היכל התרבות בתל אביב מתורגל באירוח קונצרטים של הפילהרמונית, הופעות מוזיקה ומופעים על הציר שבין המעונב לאלגנטי הקליל. אמש (ב') צבאו על ההיכל גברים, נשים וא-בינאריים מאופרים בכבדות, לבושים בקו גותי פרובוקטיבי, חוגגים את הנזיל מגדרית, את החופשי, את האקסצנטרי, את מה שבין לבין ואת היכולת ללבוש צורות היברידיות. המחזמר "מופע האימים של רוקי" שהגיע לישראל מהווסט אנד בלונדון ויציג עד סוף השבוע, סיפק לכל יצורי הלילה - מעריצי סרט הפולחן וחובבי מחזות זמר באשר הם - קתרזיס של יום חול.
4 צפייה בגלריה
הסרט מוסיף להתעורר על במות בבתי קולנוע מחתרתיים יותר ופחות בארץ ובעולם. מתוך "מופע האימים של רוקי"
(צילום: Jeff Brod)
הטרנסווסטיט המתוק (לכאורה) מכוכב טרנסקסואל שבגלקסיית טרנסילבניה, כבר לא צעיר. כמעט 50 שנה חלפו מאז עלה לראשונה על הבמה המיוזיקל שכתב והלחין ריצ'רד אובראיין, והציג מול 63 איש בתיאטרון בניו יורק. כשנתיים לאחר מכן עובד לסרט בבימויו של ג'ים שרמן ובכיכובו של טים קארי, והשאר היסטוריה. אלא שהשאר לא באמת היסטוריה, שכן הסרט עדיין חי ומוסיף להתעורר על הבמות בבתי קולנוע מחתרתיים יותר ופחות בעולם ובארץ. סצנת רוקי שוקקת קיימת מזה שנים גם בישראל, שבה הסרט מוקרן כשסימולטנית קאסט מקומי מגלם את הדמויות על הבמה. גם לקהל תפקיד בהתרחשות, כשהוא זורק הערות המתכתבות עם העלילה, לעיתים מוסיפות על התסריט או מגיבות לטקסט של הדמויות. הכול חי, נועז, לא מתבייש.
התרגיל הזה מוסכם ונהוג גם בגרסת המיוזיקל, ועל כן גם במופע אתמול קל היה לזהות את המעריצים שהגיעו מוכנים להיות אקטיביים – אם זה אומר לקום לרקוד בשירים נבחרים, לצעוק ולזרוק הערות לאורך המופע. כך למשל, בסרט מופיעה דמות המספר, ומתברר כי בהקרנות רוקי האינטראקטיביות נהוג ללוות אותו בקריאות בוז. כך, מי שלא מכיר את הנוהל היה יכול להיות מופתע כשיובל כספין, שליווה את ההפקה הלונדונית בארץ בתפקיד המספר, התקבל בקרב הקהל בלעג. אבל בסך הכול מדובר במרדנות המחתרתית של מופעי רוקי הכפופה לפרוטוקול ברור. מעניין איך שכל כך הרבה אנשים יחד ברחבי העולם מצייתים לתבנית ברורה וטקסית, ועושים זאת בשם חוסר הנורמטיביות והחופש מהגדרות.
עלילת רוקי מספרת על בראד וג'נט, זוג אמריקני טיפוסי שהתארס, שנוסעים בלילה גשום לפרופסור שהכיר ביניהם כדי לספר לו על האירוסין. בדרך, המכונית שלהם נתקעת והם מוצאים עצמם בטירה משונה. שם הם פוגשים את פרנק הטרנסווסטיט, מדען שמייצר גברים מושלמים בעזרת מכונה, ואת משרתיו היצורים המפוקפקים. הזוג עובר חוויות משונות בטירה, בסופן הם חווים שינוי בתפיסה המינית ולומדים שחרור מיני מהו.
חוויית המיוזיקל שביים כריסטופר לוסקומבה היא קפסולת אדרנלין (ואולי גם דופמין? סרוטונין? בכל מקרה, המוח שמח). יש משהו שמבעבע עוד בכניסה, בצפייה בדמויות שמתנקזות לאולם. מן תחושה של עלייה לרגל. גם אם הפריקים לדבר הם רק קומץ מהקהל, יש כאן מניפולציה לא קטנה. ההרגשה היא קצת כמו לשכור רקדן מקצועי בחתונה ולשתול אותו על הרחבה, אכן, התשוקה מדבקת. וכך גם אם אתם לא נמנים על מעריצי רוקי, תרגישו שאין לכם ברירה אלא לאהוב את מה שאתם רואים, להשתאות מול הצעקות מהקהל, להידלק ולהתפעל מהמנגנון הפולחני הממכר של רוקי.
