הנה סוד שאני שומרת קרוב, ושמרגע שייוודע - עלול למוטט לחלוטין את הפאסון התרבותי שטיפחתי בנחישות במשך שנים. בשביל החשיפה הזאת אני מוכנה להקריב את התדמית. להתוודות ולהתבזות. הנה זה מגיע: בחודשיים האחרונים אני צופה מחדש בכל העונות של "האנטומיה של גריי". זה קורה בקצב של שלושה-ארבעה פרקים ליום, ובסופי שבוע המספר הזה מכפיל את עצמו. קחו לכם רגע. זה מזעזע, אני יודעת. "האנטומיה", לפי כל החישובים שלי עצמי, היא לא סדרה "טובה". היא לא מופת טלוויזיוני. אין שום סיבה בעולם לעבור מבחירה את האירוע הזה, עירוב חסר תכלית של קיטש מלודרמטי בכפפות גומי של חדר ניתוח. אבל גם בעומקו של מעשה חסר היגיון אפשר למצוא כמה סיבות טובות. ומה חסר היגיון יותר מאשר לצפות באותן סדרות שוב ושוב כשאת חיה בעידן הטלוויזיוני הכי פורה בהיסטוריה, ובעיקר - כשאת משלמת לכל שירות סטרימינג אפשרי?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"האנטומיה" היא, כמובן, לא אירוע בודד או חריג. ברשימת "צפיית הנחמה" (Comfort Watch) שלי יש את החשודות המיידיות - "חברים", "סיינפלד", "המשרד", "בנות גילמור", "קומיוניטי" ו"ג'יין הבתולה", לדוגמה. אלה סדרות שבלתי אפשרי למנות את מספר הפעמים שרצתי עליהן מההתחלה ועד הסוף, וגם כאלה שפרקים שלהן אני תמיד שמחה לתפוס, או להפעיל, בכל רגע נתון. יש גם את היכל התהילה - סדרות שהן מופת במלוא מובן המילה, ואני חוזרת אליהן פשוט כי אי אפשר אחרת. את "שובר שורות" כולה ראיתי כבר ארבע פעמים מאז שודרה לראשונה. את "פליבאג" ראיתי יותר פעמים משנוח לי להודות. אז למה, למען השם, לעשות את זה?
בניסיון להתחקות אחר התשובה לפרקטיקה הבלתי מוסברת הזאת, חזרתי אחורה בזמן לימי הביניים של טכנולוגיית הצפייה - עידן קלטות הווידאו. אז כפתור הריוויינד היה מהפכה של ממש. הוא אִפשר לי כילדה לצפות שוב ושוב, ושוב ושוב, באותם סרטים. לא חשוב מה קרה באותו יום בבית הספר, ידעתי שאני חוזרת הביתה לארוחה חמה ולעוד סיבוב על "שליחות קטלנית 2", או "טיטאניק", או "היום השלישי". צפיתי שוב ושוב בקליפים שהקלטתי מ-MTV, ובפרקים של "תיקים באפלה" ו"דוסון קריק". זה היה מנחם במלוא מובן המילה. רגע בטוח של ידיעה בעולם של אי ודאות, שמאיימת לכלות אותך כשאת על סף גיל ההתבגרות. כי כשלחצתי פליי, ידעתי בדיוק מה עומד לקרות ואיך הכול ייגמר.
התחושות האלה הן בנות שחזור. עובדה: גם הרבה אחרי שקלטות הווידאו נשכחו מהעולם אני עושה את אותו הדבר, ואני לא לבד. "עוד מישהו צופה באותן סדרות שוב ושוב?", מכריזה כותרת ברדיט, בסאברדיט שמוקדש כולו להתמודדות עם חרדה (ולא, נניח, לחובבי טלוויזיה מושבעים). "השנה האחרונה הייתה לי קשה, והיה לי מאתגר במיוחד לנהל את החרדה שלי. שמתי לב שכשהחרדה מגיעה אני נוטה לצפות בסדרות ובסרטים שוב ושוב". כמעט 300 תגובות בדיון הזה מאשרות - במינונים שונים של חרדה, צפייה חוזרת (Rewatch) בסרטים ובסדרות מספקת הפוגה, רגיעה ואפילו נחמה.
אז למה אנחנו מתעקשים לחזור לסיפורים שאנחנו כבר מכירים? ד"ר רוברט קראפט, פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת אוטרביין שבאוהיו, הסביר במאמר ל"פסיכולוגיה היום" את ההשפעות השונות של צפייה חוזרת על המוח שלנו. ב"לקום אתמול בבוקר" (1993), ביל מארי מגלם שדרן טלוויזיה שנאלץ לחיות שוב ושוב את אותו היום בדיוק. לדברי ד"ר קראפט, הסרט הזה מדגים מה אנחנו מרוויחים כשאנחנו חוזרים שוב ושוב אל אותה העלילה: "אנחנו זוכים לעקביות, עם משהו חדש קטן בכל פעם שנוסף הודות לקשב סלקטיבי ולמגבלות הזיכרון שלנו. כשאנחנו כבר מכירים את העלילה הבסיסית, אנחנו פנויים לזהות ולהעריך את הפרטים הקטנים".
