המפיק והתסריטאי טום פונטאנה נחשב ליוצר טלוויזיה פורץ דרך בזכות "אוז", סדרת הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים של מאחורי הסורגים בבית כלא אמריקני, וסחפה המוני צופים מכל העולם בסוף שנות ה-90. כשידידתו, הבמאית הישראלית הגר בן אשר, סיפרה לו כי היא עובדת על תסריט משלה שמתרחש במוסד כליאה לנוער, תגובתו הייתה שלילית ומוטלת בספק. אבל אחרי שהרחיבה בנוגע לסיפור והרעיון מאחוריו, הוא השתכנע ונתן לה את ברכת הדרך. "הסברתי לו שיש לי זווית שונה, ומדובר בסיפור אמיתי על עבריין צעיר שהפך להיות סטנדאפיסט וזה ממש מצחיק, אז הוא איחל לי בהצלחה", היא מספרת בריאיון. לא שהיא הייתה צריכה את ברכת הדרך מפונטאנה. את הסדרה "ילד רע", שעלתה השבוע ב-HOT וב-NEXT TV, היא יצרה עם התסריטאי רון לשם, המוח המושחז מאחורי הסרטים "בופור" ו"ימים נוראים", שאחראי גם על הסדרות "תא גורדין", "שעת נעילה", "שמיים אדומים" וכמובן "אופוריה", שגרסת המקור הישראלית הייתה התשתית ללהיט הטלוויזיוני של HBO.
בן אשר ולשם, שחיים ועובדים בארצות הברית, חברו יחדיו ליצירת "ילד רע" בהשראת סיפור חייו של הקומיקאי דניאל חן ועברו כעבריין צעיר. העלילה מלווה את דין שיימן (בגילומו של גיא מנסטר), נער עם הפרעות קשב וריכוז שהובילו אותו לזרועות החוק, לאחר שאימו השברירית תמרה (נטע פלוטניק) מסגירה אותו למשטרה ברגע של יאוש. פתאום הוא ניצב לבדו מול חוק המדינה בבית המשפט ולאחר מכן מול חוק הג'ונגל כפי שהוא בא לידי ביטוי בין סורג ובריח. כדי לשרוד הוא נדרש להשתמש בקסם האישי שלו כשהוא מנסה לתמרן בין הכנופייה השלטת בכלא בהנהגת פרדי סוסן האלים, לבין האסירים הדחויים שהוא נקשר אליהם, שלא מרצון, אנחייסי הערבי או ציון זורו האתיופי שאיתו הוא חולק תא בבידוד. דווקא מתוך המציאות האפלה הזו, דין הפיקח והמצחיקן צומח כקומיקאי בתמיכת מפקדת הכלא חלי (לירז חממי) והעובדת הסוציאלית קרן (בת חן סבג). מסלול ההתבגרות הזה נשזר לאורך הסדרה בהופעתו של חן עצמו מעל במת הסטנדאפ.
לשם פנטז לאורך שנים על תסריט דרמטי המתרחש במוסד לעבריינים צעירים בהסתמך על תחקיר שביצע באחד כזה לפני שנים רבות כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות". בן אשר עצמה, יצרה דרמת בית כלא אמריקנית "נשים מתות מהלכות", שהוקרנה בבכורה בפסטיבל טרייבקה ב-2018 ומתארת נידונות למוות ברגעיהן האחרונים. למרות שההתרשמויות והחוויות שלהם מהמציאות מאחורי הסורגים היו די מדכדכות, דרך סיפורו של חן, הם הצליחו לעצב את "ילד רע" כסדרת מתח אפלה, תזזיתית ועוכרת שלווה - אבל מלאה בהומור, לעתים הומור שחור ופרוע במיוחד. "עשיתי תחקיר מעמיק על העולם הזה ועל הסיפור של דניאל, וקפצתי לתוך הסדרה", בן אשר מספרת ונזכרת בפגישה הראשונה שלה עם לשם שנערכה בזום ביוזמת הסוכן האמריקני שלה. "משהו בחיבור שלנו שהרגיש נכון, למרות שאנחנו מאוד שונים, וזה כנראה מה שהפך אותנו למתאימים כשותפים יצירתיים".
