פסטיבל סולידריות לזכויות אדם שמתקיים בסינמטק תל אביב הפך זה מכבר לאירוע משמעותי בנוף הקולנועי שלנו. אירוע המוקדש כולו לסרטים שעניינם גזענות, אפליה, תקשורת חופשית, צדק סביבתי ומשבר האקלים ומאבק בדיכוי ובכיבוש באשר הם. לזכות מארגניו, ובראשם דני וילנסקי וגידי אביבי, ייאמר שהבשורה הצודקת אינה באה על חשבון האיכות הקולנועית, ועל-כן הפסטיבל, שיתקיים בין 18-9 בדצמבר, מספק גם הזדמנות לצפות בכמה סרטים מצוינים שטרם הוצגו כאן, או לא זכו לחשיפה לה הם ראויים בפסטיבלים השונים.
לילה בחיפה – טריילר
השנה יערוך הפסטיבל מחווה לאחד היוצרים הישראלים שהכי מזוהים עם המושג קולנוע פוליטי – עמוס גיתאי, שפעילותו הקולנועית נמתחת כבר על-פני למעלה מארבעה עשורים. כחלק מהמחווה יציג הפסטיבל את סרטו החדש של גיתאי, "לילה בחיפה", שהוקרן לראשונה במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה אשתקד. בנוסף, יוקרנו סרטיו התיעודיים החשובים והמעולים, "בית" (1980) ו"יומן שדה" (1982). הסרט הראשון עוקב אחר גלגוליו של בית ירושלמי שדייריו הפלסטיניים נמלטו ממנו ב-48', ועתה הוא עובר שיפוץ מסיבי על-ידי פרופסור ישראלי לכלכלה. הסרט עוסק בבית כמושג ממשי וסימבולי, ומתאר באמצעות סיפורו את העוולות והאבסורד הכרוכים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט השני הוא מסה תיעודית שעניינה הכיבוש ברצועת עזה ויו"ש, לפני ובזמן מלחמת לבנון הראשונה, אך בפועל עוסקת בסוגיות מרתקות של מבט המתעד והדרך שבה הוא מתורגם לאתיקה ואחריות. בנוסף, יציג הפסטיבל את סרטו של יהודה ג'אד נאמן, "רחובות האתמול" (1989), מותחן פוליטי שנעשה בהשראת הנובלה "לנגד עיניים מערביות" של ג'וזף קונראד, וניבא באופן מצמרר את רצח רבין. הסרט יוקרן לזכרו של נאמן, שהלך לאחרונה לעולמו. הנה כמה סרטים מומלצים מהשפע שמציע הפסטיבל:
אנחנו החזית
עוד אחד מגל הסרטים העוסקים בעיתונות נחושה הנאבקת בשחיתות פוליטית וממסדית (ע"ע "קולקטיב" הרומני ו"דממת אלחוט" המקסיקני שהוצג בפסטיבל בשנה שעברה). כן ירבו. הפעם, הגיבורה היא כלת פרס נובל לשלום לשנת 2021, העיתונאית הפיליפינית-אמריקנית מריה רסה, שייסדה ועומדת בראש ערוץ החדשות האינטרנטי Rappler, שמנהל מלחמת חורמה בשלטונו הדיקטטורי של נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה.
אנחנו החזית – טריילר
"זו הולכת להיות דיקטטורה", הזהיר דוטרטה בזמן המרוץ לנשיאות ב-2016, והוא התכוון לכל מילה. במטרה למגר את נגע הסמים במדינת האיים נשכרו רוצחים שחיסלו ברחובות בין 30-25 אלף בני אדם שנחשדו בסחר ובשימוש בסמים. סרטו המצוין של הבמאי הגרמני מארק וייס כולל, בין היתר, ריאיונות עם כמה מאנשי חוליות המוות האלה (בדומה לסרטו של ג'ושוע אופנהיימר, "מעשה בהרג", שמדובב רוצחים שפעלו בשירות השלטונות באינדונזיה של שנות ה-60), המספרים בגאווה, גם אם בפנים מוסתרות, על מעשיהם המחרידים.
אבל בעיקר זהו סיפורה של אישה אמיצה אחת, נמוכת קומה, שחיוך תמידי נסוך על פניה. היא נעצרת בקביעות על-ידי המשטרה רק כדי להשתחרר בערבות יום אחר-כך, ועומדת בראש חבורה נחושה של עיתונאים ואנשי רשת המסכנים את חייהם על בסיס יומיומי ועובדים תחת שמירה הדוקה. דוטרטה, אגב, הוא הנשיא הפיליפיני הראשון שביקר בישראל. כדאי לזכור זאת כאשר מצלמתו של וייס מתעכבת על גופות מכוסות בקרטונים וסמרטוטים המוטלות בצדי הרחוב, כמו גם חיסול לאור היום של סנטור ממתנגדי דוטרטה, ומשפחתו. איננו יודעים כמעט דבר על מריה רסה עצמה, שמוצגת בסרט כדמות כמעט קדושה, אבל זה לא באמת משנה. הסרט הוא מותחן נוסח "הבלתי משוחדים" שבו אל קאפון יושב בארמון הנשיאות.
משחק הצללים
סרט תיעודי הולנדי העוקב בזמן אמת אחר פליטים צעירים, חלקם בני נוער, המנסים לחצות את גבולות אירופה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. יוצרות הסרט, אפייה בלאנקפורט ואלס ואן דריל, תיעדו אותם משך שלוש שנים, בסרביה, איטליה ויוון, בעודם מנסים לשרוד בדרך אל הגבול הבא. הם מגיעים מעיראק, דרפור, אפגניסטן, סוריה וניגריה, רשימה חלקית בלבד, ודימוי GPS מראה לנו את הדרך בת מאות ואלפי הקילומטרים שעשו עד הרגע שבו אנו פוגשים אותם – חולמים על הארץ המובטחת.
