30 שנה ודבר לא השתנה, ואם תפקחו לרגע את העיניים תוכלו לראות שהניינטיז עדיין כאן. האליפות שוב ירוקה, הפרקים של "סיינפלד" זמינים בנטפליקס, ברשתות האופנה מציגים טי-שרטים של להקות רוק בנות 30 ויותר, ובחנויות הספורט מציעים כובעים של שיקגו בולס כמו בימים שמייקל ג'ורדן רקד על הפרקט. גם המוזיקה מהימים ההם עדין חיה בזמן הזה, ולא רק בתוכניות ובכתבות הנוסטלגיה: גאנז אנד רוזס שוב הגיעו להופיע בפארק הירקון הערב (ב') ומילאו אותו בלי כל בעיה, ואיפה הילד, מהנציגים הבכירים של דור הרוקסן ההוא, חיממו אותם יפה.
גאנז אנד רוזס מבצעים את Live and Let Die בפארק הירקון
(צילום: רן בוקר)
הרכבת האווירית של 1993, אותה שנה חלומית שבה בני הדור שלי הרגישו שאנחנו הופכים באמת לחלק מהעולם המערבי, הנחיתה פה לאורך כמה חודשים נציגות נאה למדי של כוכבי המוזיקה הכי גדולים שפעלו אז, ובהם גם את חברי גאנז אנד רוזס. אגדות רוק ופופ שרגע לפני כן עוד הופיעו רק על המסך של MTV בסלון בית ההורים - פתאום ניגנו ושרו ליד הבית שלנו, או במרחק שעה וחצי נסיעה ממנו. על הנייר, הביקור הראשון של גאנז אנד רוזס לפני 30 שנה היה אמור להיות אחד משיאי האביב והקיץ ההם, אבל זה לא בדיוק מה שהתרחש על הדשא.
קצת אחרי ההופעה הדי מאכזבת ההיא של הלהקה, שבמהלכה ראית אותה אבל לא באמת הצלחת להרגיש אותה, גם חבריה הבינו שהם צריכים קצת חופש אחד מהשני, ומוטב בדחיפות. אלבום קאברי הפאנק שלהם, The Spaghetti Incident?, שיצא לאחר סיבוב ההופעות הטרנסאטלנטי ההוא שעצר גם אצלנו, התגלה כדייסת אטריות לא מזוהה שכל הרוטב שבו היא שחתה נשפך עליך עוד לפני שנגעת בה. גאנז אנד רוזס, עד לפני שני רגעים אחת מהלהקות הגדולות בעולם, נכנסה לשנת חורף ארוכה. גם האלבום שרוז הוציא תחת שם הלהקה, Chinese Democracy אחרי שנדחה שוב ושוב, לא הצליח להפיח בה חיים חדשים. גאנז אנד רוזס יכלו להישאר עוד שריד יפה לעבר - אבל לפני שש שנים, שלושה מחברי ההרכב המקורי נחתו פה במסגרת סיבוב הופעות האיחוד הראשון שלהם, וסיפקו פיצוי נאה על עוגמת הנפש מ-1993, פלוס עודף.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
ועכשיו הם שוב הגיעו לפה, ועד כמה שזה נשמע מפתיע - הם לא פחות טובים ומהנים ממה שהם היו בזמן אמת. הקול של רוז אמנם לא נוסק תמיד לגבהים המקוריים, ופה ושם הוא אפילו קצת חורק. הוא גם מתרוצץ הרבה פחות על הבמה, בטח בהשוואה לקילומטראז' שהוא גמא עליה בכל ערב בתחילת שנות ה-90, אבל הוא נותר סולן רוק מלא כריזמה שמוכן לעבוד קשה בשביל הקהל שלו, ולא מורח אותו עם קלישאות. סלאש - שבניגוד אליי לא איבד ולו תלתל אחד (ועדיין חובש את המגבעת השחורה ההיא) - הפגין לאורך הערב סדרת סולואים מרשימה ומחליף גיטרות באותו קצב שבו רוז מעדכן את המלתחה שלו.
גם נגני הליווי של ההרכב הנוכחי, ובהם גם הקלידן דיזי ריד, מבצעים את תפקידם כראוי. מרגשים אפילו יותר הם הרגעים שבהם הוא סלאש ומק'גאן הבסיסט מתקרבים עם צווארי הגיטרות שלהם איש לרעהו. זו לא עוד קלישאת רוק שמדגמנת להקה ותיקה, אלא דוגמה לכך שחברות ארוכת שנים בין מוזיקאים יכולה לנצח כל גרם ציניות הנובעת מתובנות מפוכחות על גיבורי נעוריך. כשאתה מרגיש לערב אחד שוב בן 17 - רק בגוף של בן 47 - אתה מבין עד כמה רוקנ'רול יכול לתפקד כטיפול אנטי-אייג'ינג יעיל.
