המטרה: לבדוק אם הדייט החדש הוא קמצן כרוני. האמצעי: להסתכל בתמונת המראה
האמת שבכלל לא הייתי מתעסקת עם הציוץ שעשה רעש בטוויטר, אלמלא מה שקרה לאחרונה עם חברה שלי. ר' היא החברה היחידה שלי שעדיין פנויה. היא גרושה כבר שנתיים, אבל רק לפני שנה וקצת החליטה שזהו, גם לה בא מישהו חדש לאהוב. הילדים כבר החלימו מהטראומה הראשונית של הפרידה והיא נהנתה מספיק מהלבד שלה, בדירה ברמת־גן עם מרפסת שהיא הפכה בעשר אצבעות לג'ונגל של עציצי מונסטרה ופעמוני רוח מעצבנים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחרי כמה ניסיונות באפליקציות היא פגשה את שי, יבואן גרוש עם שתי בנות בוגרות. הוא היה בדיוק מה שר' אוהבת. לא חלקלק מדי, לא איזה יפיוף מנקר עיניים, פשוט מותק של בן אדם עם טנדר מסחרי מאובק וכלבה מעורבת בשם נינה. הכול הלך ממש טוב ביניהם, עד שהוא נסע לרומניה מטעם העבודה. וכאן העניינים התחילו להסתבך, כי כשהוא חזר הוא הגיש לה חבילה קטנה עם הדפס של לבבות אדומים. כשהיא פתחה את השקית, היא גילתה שם שני דברים: צנצנת ריבת דובדבנים, ומגנט למקרר בצורה של חתול סגול ששוכב על הצד. "הוא הזכיר לי אותך כשאת שוכבת במיטה בשבת בבוקר, ומנסה לשדר לי עם המבט העצל שלך להכין לך פנקייק", אמר שי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מצד אחד", ר' אומרת, "זה נראה לי רומנטי. חמישה ימים הוא היה בכל מיני עיירות רומניות שאין בהם שום דבר לקנות חוץ מכפת דוב מוחמצת, ואז ביום האחרון הוא הגיע לבוקרשט, ואיזה יפה זה שהוא הספיק לקנות מתנה; מצד שני, כמה זה כבר עלה לו, עשרה שקלים במקרה הטוב? מי מביא לאישה שהוא יוצא איתה כמעט חצי שנה ריבה ומגנט ומרגיש סבבה?"
אם זה נשמע שר' מחפשת גבר מסוג שוגר דאדי, זה ממש לא ככה. מדובר באחת הנשים העצמאיות והשוויוניות שפגשתי. היא פירנסה את בעלה לשעבר במשך שלוש שנים שלמות אחרי שהעזיבו אותו מהסטארט־אפ שלו, "העיקר שימצא את החלום הבא שלו ולא יתפשר". ור' היא גם לא מה שגברים מכנים "הי מיינטננס", תחזוקה גבוהה, כלומר בחורה שצריך כל הזמן לקשט אותה כמו עץ כריסמס תובעני. התחזוקה היחידה שהיא דורשת זה לצאת איתה פעם בשבוע לטבע, אחרת היא משתגעת מהנוף העירוני.
*
ועדיין, האישה הזו מסתובבת עכשיו במטבח שלה ומתחבטת בשאלה הנשית שגם גבירות ענוגות התחבטו בה במאה ה־19 - הוא קמצן או לא? "האמת היא שזה פשוט התיישב לי על דברים שהטרידו אותי קצת", היא אומרת, "בדייט הראשון שלנו הוא התעקש לשלם למרות שהצעתי, בשני הוא כבר קיבל בסבבה כשהודעתי שזה עליי. מאז אנחנו מתחלקים חצי־חצי בלי לדבר על זה". ועכשיו היא גם נזכרת בכל האירועים שהם חגגו, מה הוא הביא לה כשציינו חודש יחד, שיר שהוא כתב לה והחביא בתוך ספל מאמייל. היא עושה את מה שכבר ראיתי עשרות חברות שלי ונשים בכלל עושות. מנסה לחבר את כל הנקודות בציור הלא־ברור הזה ששמו הגישה הכלכלית האמיתית של הגבר שלה. כי זה לא פשוט לעלות על קמצן. קמצנים הם כמו זיקיות, חיה הישרדותית שלמדה איך להסוות את עצמה בנוף עוין, ללבוש צבעים שהם לא שלה.
עד גיל 30 בערך, גברים שהם קמצנים כבר הבינו שיש להם בעיה. הם למדו את זה באמצעות הלעג שספגו מהחברים שלהם, אחרי שהתברר שהם הילד הזה שאף פעם לא נותן יותר מבמב אחד לח ועלוב מהשקית, או החבר היחיד שתמיד שואל, "אבל חייבים גם סטייקים? לא מספיק פרגיות?" כשמתכננים מנגל חברים על הים.
