבר מכירים. מרוב השראות, מתמסמסת המקוריות, הברק והתעוזה האמיתית שלה ככותבת וגם כמבצעת. Flowers הוא רגע מכונן בתרבות הפופ כי הוא שיר שמצליח להזכיר לכולנו שאנחנו יותר חשובות מכל אחד אחר, בתוספת הוק ממכר. הרבה כוכבות פופ מעבירות את המסר הזה כרגע, מ-SZA ועד שאקירה, אבל כשמיילי עושה זאת, העולם עוצר הכול לרגע ובאמת מקשיב.
אם טיילור סוויפט היא כותבת שמתבססת על סטוריטלינג אישי, ונותנת לנו להרגיש שאנחנו קוראות פרקים ביומן שלה, סיירוס היא כותבת מודעת לעצמה שכותבת החוצה ולא פנימה, וחורזת צירופים פשוטים אבל אפקטיביים. I've got some baggage, let's do some damage - כמה רוקנ'רול יש בצירוף הזה, בשיר You. ההפקה האולד-סקולית, שמרפררת ללהיטים של טוני בנט ונוסטלגיה, היא עשירה ומרובדת, ומוסיפה הרבה קלאסה.
למרות שהכוכבת יצרנית להיטים כבר מתחילת הדרך, והיא חלק מפסגת האיי-ליסט של עולם הפופ העולמי, היו לה כמה התנסויות משונות, ויש לה חיבה לאנדרגראונד או לאינדי היותר-תקשורתי, ע"ע שיתוף הפעולה שלה משנת 2015 עם הפליימינג ליפס, Miley Cyrus & Her Dead Petz. זה לא קורה באלבום הזה, שמסתמן כמסורתי מכל הבחינות, ואף שמרני ברצון שלו להסתמך על המוכר. סיירוס לא ממציאה מחדש את הפופ, אלא עוקבת בדייקנות אחרי נוסחאות עבר, במקום לקחת את הז'אנר למקום חדש.
אחרי שבאלבומה האחרון, Plastic Hearts, הוכיחה שהיא יכולה לעשות רוקנ'רול לא פחות טוב מסטיבי ניקס או בילי איידול, כאן סיירוס ממשיכה להתאמץ להוכיח שהיא יכולה גם להיות מוזיקאית ״אמיתית״ ולא רק כוכבת פופ. כמי שהתחילה את דרכה כשחקנית-ילדה, היא הרגישה שהיא צריכה להוכיח שהיא ראויה, והמסע שלה להוכיח את עצמה ככזו משתלם לכולנו. במהלכו היא ממשיכה לטפס גבוה אל פיסת האולימפוס של הסינגר-סונגרייטרים המסקרנים של דורה.