2 צפייה בגלריה
חברות ארוכת שנים בין מוזיקאים יכולה לנצח כל גרם ציניות. גאנז אנד רוזס בפארק הירקון
(צילום: דוד גרנות)
הסט-ליסט המאוד נדיב שלהם מטייל בין המתבקש וההימנוני לבין האזורים המיועדים למיטיבי הלכת שהגיעו למופע. כמעט אף להיט גדול אינו נפקד: לא Civil War (שהקודש לאוקראינה) ולא Welcome to the Jungle, לא You Could Be Mine וגם לא Patience האקוסטי, ובטח שלא Sweet Child O' mine שזכה לאינטרו יפה בדמות עוד סולו ענק של סלאש. גם הקאבר שלהם לדילן (Knockin' on Heaven's Door) ולווינגז של פול מקרטני (Live and Let Die) מבוצעים כהלכה, והם לא היו היחידים. היעדרו התמוה של Don't Cry מההופעה אמש הוא כבר עניין שמצדיק כינוס ועדת חקירה. לעומת אלו, על הנציגויות המעטות יחסית מתוך Chinese Democracy ו-The Spaghetti Incident? היה ניתן לוותר, למרות שהם לא ממש פגמו בחוויה הכללית. גם קהל משולהב זקוק למנוחה קלה מדי פעם, בטח בהופעה שנמשכת כמעט שלוש שעות.
אנז אנד רוזס מבצעים את Live and Let Die בפארק הירקון
(צילום: עומר טסל)
למרות כמה רגעים חלשים שקרצו אולי רק למיטבי הלכת, לאורך ההופעה המאוד ארוכה של גאנז אנד רוזס בפארק הירקון הלכה והתחדדה ההבנה שגם אם את השירים הכי טובים שלך אתה כותב ומקליט בין גיל 20 פלוס ל-30 מינוס שלך, רק כשתתקרב לגיל 60, תוכל גם לבצע אותם כהלכה על הבמה. וההופעה הנוכחית של רוז, סלאש, מק'אגן, ריד ושאר הנגנים שמשלימים את ההרכב הנוכחי והמורחב של הלהקה, היא כיתת אמן ומתנה גדולה למי שגדל עליהם, וגם לאלו שבחרו להיכנס אל הג'ונגל שלהם בהמשך.
אחת מהן, הבכורה שלי, הייתה לידי. בדומה לי, גם היא ראתה אותם בפעם הראשונה רגע לפני יום הולדתה ה-17, שניה ורבע לפני החופש הגדול המקדים את כיתה י"ב. לפני ההופעה נתתי לה קצת שיעורי בית והסברתי - מתוקף מצוות עשה של והשמעת לבתך - מהם בעיניי ובאוזניי רגעי המפתח של הלהקה מתוך שלושת אלבומיה המרכזיים: Appetite for Destruction המטלטל והפרוע מ-1987 וצמד ה-Use Your Illusion הכפולים שהגיעו ב-1991. מבט רחב שמלאה וימינה מגלה לי שאני לא היחיד שהגיע לכאן עם חלק מיורשיו החוקיים. לשמחתי ולשמחתם של רבים מבאי הפארק, מרבית השירים שביקשתי לשמוע גם בוצעו אמש.
גאנז אנד רוזס של תחילת הניינטיז (שנקראו פה בעיתוני התקופה "רובים ושושנים") היו הרכב רוק כבד סופר מצ'ואיסטי ומגה-מגלומני, שציטט לא מעט מלד זפלין, מהרולינג סטונס ומאירוסמית' ולא עשה דבר ברמיזה. הם נשענו על כתפי ענקים והפכו לעצומים לא פחות בזכות עצמם עד לקריסה הבלתי נמנעת. השירים שלהם היו ארוכים ומורכבים (גם הפעם בפארק), הקליפים שלהם היו מרהיבים ומטופשים (נסו למשל לצפות היום בכל תשע הדקות של November Rain).