כשהם מתחילים לצאת לדייטים, החשודים בקמצנות כבר כל כך למודי סבל שהם יודעים איך לשחק את המשחק הנדיב. הם ישלמו בדייט הראשון, ורק באזור הדייט השלישי זה פתאום יקפוץ להם שוב, כי קמצנות היא אחת התכונות הכי טרגיות בעולם, מצד אחד אתה מודע אליה באופן מעורר רחמים, מצד שני זו תכונה זולגת - כזו שאין עליה באמת שליטה. אז אתה מכריח את עצמך לשתוק, לא להעיר לאישה שלך שרצה לקנות אבטיח ביוני, ולא מחכה למחירים של אוגוסט. עד שיום אחד הקמצנות יוצאת ממך בנזיפה אחת, קצרה וקשה כמו שוט סוסים.
עכשיו אני מראה לר' את הציוץ הוויראלי. איזו בחורה כתבה אותו בעילום שם בקבוצת וידויים, והוא הולך ככה "יצאתי לדייט שלישי במסעדת 'התרנגול הכחול' עם בחור שממש מוצא חן בעיניי. היה דייט נהדר. שתינו, אכלנו, צחקנו. בסוף הערב כשאני כבר בבית, אני מקבלת בקשה בביט להעביר לו חצי מהסכום במסעדה". וכאן הבחורה צירפה תמונה. צילום מסך כחול של אפליקציית ביט, ובה דרישה לתשלום על סך 388.5 שקלים.
זה באמת מעורר בחילה, לחשוב עליו חוזר מהדייט וכועס שהוא לא קיבל את התמורה שלו, זר של איברים ורודים ואסירי תודה, או שהוא סתם מרגיש שבעצם הוא לא מעוניין יותר. הייתם מצפים שהוא ירגיש אשמה על המחשבות שלו, ולא יחליט שזה הרגע לשסות בבחורה שהוא עומד לזרוק אפליקציית גבייה מרושעת. זה כל כך קיצוני שמתבקש לחשוד שזה פייק, אבל האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלות בתופעה הזאת. פעם בכמה ימים מתפרסם פוסט כזה, בחורה מספרת על גבר ששלח לה ווטסאפ ובו הוא דורש שתשלם רטרואקטיבית את מחיר המשקאות או הארוחה שהם אכלו בדייט האחרון, או אפילו בכל התקופה שלהם יחד.
הנה את יושבת מולו ודואגת שהוא קמצן כי הוא הזמין רק בירה ואמר שהוא לא רעב, ובאותו הזמן ממש הוא צופה בך מזמינה בקבוק יין מסוג "שאטו חצי משכורת" וחושש שאת חמדנית ואגואיסטית שלא תכבד את הכסף שלו
רק שברוב הסיפורים ששמעתי זה קורה אחרי שאת זורקת אותו, רק אז הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות. ממתי את יודעת שאת לא רוצה אותי, בעצם? כי אם ידעת כבר בשבת, למה הסכמת שאני אקח אותך לבר המפואר ההוא והזמנת שלושה קוקטיילים?
ברור שזה מגעיל אם הוא מבקש ממך 78 שקלים בחזרה על הדייט הראשון שלכם, אבל המון פעמים בסיפורים האלו החשבונות די גדולים, מה שמעלה תהייה מעניינת - גברת יקרה, איך הגעת למצב שאת חייבת לו 300 שקל אחרי שני דייטים? מילא שהלכת איתו למסעדה בדייט הראשון, באיזה קטע הלכת איתו למסעדה גם בפעם השנייה? הרי כבר ידעת שזה כנראה לא זה. המינימום זה להתעקש שתלכו לבית קפה, כי מספיק שאת מבזבזת לו את הזמן, אז למה גם את הכסף?
*
בפועל, הפחד מקמצנות זהה לגמרי אצל שני המינים. קראתי את זה במאמר שכתב פרופ’ אהרון בן־זאב, לשעבר נשיא אוניברסיטת חיפה ופילוסוף שמתמחה בחקר הרגשות. במאמר הזה, שעסק בסיבות שבגללן נשים שונאות גברים קמצנים, הוא טען שמחקרים מראים שקיימת אצל גברים ונשים תכונה אחת שהיא בבחינת דגל אדום אצל המין השני. אצל נשים התכונה הכי שנואה היא קמצנות, זה כבר ברור, אבל מה אצל גברים? אקסטרווגנטיות, או במילים אחרות, פזרנות. שזה די מדהים, כי מדובר ממש בתכונות ראי.
הנה את יושבת מולו ודואגת שהוא קמצן כי הוא הזמין רק בירה ואמר שהוא לא רעב, ובאותו הזמן ממש הוא צופה בך מזמינה בקבוק יין מסוג "שאטו חצי משכורת" וחושש שאת חמדנית ואגואיסטית שלא תכבד את הכסף שלו. השיקוף הזה מדהים. נשים מתעבות קמצנים בדיוק כמו שגברים חשים גועל מאישה שהיא גולדיגרית. "במחקר שנערך בסין", ממשיך בן־זאב, "גילו ששלוש התכונות שנשים הכי שונאות אצל גבר הן קמצנות, נטייה להתווכח איתך על כל דבר הכי קטן וצרות אופקים. ואצל גברים, שלוש התכונות הכי גרועות אצל אישה הן להיות מכוונת מדי לכסף, לייצר בעיות משום מקום ו... צרות אופקים". כשקראתי את זה, ממש נדהמתי מהדמיון. מתברר שגם הגבר וגם האישה מחפשים מישהו נדיב שלא דופק חשבון, שלא מטרחן לך על שטויות ושהראש שלו פתוח. ופתאום זה נראה לי כל כך הגיוני. מה זו אהבה, אם לא למצוא שותף שיהיה פתוח מספיק לטרוף יחד איתך את העולם? לגלות לצידך דברים חדשים ומרגשים?