מטבע הדברים, הבמאיות לא יכלו ללוות את כל המשתתפים לכל אורך הדרך, ועל-כן משולבים בסרט קטעים לא מעטים שצולמו על-ידי הנערים-פליטים עצמם באמצעות טלפונים ניידים, שהופכים את הצופה שותף אינטימי לגורלם. התוצאה היא סרט הנע בין שלל דמויות (מה שמקשה לעיתים לעקוב אחר סיפוריהן), שכולל כמה סצינות קשות ומצמררות לצפייה – בעיקר אלה המתארות את הברוטליות מצד המשטרות המקומיות כלפי הפליטים. המשחק שבכותרת, שאת שמו המציאו הפליטים עצמם, הוא ביטוי למלחמת הישרדות ולניסיונות הסיזיפיים של מחפשי מקלט לחצות את הגבולות.
משחק הצללים – טריילר
הקרב על אלג'יר
האב-טיפוס של קולנוע פוליטי, אנטי-קולוניאלי. סרטו של הבמאי האיטלקי ג'ילו פונטקורבו מ-1966 עוקב בסגנון כמו-תיעודי אחר מאבקה לעצמאות של המחתרת האלג'יראית, ה-FLN, נגד הכיבוש הצרפתי בן 130 השנה. זהו סרט מאתגר הן ברמה הטכנית של צילום מגורען ומצלמה אחוזה ביד שיוצרת תחושה של יומן חדשות אותנטי, והן במישור האתי שתובע מאיתנו הזדהות עם מי שמבצעים מעשי חבלה כנגד אוכלוסייה אזרחית.
הסרט צולם באלג'יריה בשנת 1966, בסיוע הממשלה האלג'יראית (למעשה, זהו הסרט האלג'ירי הראשון), ובתפקיד מרכזי אף מופיע בו יאסף סעדי (שהלך לעולמו לפני כחודשיים) שנמנה עם מנהיגי המחתרת. פונטקורבו והתסריטאי פרנקו סולינאס מציגים אמנם זווית פרו-אלג'יראית מובהקת, אך בה בעת הם נמנעים מהצגתם של החיילים הצרפתים כחיות אדם אלא כפיונים בשירותה של מערכת קולוניאלית מדכאת.
עם השנים, עורר הסרט מחלוקת בעיקר משום היצמדותו לגרסה הרשמית של ה-FLN כמשחרר האומה האלג'יראית. בישראל הוא נאסר בזמנו להקרנה כדי לא להרגיז את בת הברית, צרפת, וגם כדי שלא ליצור הקבלה עם הכיבוש בשטחים. למעשה, הסרט מעולם לא הופץ כאן בהקרנות מסחריות. צפייה בו ממרחק הזמן מזהה סרט שעוצמתו לא קהתה, כזה שמציג, אולי לראשונה, את תפקידן המרכזי של נשים במאבק, ויצירה חלוצית בשיח המתקיים בדבר הזיקה בין קולנוע והיסטוריה. הסרט זכה בשנת 1966 בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה.
מאסר בית
השחקן המצוין מראב נינידזה, שניתן לצפות בו בימים אלה ב"שליח האנגלי", מגלם את דמותו של פרופסור לספרות רוסית, שכתב אישום במעילה העומד נגדו שולח אותו למאסר בית עד שיתקיים משפטו. הסיבה האמיתית למאסר מתבררת חיש מהר, והיא קשורה דווקא בקריקטורה מעליבה שפירסם ובה מתואר ראש העיר האוניברסיטאית, שבה הוא מתגורר בגפו, כשהוא משגל יען. דווקא ראש העיר הוא זה שגנב כספי ציבור, אבל למי זה באמת אכפת.
במהלך השבועות והחודשים שבהם הוא כלוא בביתו – תחושת הזמן אינה קיימת בסרט – תומכים בו אמו הנחרצת, שרואה במעשהו לא יותר ממשובה ילדותית, ומציעה לו להתנצל, כמו גם עורכת הדין שמייצגת אותו (ובעצמה היא קורבן של אלימות במשפחה), והסטודנטים שלו. במקביל, הוא סופג מכות נמרצות מבריונים שפורצים לדירתו, מן הסתם בשליחות ראש העיר, ומפגינים-מטעם קוראים לו "גנב" מחוץ לביתו.
סרטו המרשים של הבמאי הרוסי אלכסיי גרמן ג'וניור (שהוצג מוקדם יותר השנה בפסטיבל חיפה) מתרחש ברובו בתוך הבית, במה שמזכיר קצת את הבידוד הכפוי של ימי הקורונה, והוא עוסק, כפי שמגדיר זאת גיבורו בעצמו, במקום שבו עובר הגבול בין כבוד, מחויבות, הגינות ומוסר ובין קריירה. ההקבלה בין גורלו לזה של המשורר הרוסי אוסיפ מנדלשטם (גיבורנו מדריך סטודנטית סינית לעבודת גמר העוסקת ביצירתו) לוקה אמנם בדידקטיות יתרה, אבל זהו סרט שמראה עד כמה אין הבדל ממשי, לפחות בכל הנוגע לחופש הביטוי, בין רוסיה של היום לזו של העידן הקומוניסטי.