המוזיקה שלהם השתנתה עם התחלפות העשורים והיכן שפעם היו רק גיטרות ותופים (באלבום הבכורה הפרוע והסופר-נמכר שלהם), הופיעו עכשיו (בשני האלבומים הכפולים שנועדו כבר לדור ה-MTV) גם הרבה מאוד תפקידי קלידים, ופה ושם אפילו תזמורת מלאה. גם היחס בין הבלדות שאליו דחף רוז עכשיו לבין שירי הגיטרות המסעירים שהמשיכו ליצור סלאש ומק'גאן, החל לנטות לעבר הראשונות. המהלך הזה הצליח להרחיב את קהל היעד של הלהקה, אך הוא גם הרחיק ממנה חלק לא מבוטל מאלו שהתאהבו בה בעקבות הפריצה הגדולה שלה בסוף האייטיז. על הדרך הוא גם הוביל לעזיבת שניים ממייסדה - הגיטריסט איזי סטראדלין והמתופף סטיבן אדלר. אבל גם בגרסה הלהיטית יותר שלה בתחילת שנות ה-90, גאנז אנד רוזס הייתה להקת רוק מאוד משכנעת ביכולות שלה. היא הייתה כזאת גם בפארק הירקון.
גאנז אנד רוזס מבצעים את Sweet Child O' Mine בפארק הירקון
(קרדיט: עומר טסל)
הקשר בין האז לעכשיו צף ועולה בכל פעם שאתה עוצר להרהר מה קרה לאהבות הנעורים המוזיקליות שלך. ולמרות שההופעה של גאנז אנד רוזס מתרחשת עכשיו, היא בעיקר חוגגת את האתמול, ולא רק במובן של ליל אמש. בזמן שכוכבים צעירים מגיעים לפה כדי לעשות טובה, מפעילים אוטו-טיון, מעלים רקדנים ורק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לרדת מהבמה ולטוס מפה ליעד הבא, בני השישים פלוס-מינוס האלו מדגימים לאורך דקות רבות כיצד מופע פארק צריך להיראות ולהישמע, וכיצד משלהבים קהל עצום, מהגדולים ביותר שנראו פה בשנים האחרונות. עם סט ארוך שנמשך כשלוש שעות, סאונד משביע רצון ולא מכאיב מדי ומסכי ענק שמשדרים למרחק כל ריקוד אצבעות של סלאש על הגיטרה. זו הופעה שבה אנשים אשכרה מנגנים על כלי הנגינה שלהם על הבמה ולא רק מפעילים מקלדות שליטה.
גאנז אנד רוזס של 2023 כבשה את פארק הירקון עם תצוגת רוק מרהיבה והוכיחה שוב שהיא להקה גדולה שרוצה לתת, לעיתים אפילו יותר ממה שכל הקהל שלה גם מסוגל להכיל. ולראיה, לאחר הביצוע הנהדר שלהם ל-Knockin' on Heaven's Door, ועוד לפני ההדרן, החלה נטישה של חלק מהקהל אל עבר היציאה. אלו שיצאו אמנם הרוויחו קצת זמן יקר לפני פקקי הענק שבסיום, אך הפסידו שני ביצועים נהדרים בדמות Patience האקוסטי ו-Paradise City מאלבום הבכורה שלהם.
2 צפייה בגלריה
כבשה את פארק הירקון עם תצוגת רוק מרהיבה. גאנז אנד רוזס בפארק הירקון
(צילום: דוד גרנות)
30 שנה והכול השתנה. הרוק שגאנז אנד רוזס והקולגות שלה יצרו ושלט אז בעולם המוזיקה איבד את מקומו. את כוכבי האתמול החליפו גיבורי תרבות חדשים שמגיעים אל הקהל שלהם בדרכים אחרות, ואין שום טעם לבקש מאלו שלא נולדו אז וחוו את הימים ההם על בשרם לזייף געגוע לתור הזהב האחרון של הרוק. אבל הלב של רבים מאלו שגדלו על השירים הגדולים של גאנז אנד רוזס לפני דור, שב ועלה והתמלא לאורך דקות ארוכות מאוד של עונג שהצליח לנצח כל בדל ציניות שאולי ניסתה להידחק בין השורות ובין השירים.
עבור 60 אלף האנשים שהגיעו אמש לפארק הירקון לא היה מדובר רק בעוד יום קטנות שהתחיל בזחילה אל וממקום החנייה. זהו היה ערב גדוש וארוך (אפילו מאוד, בטח כשמוסיפים לחשבון הסופי את משך זמני ההגעה, החניה והחזרה הבייתה), שהזכיר להם מה ומי הם היו פעם, והצדיק כל דקה ושקל שהם השקיעו בו. יחס ישיר שכזה בין השקעה לבין תמורה מיידית קשה לקבל גם בימים נטולי אינפלציה. זכייה בו בתקופה שכזו היא כבר הישג כפול ומכופל.