מה משך אתכם לעולם הזה של הכלא?
"זה כמו 'בעל זבוב', מיקרוקוסמוס של המציאות. כל מה שקורה בחוץ, קורה גם בפנים. יש כל מני סוגים של בני אדם שמכונסים יחדיו בסביבה מבודדת, ובכל מקום שיש בני אדם יש קונפליקט, כי זה חלק מגרעין הקיום שלנו. אני חותרת להתמודדות עם האלימות המבודדת הזו כי זה חושף את הטבע האנושי ואין תירוצים. בהרבה מובנים זה כמו לעשות סרטים. אם יש לך מגבלות, הנשמה שלך חשופה יותר, הראש שלך משוחרר יותר מאחורי חומות. זה מה שחיפשתי ב'נשים מתות מהלכות' וגם ב'ילד רע'. בני אדם שמצאו את האני האמיתי שלהם בכלא בין קירות הבטון. זו מציאות קשה שמאפשרת לאנשים לבטא את עצמם בדרך הכי עמוקה שאפשרית. אני מאמינה במגבלות, כי הן מאפשרות לנפש שלך להיות חופשית ולזהות שלך להיות ברורה יותר".
כמו ב"נשים מתות מהלכות", וגם בסדרה האיקונית של פונטאנה "אוז" תנאי המעבדה של הכלא מאפשרים בחינה אינטימית של המצב האנושי של הדמויות, אך אפשר אולי להשליך ממנה על החברה הישראלית, השסועה והאלימה, שנקרעת בין הפרט לכלל מחוץ לכותלי הכלא. "הפרשנות החברתית היא של הצופים. זה משהו מאוד אינטואיטיבי", אומרת הבמאית, "לפעמים במהלך כתיבת התסריט, רון ואני היינו מדברים על הדמויות ועל הליהוק, אבל לא הייתה לנו רשימה מוכנה מראש של מה צריך לכלול במיקרוקוסמוס המושלם כדי לשקף את החברה הישראלית. לא הייתה כוונה אינטלקטואלית מאחורי עיצוב הדמויות והליהוק. זה היה אינטואיטיבי. מה שרציתי זה שדין יבלוט כנער צעיר מרמת אביב. מישהו שלא באמת צריך להיות שם".
בסדרה יש תמהיל של דמויות ממוצאים שונים – אשכנזים ומזרחים, ערבים ואתיופים. זה די מייצג את המגוון האתני בחברה הישראלית, וגם את המתחים שהוא יוצר.
"דניאל אמר לי שהכלא הוא המקום הכי פחות גזעני, וזה לא משנה מה המוצא שלך. אני לא חווה את העולם מנקודת מבט של גזע. כשהגעתי לארצות הברית עברתי חינוך מחדש כפי שרואים את העולם במונחים של פוליטיקת הזהויות. אבל מעולם לא הייתי פוליטית מבחינה זו. לא בסרטים שלי, ולא בחיים שלי. אני חושבת שהעולם השתנה והוא מתרכז בזה כיום, והכול כל כך רגיש, כך שגם אני נאלצתי להיות הרבה יותר מודעת לכך לטוב ולרע".
דין הוא אשכנזי בהיר שיער ובהיר עיניים, לא הנער שאנחנו מדמיינים במוסד לעבריינים צעירים. יש בדמות שלו כמעט התרסה מול הייצוגים והדעות הקדומות בשיח שלנו.