קראפט מדבר גם על אפקט החשיפה - שלפיו ככל שאנחנו נחשפים שוב ושוב לאותו שיר, לאותו פרק, לאותה יצירת אמנות, אנחנו מתאהבים בהם יותר ונקשרים אליהם יותר מבחינה רגשית. בנוסף, עיקרון המאמץ המועט מכתיב שכיוון שאנחנו כבר מכירים את הסיפור, נוכל לתת למוח שלנו להיות במצב רגיעה ועדיין ליהנות מחוויה בידורית לא מחייבת. וכן, ישנו גם העניין הפעוט של נוסטלגיה: "בעת צפייה חוזרת בסרט, לדוגמה, אנחנו מוצבים בעולם אחר - לא רק בעולם שמוצג בסרט, אלא בזה שלנו כשצפינו בו בפעמים קודמות. אנחנו יכולים לחיות מחדש קשרים עם אנשים, שיחות שניהלנו בזמן או אחרי הצפייה, סיטואציות שלמות". לצפייה כזאת יש עוד שלל יתרונות - כגון חזרה לזיכרונות מתוך פרספקטיבה חדשה ובוגרת יותר, באופן שמאשר לנו את ההתבגרות והצמיחה של עצמנו.
בספרה "On Repeat: How Music Plays the Mind", אליזבת מרגוליס חוקרת את הנושא של רפטטיביות במוזיקה, או במילים פשוטות - למה אנחנו נהנים כל כך לשמוע את אותם שירים שוב ושוב. היא מציגה את התיאוריה שלה סביב "כוח העלאה באוב" (Conjuring), וטוענת שהחזרתיות מעניקה לנו תחושת שליטה על מהלך הדברים ועל התוצאה. לדבריה, כשאנחנו שומעים את אותו שיר או צופים באותה סדרה אנחנו מקבלים תחושת כוח, כאילו שהדמויות עושות בדיוק מה שאנחנו אומרים להן. השליטה היא לגמרי בידיים שלנו. אפילו שזה "רק בתוך הראש שלנו", תחושת הסיפוק והשליטה שאנחנו מקבלים היא אמיתית לגמרי.
ישנו גם, כמובן, פרדוקס הבחירה. העובדה שאנחנו מוצפים בתוכן היא גורם חרדה בפני עצמו. הדפדוף האינסופי בקטלוגים של נטפליקס ודיסני, בערוצי ה-VOD, לצד תוכן בערוצים ליניאריים למי שעוד מעז לשבת מול הטלוויזיה ולתת לה לענות על השאלה הנצחית "מה רואים היום?" - כל אלה הם גורם מציף. כמה פעמים מצאתם את עצמכם פשוט לוחצים פליי על פרק או סרט שכבר ראיתם אחרי משהו כמו חצי שעה של גלילה שבסופה פשוט לא ידעתם מה להחליט? זהו הפרדוקס בהתגלמותו: ככל שיש יותר מותגים של דגני בוקר על המדף, כך יהיה לנו קשה יותר לבחור אחד. והטלוויזיה שלנו היא כמו האנגר שלם של קופסאות קורנפלקס.
אנחנו כמובן לא צריכים לעמוד מול מדפים עמוסים בסופר או מול קטלוג נטפליקס כדי להרגיש מידה מסוימת של חרדה. אלה רק מתווספים לאירועים "הגדולים" של העולם - ממגפות ועד להפיכות. הפסיכולוגית ד"ר פמלה ראטלדג' התייחסה במחקרים שלה לנושא של צפיית בינג' וצפייה חוזרת. לדבריה, חזרה לסיפורים שאנחנו מכירים מאשרת לנו שיש סדר בעולם. "אנחנו מותשים כל הזמן, כי אנחנו נתונים תחת נטל של חוסר ודאות. אז במה נצפה כדי שיעניק לנו קצת נחמה וקצת תגמול מיידי, שמצד אחד לא ירוקן אותנו מאנרגיה ומצד שני ישתלם לנו? זה מה שהופך סדרות כמו 'המשרד' ו'חברים' לבחירות טובות".
אז כן, בחודשיים האחרונים אני חוזרת לאסונות המופרכים של "האנטומיה של גריי". אני עושה את זה כי האסונות המופרכים האמיתיים של כל מה שקורה פה מחזיקים אותי במצב קבוע של חרדה. במקרה של מקדרימי וחבורתו, לפחות אני יודעת איך זה עומד להיגמר - ובימים האלה זה ממש לא מעט.
