צלילי המוזיקה המלנכולית שכתב ברנרד הרמן לסרטו של אלפרד היצ'קוק "ורטיגו" (1958) מלווים רבות מדקותיו של "מחברות שחורות", סרטו התיעודי הייחודי של שלומי אלקבץ המוקדש לאחותו המנוחה, רונית. סרטו של היצ'קוק (שנבחר לפני כעשור לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים במשאל שערך המגזין Sight and Sound) עוסק בטראומה, אשמה, אובססיה אל המוות, ותשוקה פרוורטית להתאחד עם המת. על כן, הבחירה ללוות בצליליו המוכרים את הסרט, שמתאר תשוקה של אח לאחותו המתה, היא טעונה במיוחד.
"מחברות שחורות" - טריילר
קשה שלא להישאב אל הסרט הזה, המורכב משני חלקים: "ויויאן", שנקרא על שם הדמות הקולנועית שגילמה אלקבץ בסרטי הטרילוגיה המשפחתית ושעלה בסופ"ש האחרון לאקרנים, ו"רונית" שהקרנותיו יחלו ב-6 בינואר. נדמה לי שמעולם לא ראיתי סרט כזה: מכתב אינטימי של אח לאחותו האהובה, שבו הוא חושף את הקשר הסימביוטי, לעיתים באופן מטריד, שהיה ביניהם. זוהי התבוננות אובססיבית באחות המתה, שבאמצעות החומרים המתועדים והמעשה התיעודי עצמו, כמו שבה לחיים כדי לאפשר בפעם האחרונה את האיחוד בין השניים. שני החלקים של "מחברות שחורות" מהווים יחד יצירה מונומנטלית ואישית בעת ובעונה אחת. הסרט מורכב מ-600 שעות שצולמו על-ידי שלומי במשך שלושה עשורים, ולאחר מותה של רונית בשנת 2016 נערכו במהלך חמש שנים. עורכת הסרט היא ז'ואל אלכסיס, שערכה גם את סרטי הטרילוגיה המשפחתית של ויויאן אמסלם ("ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט, המשפט של ויויאן אמסלם"). הבחירה במילה "מחברות" לכותרת, ולא נניח יומנים, משמעותית להבנת מהלכיו וכוונותיו של הסרט. אין כאן תיאור כרונולוגי, אלא פיסות זיכרון שכמו הודבקו במחברת, שצבעה מייצג אֵבֵל אך גם את הזהות המזרחית שקשורה בדמותה ובדימוי הקולנועי של אלקבץ.
ואמנם, הדימוי הקולנועי של רונית אלקבץ – ודאי בסרטי הטרילוגיה הסמי-אוטוביוגרפיים – מזוהה עם נשיות מזרחית עכשווית, ועם התנועה שלה בין מסורת ושמרנות ובין פריצה של מנגנון דיכוי פטריארכלי. חלקו הראשון של הפרויקט, "ויויאן", חושף בפנינו את הוריהם של שלומי ורונית, אלי ומרים, שהסרט יוצר סינתזה אסתטית ורעיונית בינה ובין הדמות הבדיונית שגילמה בתה. מרים, מתברר, חיה מזה שנים רבות עם בעלה באותו בית אך לא בזוגיות. אהבה אינה שוררת בין השניים, והאב אף מודה שמעולם לא צפה בסרטי הטרילוגיה (האם, מצידה, מספרת שחשה מבוכה נוכח ההיבט החושפני שהיה בפרק הראשון, "ולקחת לך אישה").
בסרט מוזכר ביקור אצל ה"ברבר" בפריז, קורא בקלפים שחזה את מותה בטרם עת של רונית. החומרים המתועדים נהפכים, לפיכך, לניסיון להתגבר על נבואת המוות, להנציח את דמותה, ולהפוך כל רגע מתועד לפרידה בעודה בחיים. הקריינות בקולו של שלומי, המבוססת על חומרים אישיים כתובים שהותירה אחריה רונית, מלווה אף היא באותה תחושה של סימביוזה מוחלטת בין החיים והמוות שמתקיימת לכל אורך הפרויקט שאורכו הכולל הוא 208 דקות (בהמשך הוא ישודר בכאן 11). באופן משונה, הנבואה הזו מעניקה לפרק ממד של מותחן אפל שבו רחובות פריז, העיר שרונית הכי אהבה בעולם, מתמלאים באווירה מאיימת. סצנות רפטטיביות - למשל, העלייה והירידה במדרגות המכוסות שטיח אדום אל הדירה הפריזאית שחלקו השניים - גורמות לנו לאיבוד מוחלט של תחושת זמן. עוד סימן לרוח המלנכולית השורה על הפרויקט כולו.