"אני לא רואה בעשיית סרטים מהלך של שיקוף המציאות. אין לזה שום דבר עם מציאות. דין הוא גיבור קולנועי, הוא לא אדם אמיתי. הוא שונה, הגורל שלו שונה והיכולות שלו שונות משל האחרים סביבו. יש לו פוטנציאל גדול יותר אבל הוא נופל. זה לא סיפור של העבריין השגרתי, אלא של דמות שתשפיע על חיי אנשים אחרים, ממש כפי שדניאל חן משפיע על חיים של אחרים כשהוא מופיע על במה ומעלה חיוך על פניהם. הוא הצליח להתגבר על מסלול החיים שלו, וכך רציתי לתאר גם את דין מההתחלה. מישהו שנדפק מכל הכיוונים בגלל שהוא פרא אדם עם כוונות פראיות ובגלל שהוא רוצה לעשות דברים מטורפים. אבל בו בעת יש לו אפשרות לשנות את הגורל שהוכתב לו ולהתעלות מעל זה".
זה לא משהו שהיה עובר בקלות בהפקה אמריקנית.
"אני חושבת שהציבור הישראלי הרבה יותר אינטליגנטי מהציבור האמריקני, מכיוון שאנחנו מבינים שיש לנו דברים יותר גרועים להתמודד איתם מאשר מה הצבע שלך ומאיפה באת. יש לנו בעיות אמיתיות. זאת הסיבה שאנחנו עושים טלוויזיה טובה יותר מאשר האמריקנים, כי לא הכול מתקבל מנקודת המבט של הגזע".
והבעיות שלנו הישראלים העמיקו משמעותית מאז 7 באוקטובר שאירע כחודש בלבד אחרי הקרנת הבכורה של "ילד רע" במסגרת הטלוויזיונית של פסטיבל טורונטו היוקרתי. בן אשר מודה שהיצירה מביאה לה נחמה באופן אישי, אך מכירה בתפקיד שלה ושל קולנוענים אחרים לסייע בעיבוד הטראומה עבור הקהל הישראלי. "זה בלתי-נתפס מה שקרה לנו מאז הבכורה בטורונטו. יש לי צמרמורת כשאני חושבת על זה. בשנים האחרונות אני עובדת בעיקר בארצות הברית, ואני מעורבת בפרויקטים גדולים. אבל יש משהו בליצור בישראל שיש לו משקל רגשי שונה לחלוטין", היא אומרת.
"יש למספרי סיפורים חשיבות אדירה לחיינו. דרמה, קומדיה ותרבות בכלל, אלו דברים שאם הם יישללו מאיתנו, נישאר עם כלום. לא היינו יכולים לדמיין כמה גרוע יהיה המצב. הוא לא יכול להיות יותר גרוע. אני רוצה לעשות דברים בישראל בגלל הנשמה ובגלל שאנחנו זקוקים לנחמה. ולמרות שהסדרה שלנו אינה מנחמת, בעוד שהיא מצחיקה מאוד, היא מטרידה לא פחות, היא עשויה לשכך כאבים ולו לרגע. זו המחויבות שלנו להמשיך ליצור בישראל, למרות שאני ורון לא חיים בישראל ועובדים בארצות הברית בעיקר. יש משהו מאוד תובעני בישראל, ובאותה מידה מספק מאוד מבחינה אנושית. זה לא כמו לעשות עוד פרק של 'חוק וסדר'. היה לי מאוד קשה לכתוב בשנה האחרונה, אבל זה גם מנחם במידה רבה, ואני מאוד נרגשת לקראת ההפקות הגדולות שעומדות על הפרק. הן מצילות את חיי".
"הייתי על תקן גננת, לפעמים אמא. ובסופו של דבר אני גם הבמאית"
עד שעברה לארצות הברית והשתקעה עם בן זוגה שחר סגל בניו יורק, בן אשר בת ה-45 בנתה לעצמה קריירה בתעשיית הקולנוע הישראלית כאחד מהכוחות הנשיים המקוריים והנועזים בזירה המקומית. הפריצה הגדולה שלה הגיעה ב-2007 בסרטה הקצר "משעולים", שבו היא מככבת, ושהוקרן בבכורה במסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן. בן אשר, ילדה טובה הוד השרון, הציפה את הקשר הבעייתי בין מיניות לאלימות. ארבע שנים לאחר מכן, הפתיעה רבים בהופעתה החשופה על המסך ב"הנותנת" שביימה, ובמרכזה מושבניקית בודדה שמקיימת מערכות יחסים מיניות עם מספר גברים במקביל. ב-2016 ביימה את הדרמה הפרובוקטיבית "הפורצת" בכיכובן של ליהי קורנובסקי וסנדי בר. "נשים מתות מהלכות", בהשתתפות דייל דיקי, דוט-מרי ג'ונס, ג'ריל פרסקוט, אשטון סאנדנס ואחרים, הייתה ההפקה האמריקנית הראשונה שלה וזכתה לשבחים רבים על האינטימיות והחמלה שבה.
