סיפורה של היד בקולנוע הוא סיפור אלים למדי. כבר ב-1924 ביים רוברט וינה, מי שהיה אחראי ארבע שנים קודם לכן ליצירה פורצת הדרך של האקספרסיוניזם הגרמני, "הקבינט של ד"ר קליגרי", את "ידיו של אורלוק" – סרט אימה שבמרכזו פסנתרן המאבד את שתי ידיו, ונאלץ להתמודד עם העובדה המצמררת שהידיים שהושתלו לו במקומן היו שייכות פעם לרוצח. שנתיים מאוחר יותר עוצב דיוקנו המכונן של המדען המטורף בעל היד בכפפה השחורה בסרטו של פריץ לאנג, "מטרופוליס" (1926), וזה בתורו השפיע על היד המלאכותית שמצדיעה במועל יד וחונקת את בעליה ב"ד"ר סטריינג'לאב" (1963). אוליבר סטון ביים ב-1981 את סרט הבלהות "היד", שבו ידו של אמן קומיקס, בגילומו של מייקל קיין, שנקטעה בתאונה מחסלת בשיטתיות את האנשים שסביבו. ואיך אפשר להשלים את הרשימה בלי להזכיר את ת'ינג (thing), היד-חיית מחמד של בני משפחת אדמס המורבידית. בקיצור, כדאי להתרחק מהיד.
נגעת נרצחת - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
יד היא גם מקור כל הצרות ב"נגעת נרצחת" (Talk to Me), סרט אימה אוסטרלי חדש ומדובר, ששמו העברי לוקה, במקרה הטוב, בהטעיה. איש לא נרצח בסרט הזה, בוודאי לא מי שנוגעים ביד, שבמקרה הזה הייתה שייכת לאיזה מדיום עוצמתי, ועתה היא מסתובבת במעטה קרמיקה במסיבות צעירים, שבהן היא משמשת אטרקציה מרכזית. מי שלוחץ את כף היד ואומר את מילות הקסם "דברי אליי" זוכה למפגש פנים אל פנים עם דמות מעוותת מהעולם הבא, ואם רק יוסיף "אני נותנ/ת לך להיכנס" – או-אז תיכנס רוחו של המת לגופו. הערת היצרן: אין לשחק את המשחק משך יותר מ-90 שניות. הסתייגות רפלקסיבית משהו, כאשר מדובר בסרט שאורכו, ובכן, 94 דקות.
לביקורות סרטים נוספות:
זה נפתח בסצנה די אפקטיבית המתרחשת בעיצומה של מסיבה, וממשיך כשדמות מרכזית בסרט, מיה (סופי וויילד), אוספת לרכבה את ריילי (ג'ו בירד) אחיה הצעיר של חברתה הטובה, ג'ייד (אלכסנדרה ג'נסן), ובדרך החשוכה הם נתקלים בקנגורו שחרחורי גסיסתו הם עדות לבאות. בשלב הבא, שלושת הנ"ל וחברים נוספים מתכנסים סביב היד הארורה שהתגלגלה אליהם, לא חשוב איך, והם מתנסים בלחיצתה. אלה הם בהחלט רגעים מבהילים, אלא אם צפיתם באי-אילו מאות סרטי העלאה באוב שבהם דמות רפאים מקווצ'צ'ת מתגלה לפתע לנגד עיניהם של בני תמותה מבועתים.
כצפוי, משהו משתבש במהלך המשחק - זכרו, אסור לארח את דמות הרפאים למשך יותר מ-90 שניות - ומאותו רגע טרגי תסתובב אחת הדמויות עם רגשי אשמה עמוקים. זוהי גם נקודת הזמן בסרט שבה הוא פשוט מאבד את זה. לכאורה, מוצעת פה זווית מעניינת על מה שנקרא סרטי ה-possession: זהו לא יותר משיאו של מפגש חברתי של צעירים שמחליף את מסיבות הטראנס והטבע, והרגע שבו הרוח נכנסת לגופו של המשחק מתועד בהנאה רבה באמצעות טלפונים. אבל כדאי להיזהר: רוחות לא נועדו לשעשוע. "נגעת נרצחת", ואני מתקשה להשתמש בשם העברי הלקוי, יכול היה להיות קומדיה שחורה על דור ה-Z, תרבות הטיקטוק, הסטוריז וה-reels, על האופן שבו אנו קודם כל שולפים את הטלפון נוכח אירועים אלימים שאנו עדים להם, ורק אחר כך, אם בכלל, בוחרים להתערב - לו רק לא היה בוחר ללכת למחוזות נדושים יותר.
שכן, שוב לפנינו סיפור על עניין לא פתור עם אמא (שהתאבדה, ואולי לא), על אשמה, וכמובן על הצורך להביא הכול לתיקון. העובדה שהצרות שנופלות על משפחה דיספונקציונלית לבנה הן בגלל כמה צעירים (ורוח רפאים) שחורים, היא אולי לא הדבר הכי נורא שאפשר להגיד על הסרט. בעיקר, זהו סרט שנשען על עולם דימויים מוכר ושחוק, על התפתחויות בנאליות שמעקרות את סיפור הבסיס ממקוריותו, ועיקרן הוא בצורך להתמודד עם שדים פנימיים, ביותר ממובן אחד, כדי להציל את החפים מפשע שנרדפים על ידם. תודו שזו הפעם הראשונה שאתם קוראים את זה.
צמד יוצרי הסרט, האחים התאומים דני ומייקל פיליפו, הם מפעיליו של ערוץ יוטיוב פופולרי בשם RackaRacka המתמחה בסרטוני אימה קומיים. זהו סרט הקולנוע הראשון שלהם והוא צולם בעיר האוסטרלית אדלייד שבה הם גדלו. הוא הוקרן בפסטיבל סאנדנס מוקדם יותר השנה, ונוכח התגובות הנלהבות נרכש להפצה על ידי חברת A24 שהפיצה גם את זוכה האוסקר של השנה, "הכל בכל מקום בבת אחת". לזכותו של הסרט ייאמר שהוא מציע בחלקו הראשון משהו מעולמו המקאברי והאבסורדי של סם ריימי ("קחי אותי לגיהינום"), אבל כאשר הוא פונה לעסוק במה שנראה כ"נושאים רציניים" מבחינה רגשית, הוא פשוט חדל להתקיים.
2 צפייה בגלריה
הסרט מאבד את עצמו כשהוא מנסה לעסוק בנושאים רציניים יותר. מתוך "נגעת נרצחת"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"נגעת נרצחת" אולי לא נועד שייקחו אותו ברצינות, אבל אחרי הכול הוא עוסק בטראומה, תפקוד הורי לקוי (אימם של ג'ייד וריילי, בגילומה של מירנדה אוטו הטובה, הופכת את דמות האם המגוננת יתר על המידה למפלצתית ממש), דינמיקה מטרידה בין בנות ואימהות שעולה נוכח הופעת הרפאים המרכזית בסרט, ועוד כיוצא בזה. האחים פיליפו בהחלט יודעים לספק לצופיהם את מנת התבהלה הנחוצה, אבל ניכר שאין להם מושג מה לעשות עם הנושאים כבדי המשקל שהם מעמיסים על סרטם. התוצאה היא סרט שנע בין האפקטיבי למגוחך, בין רצינות לרשלנות, ובין המקורי והסתמי.