היצירה המשותפת האחרונה
הסרט השני בפרויקט, "רונית", מתאר את אחורי הקלעים של צילומי "גט" (2014), והוא כולל ביקור של מרים ואלי על הסט, דווקא באותו יום שבו רונית נעדרת ממנו עקב מה שנדמה בתחילה כדלקת ריאות. מאוחר יותר יתברר שהיא הייתה חולה, ללא ידיעתה, כבר אז. יש בפרק הזה כמה סצינות מצוינות כמו זו שבה מסייע שלומי לאחותו להתמודד עם מונולוג ארוך וטעון, שבמהלכו ויויאן מסורבת הגט מתפרצת-מתפרקת בפני הדיינים בבית המשפט. רונית מתקשה לזכור את הטקסט, ותוך שהיא נושאת את המונולוג, שלומי מאחורי המוניטור זורק לה מילות מפתח. זהו רגע מצמרר ואינטנסיבי.
"מחברות שחורות" אינו סרט הנצחה, לא בדיוק סרט-דיוקן וגם לא פרידה מאהובה. זהו סרט שנושא את קולה וגופה של רונית שנדמה כאילו מעולם לא סירבה למצלמתו של אחיה. זהו סרט על מבט ומשמעותו. אפשר להגיד זאת על כל סרט תיעודי, ודאי בהקשר האתי, אבל מה שצילם שלומי אלקבץ משך עשרות שנים ודאי שאינו נענה להגדרה המקובלת של סרטים ביתיים. יש משהו אינטימי, לעיתים אפילו אינטימי מדי, במבט הזה שמעורר לא פעם, לפחות עורר אצלי, איזו מידה של אי נוחות. אבל קשה שלא להתפעם מהרגש העז שמלווה את המבט הזה.
שלומי ורונית כמהים לפריז. נדמה ששמה של עיר האורות מוזכר הכי הרבה פעמים בסרט. פריז היא עוד גיבורה של הסרט, וליתר דיוק הדירה בפריז. בסצנה יפהפייה אחת, רונית ניצבת ליד החלון, מוצפת-מופזת בשמש אחר הצהריים, ומדברת בתשוקה על האור המיוחד של פריז. העיר בעבור האח והאחות היא בית לא פחות ואולי אפילו יותר מישראל. אולי משום שהיא מייצגת את המקום שבו רונית זכתה להערכה עצומה, לא פחות ואולי אפילו יותר, מאשר אצלנו (אחרי הכל, היא כיכבה במספר סרטים וסדרות בצרפת); ואולי זה משום שצרפת מייצגת מרכיב משמעותי מאוד בזהות היהודית-צפון אפריקאית שסרטי הטרילוגיה עוסקים גם בה.
"מחברות שחורות" אינו נרתע מהצגה של דימויים פרטיים מאוד. למשל, הקרחת המעטרת את ראשה של אלקבץ שעה שהיא עוברת טיפולים מייסרים, ועל לכן היא מכסה אותה בפאות נוכריות ססגוניות, או סיפור שהיא מגוללת על מורה בתיכון שהטריד אותה. היא מתגלה בסרט כאישה בעלת חוש הומור נהדר, יכולת נפלאה לספר סיפורים, לברוא אותם יש מאין, ובעלת נוכחות כובשת. הסרט כמעט ואינו מפגיש אותנו עם בני משפחה אחרים, למעט ההורים, אף כי בן זוגה וילדיה הקטנים נראים בו. זוהי בחירה שמבהירה לנו את כוונתו של הסרט. מכתב אהבה של אח לאחותו המתה. סרט שהוא, בדרכו, יצירתם המשותפת האחרונה.