"ילד רע" (שהפיקו SIPUR וטדי הפקות) היא הסדרה הראשונה שבן אשר מובילה, ולשם שינוי היא אינה מתרכזת בנשים אלא בנער צעיר. לדבריה הנוכחות, הכישרון והתעוזה של גיא מנסטר היא זו שאפשרה את הניסוי הזה והביאה להשלמתו בהצלחה. "לגיא יש משהו שקשה לבטא במלים. אני באמת חושבת שהוא שחקן גאון, בגלל שהוא כל כך גולמי ואמיתי. הוא הצליח לעשות משהו כל כך נדיר אצל שחקנים, במיוחד שחקנים צעירים - להיות ברגע", מסבירה הבמאית. "במהלך הצפייה, אני מזהה דברים בניואנסים של המשחק שלו ואני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אני לא יודעת איך הוא הצליח להבין את הסצנות טוב כל כך. אני בוודאות לא הסברתי לו".
מנסטר בן ה-17 הוא בנו של השחקן עודד מנסטר שאף מופיע בסדרה כאביו החורג שמותקף על ידו. הוא הגיע לצילומי "ילד רע" כשהוא בן 16 ועם ניסיון מוגבל מאוד כשחקן בסדרת הנוער "שלי הכובשת". הוא מוביל צוות של נון-אקטורז צעירים, ללא ניסיון במשחק, שלוהקו בהתאם לרושם שהותירו כנערים קשוחים. כך למשל במקרה של הבטמו פרדה שמגלם את זורו, ישי ללוש שמגלם את מנהיג הכנופייה פרדי סוסן וגם אמג'ד שאווה ובן סולטן (אחיה של ניב סולטן). "העבודה איתם הייתה הכי מאתגרת עבורי. אתה נכנס למשהו שאין לך שליטה עליו. זה פראי ומשתנה בכל יום, לא מילולי ומלא בסיכונים. ואני אוהבת את זה. הייתי על תקן גננת, לפעמים אמא. ובסופו של דבר אני גם הבמאית".
זה הימור לא קטן לבנות את כל הסדרה על שחקן צעיר וחסר ניסיון.
"גיא סחב על הגב 48 ימי צילום, מארבע בבוקר ועד הערב. אין כמעט סצנות בלעדיו, והוא הגיבור שלי. ועד כמה שזה נשמע דפוק, אני אוהבת ומכבדת אותו מאוד. הוא ילד מטורף. אני לא חושבת שמישהו שאינו מטורף היה מצליח לשאת את הסדרה על גבו בגיל 16. אני לא מאמינה בלכפות דברים. הכול תלוי בליהוק וכבמאי מנוסה כל מה שעליך לעשות הוא לסתום את הפה, ולתת לשחקנים לעשות מה שאנשים עושים, ולעשות את זה באופן אמין. הטלנו עליו משקל כבד, ושום דבר לא היה בטוח. אבל גם עם רוברט דה-נירו אין שום דבר בטוח. זה חלק מהעולם של הקולנוענים. הכול מלא אי-ודאות. זה לא היה קל לאף אחד מאיתנו, אבל נשארנו ביחד והצלחנו ביחד וזה הדבר החשוב ביותר. הרגשתי שהוא שם בשבילי ואני שם בשבילו".