ביקורות נוספות:
אבל מניפולציות והשפעה חברתית בצד, מדובר במחזמר ברמה גבוהה מאוד, שלא חסך מהקהל הישראלי את הטוטאליות שבהופעה. זה לא מובן מאליו, שכן פעמים רבות מחזות זמר (אגב, האקדמיה ללשון מפצירה לומר "מחזמרים", נשאיר את זה בסוגריים בינתיים) שמגיעים מחו"ל מספקים מטעמי חסכנות או עצלנות חוויה חלקית או דלה – בתפאורה, ברמת השחקנים. במקרה הזה השואו ברמת גימור גבוהה מאוד. הדבר ניכר בתפאורה העשירה, בתזמורת החיה על הבמה, אך בעיקר במושקעות הרגשית והמקצועית של השחקנים, שהם לא גרסה קלושה של המקור, כי אם חבורת פרפורמרים מצוינים – ווקאליסטים בעלי נוכחות, שהתמסרו לבמה. בראשם עמד סטיבן ווב בתפקיד פרנק, ויש לציין פער מתמיה בין דמות הטרנסווסטיט המוחצן והכריזמטי שהגיש, לבין הבריטי החביב שיצא בסוף ההצגה אל המעריצים שהמתינו בכניסת האמנים ושוחח עמם מחויך, נגיש ומדוגם, כאילו יצא מקטלוג לחובבי גולף. היה בזה משהו מאכזב, מרשים ומקומם כאחד, בזיקית הנכלולית והמוכשרת הקרויה שחקן.
שאר הקאסט לא נופל ברמתו, ובולט במיוחד כריסטיאן לברקומב בתפקיד ריף רף (תפקיד שבסרט גילם אובראיין עצמו). על כן, גם למי שהגיע נטול יומרות או שטיפת מוח, ציפתה חוויה מעוררת ומרימה, ארוזה בצורה קצת פחות מחתרתית וקצת יותר נגישה ומותאמת לז'אנר המיוזיקל, ששיאה בשירים האהובים שחלקם חוזרים על עצמם בסוף וקוראים לקהל לרקוד כמו אחוזי דיבוק.
Dammit, Janet, Sweet Transvestite, Toucha Toucha Toucha Me וכמובן Time Warp המוכר מכולם – הם חלק מהפסקול שהתקעקע אצל כל חובב וחובבת רוקי, לפחות כמו הלב האדום על זרועו של פרנק.
העדויות מהופעות ברחבי העולם מדווחות על קהל שבמידה רבה מכתיב כיצד תיראה כל הופעה - אנשים שעולים לבמה, אביזרים שונים שנזרקים, פרובוקציות מתוכננות כאלה ואחרות שהקאסט מקבל באהבה ואף מוזן מהן ומגיב אליהן. מול הידיעה המקדימה הזו, הקהל הישראלי הפגין שמרנות יחסית, אפשר אולי היה לקחת את זה צעד קדימה, ליצור דרמה כלשהי שתשמש חומר לשיחה של אחרי המופע. לא נרשמה כזו, אבל מכל מקום, השחקנים לא נראו מאוכזבים מכך, ופשוט עבדו עם החומר שיש להם. מצד שני, למה אפשר לצפות כשבשלט המקדים למופע נכתב בגדול "זריקת אורז וחפצים לבמה אסורה בהחלט".
מי שנוכחותו הייתה תמוהה הוא יובל כספין בתפקיד המספר. משהו במעבר בין עברית לאנגלית לא עבד, וכן תרמה לכך העובדה כי לא נראה שכספין שלט בטקסטים או ערך אליהם מספיק חזרות. כמו כן, וזה חלק אינהרנטי ממבנה העלילה, ישנו פער בין החלק הראשון לשני, כשבראשון ממוקמים להיטים רבים, ומנגד רוב הדרמה מתרחשת בחלק השני, שלקראת הסוף מקבל קצת "בטן", לפחות עבור מי שלא נמנה על המעריצים המושבעים.
4 צפייה בגלריה
האפשרות לחגוג את הקווירי, הייחודי, האקסצנטרי היא מענגת כשלעצמה. מתוך "מופע האימים של רוקי"
(צילום: Jeff Brod)
נשאלת השאלה האם ללא הציפייה המטרימה, הבילד-אפ שיש לצפייה במופע האימים של רוקי כאירוע פולחני שיש להשתתף בסגידה לו, עדיין ההנאה הייתה זהה. ובכן, ניתן לומר שהפסיכולוגיה של המופע הזה מורכבת משני רבדים שאי אפשר לנתק אותם זה מזה: ההופעה האמנותית עצמה, וכן האירוע החברתי והמטען שהוא נושא. כל אחד מהם הוא מעניין להתבוננות, ושניהם - ורק שניהם יחד - יוצרים את החוויה השלמה. כך או כך, האפשרות לחגוג את הקווירי, הייחודי, האקסצנטרי היא מענגת כשלעצמה. רוקי עשה זאת באופן חלוצי כבר לפני 50 שנה, והיכולת להמשיך ולחגוג את החופש הזה, במובן הכי בסיסי ופשוט, משמחת מאוד.