לצד הנערים, הדמויות הבולטות מעולם המבוגרים הן דווקא הנשים. אימו של דין מחד ומפקדת הכלא חלי והעובדת הסוציאלית קרן שמשמשות כמעין אימהות מאמצות שלו בחסות המערכת. גברים בוגרים כמעט ואין בסדרה למעט הסוהרים שהם כמעט ניצבים. "אני כבר מומחית בנושא של דמויות נשיות מורכבות, אבל היה רגע בהפקה שבו מישהו אמר שאין לנו גברים בסדרה. יש לנו נערים, אבל לא גברים בוגרים. נערים שמתיימרים להיות גברים, ונשים במערבולת. הליהוק של נטע ולירז חממי שינה לי את הדמויות".
יש בסדרה בחינה רב-שכבתית ובמידה רבה ביקורתית של תפקיד האמא ואחריותה על הסתבכויותיו של בנה.
"בהתחלה עיצבתי את הדמות של האמא כמי שיש לה הפרעת אישיות גבולית ואינה מסוגלת לטפל בבנה למרות שהיא אוהבת אותו יותר מהכול. כמו שדניאל אומר בקטע הסטנדאפ שלו: 'אמא שלי קראה ספר: איך מגדלים פסיכופת בחמישה שלבים?' אף אחד לא מכין אותה לזה. היא ילדה בעצמה ויש משהו מאוד חזק וכן בדרך שבה היא תופסת אימהות. יש משהו מאוד קמאי בדרך שבה היא מתנהגת לבנה ואני לא בטוחה שזו טעות. התשוקה העוצמתית ביותר שלי היא להתבונן בה עם חמלה ואני מבינה אותה מאוד כי כל אישה וכל אמא, וכל אמא חורגת, חווה את העוצמות הנשיות הקוטביות הללו. זה חלק מהיופי של להיות אישה, ובן אנוש. ליהקתי את נטע כי כשאני רואה אותה לבי נשבר. יש בה משהו מאוד פגיע, וזה מה שחיפשנו. חששתי כל הזמן שהאמא תיתפס כמישהי מטורפת, אבל נטע הבינה מאוד מהר שהדמות היא לא מישהי נורמלית בהכרח אבל כזו ששוברת את לבך, כי היא פגיעה וחכמה ומלאה באהבה".
הדמות של חלי עוצבה בהשראת תת-גונדר בטי להט, קצינת המודיעין הראשית בשירות בתי הסוהר בעבר, אותה מגלמת חממי. "היה כיף לכתוב את הדמות שלה. היא מאוד ישירה ויש לי גישה של 'אל תתעסק איתי'. היא זו שמעניקה הכוונה והיא זו שנמצאת בשליטה, אבל באופן פרדוקסלי היא מלאה באהבה, במיוחד לדין", אומרת בן אשר. "זה משהו שעשיתי גם ב'נשים מתות מהלכות', אני מתבוננת באנשים שמייצגים את המערכת מתוך החמלה שהם חשים כלפי האסירות והאסירים והמטען שהם מביאים איתם בחייהם. הם מחויבים לשיפור חיי הילדים הללו. זו משימה אמיתית, למרות שהיא מלווה ברגעי אימה".
פלוטניק וחממי שחקניות מנוסות. איך הייתה ההתאמה שלהם למנסטר שגם לוקח את מרכז הבמה?
"שתיהן השפיעו מאוד על גיא. שתיהן שחקניות תובעניות שדורשות 100 אחוז מהשחקן שלידן בכל טייק, זה היה מאוד מאתגר מבחינתו. אני זוכרת שיחות שהייתי אומרת לו, 'אל תהיה חרא של שותף'. הן היו יותר עדינות, אבל הן הדריכו אותו".
"מאוד קל להתנצל על ההצלחה, אבל אני מרוויחה אותה ביושר"
לצד הצילומים של "ילד רע" בישראל, בן אשר פעילה מאוד בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בארצות הברית. היא ביימה את קווין בייקון בארבעה פרקים בסדרה "העיר על הגבעה" שהפיק פונטאנה עבור רשת שואוטיים, ולקחה חלק כבמאית גם בסדרה "בוש" מבית אמזון. היא סיימה הפקת סדרה משטרתית עבור פיקוק בשם Long Bright River בכיכובה של אמנדה סייפריד, ובימים אלה היא מפתחת סדרה ל-HBO. במקביל היא מתכוננת לצילומי סרט אמריקני בהפקת אסנת הנדלסמן-קרן וטלי קליינהנדלר. עם זאת, היא נשארת מחוברת ליצירה הישראלית ומתגאה להיות חלק ממנה, גם בניכר. "יש כל כך הרבה כשרון בישראל, ויש סיבה שמדינה זעירה מאוד מייצרת תוכן מדהים לעולם. יש משהו בדרייב של הישראלים, הכישרון והחוכמה שלהם שהוא באמת מדהים. אני מלאת גאווה על היותי יוצרת ישראלית, ואני לא מתכוונת להפסיק ליצור קולנוע וטלוויזיה בישראל. אני אוהבת לעשות את זה. זה מקום חופשי ליצירה".
את לא מרגישה חוסר פרגון מצד הקהל הישראלי לקולנוענים שיוצאים ממנו ומצליחים בחו"ל, במיוחד בימים אלה שבהם עולות הצעות לצמצם את חופש היצירה ברוח הנאמנות ללאום?
"אני לא חושבת שיש לנו ברירה אחרת חוץ מלהיות אופטימית, ולקוות שהתקופה הנוראית הזאת תעבור ונמצא את הדרך חזרה, כי כרגע כל מה שאני מרגישה כרגע הוא פחד וכאב. יכול להיות שזה קל לי להגיד כי אני כאן ויש לי הזדמנות לעשות מה שאני רוצה. ומהפסגה הזאת שאני נמצאת בה קל להרגיש אופטימית, אבל אני לא חושבת שיש דרך אחרת לראות את זה. אני לא רואה איך הכשרון והעוצמה מתים. אני לא יכולה לדמיין את זה.
"בהרבה מובנים, אני מעדיפה להיות אדישה כלפי התגובות. אני עושה את זה כבר 14 שנים, וכל דבר שאני עושה מקרב אותי לתפיסה של 'אני ממש לא שמה קצוץ על מה אנשים אומרים'. זה תהליך התבגרות משמעותי. אני מעדיפה לא להקשיב לדברים שאנשים אומרים. מאוד קל להתנצל על ההצלחה, אבל אני מרוויחה אותה ביושר עם עבודה קשה שממשיכה ולא מפסיקה. טוב לי בארצות הברית ונפתחות לי דלתות לדברים גדולים. אני מודעת לכך שעם ההצלחה יש גם אחריות".
אל מול ההצלחה כיוצרת, עם או בלי פרגון, בן אשר היא חלק מהשגשוג הבלתי-נתפס של המסעדות של בעלה שחר סגל ושותפו השף אייל שני בארצות הברית. "המזנון", "שמונה", "הסלון", "מלכה" ועוד נפתחו על ידם בניו יורק וסוחפות אליהן לקוחות רבים, וזוהי רק ההתחלה בדרך להתפשטות ברחבי אמריקה. "אני חושבת שהאוכל בניו יורק לא טוב, שחר ואייל הצילו אותה", היא אומרת. "זה החלק השני של חיי. אני אוכלת טוב מאוד, מה שמצריך ממני לעשות הרבה פעילות גופנית. יש לנו עוד מסעדות, לא רק בניו יורק. הכוונה היא שיהיה מקום טוב לאכול בו בכל מקום שאליו נלך. אנחנו אוכלים רק במסעדות שלנו ואנחנו כל כך ברי מזל. כולם יודעים על המסעדות שלנו, יהודים ולא יהודים. זה לא משנה, השמועה מתפשטת. זה פשוט כשהאוכל טוב, אבל איתו באה חוויה שאין במקומות אחרים שאליהם אתה מגיע רק בשביל לאכול ארוחת ערב. זו הסיבה שאנשים באים אלינו".