בשני המקרים, כסף הוא לא באמת כסף, אלא אינדיקציה למשהו אחר. משהו שמקרין על היכולת שלך להיות פרטנר כיפי. טייס משנה טוב לכל הרפתקת החיים המשוגעת הזו. זה לא משנה אם זה לצאת איתך לטיול קרוואנים בפנמה או לעודד אותך לעזוב את העבודה שמקלפת לך את האונות מרוב שיעמום. אנשים פשוט מעוניינים לרוב באנשים שמחים, טובי לב וגמישים, כי הם אלו שיאפשרו לך להגשים חלומות ורצונות לצידם.
"בסופו של דבר", אני אומרת, "כמה קמצנים ממש חולניים יש בעולם הזה? כמה רודפות בצע חסרות מצפון יש במדינה? לא מאמינה שיותר מדי. אז לא חבל לבזבז את כל האנרגיה הזאת על לבדוק ולוודא שלא נפלת על אחד מאלו?" הפחד הזה הוא הרי קמצנות בפני עצמו. כל החשד הזה שגורם לכם לפקח מה היא מזמינה או האם הוא מעודד אותך לאכול משהו. יש דבר יותר קמצני מלשבת ולחכות שהבן אדם שמולך יפשל? זה שיא חוסר הנדיבות, וזה מה שמביא לכל הקלקולים: גברים ששולחים דרישות תשלום כאילו הם כביש 6, נשים שבוחנות אם יש לו כושר נתינה על הדייט הראשון ולוקחות אותו בכוונה למסעדת יוקרה.
לא גילינו עדיין אם שי קמצן או לא. ר' עדיין מחכה ליום ההולדת שלה, לראות אם הוא יפתיע במחווה. אני די אופטימית, כי שי ממש יודע לתת. הוא לא קונה יותר עגבניות שרי מנומרות לדירה שלו כי היא לא סובלת אותן. ראיתי גם שהמשקפיים שלה פתאום נקיים, והיא סיפרה ששי מנקה לה אותם עם מטלית מיוחדת. בינתיים, על המקרר, מודבק חתול סגול ששוכב על הצד. הוא זבל שעלה רק חצי יורו, או שהוא יקר יותר מכל יהלום, כי הוא באמת הגיע מגעגוע אליה.
היהדות המחמירה והמדקדקת בקטנות מפרידה בינינו. זה הזמן לאנשי התורה המתונים להרים ראשם
ברשותכם, קהל קדוש, לכבוד שבועות, חג מתן תורתנו, נניח בצד את כל ענייני השעה ונפנה רגע כדי להגות בדברי חכמים, אשר כידוע, בנחת נשמעים. שמעתי פעם מהרב שרלו הגדרה יפה לאגדות חז"ל: הן לא אקטואליות, הוא אמר, אבל מאוד רלוונטיות.
נתחיל את המסע הקצר שלנו מתנורו של עכנאי. זה סיפור מופלא ומכונן, בעיניי המופלא ביותר בתלמוד, שלצערי המסר הזועק שלו כלל לא מיושם. זה סיפור המעשה בקצרה: היה תנור. רבי אליעזר בן הורקנוס חשב שהוא טהור, ויתר החכמים חשבו שלא. רבי אליעזר ניסה להוכיח במגוון דרכים שהוא צודק ולא הצליח, עד שאמר: "אם הלכה כמותי יוכיח עץ החרוב". העץ נעקר ממקומו. "אין מביאין ראיה מן החרוב", אמרו לו. "המים יוכיחו", אמר, וזרם המים שינה את כיוונו. גם מזה לא התרשמו החכמים: אין ראיה מן המים. "קירות בית המדרש יוכיחו", הוא אמר, וכל בית המדרש החל לרעוד, ממש מט לנפול. וכשזה לא עזר, רבי אליעזר הלך אול אין ואמר: "מן השמיים יוכיחו", וברגע הזה, כך מספר התלמוד, יצאה בת קול יצאה מהשמיים ואמרה שהלכה כמוהו.
הייתם חושבים שבזה הוא ניצח, הרי אלוהים בעצמו התערב לטובתו. אלא שרבי יהושע לא התרגש אפילו מזה והכריז: "לא בשמיים היא". וכחותמת מופלאה לסיפור הווירטואוזי הזה, מסופר שאחד החכמים פגש את אליהו הנביא ושאל אותו מה חושב ה' על האירוע, הרי הוא אשכרה התערב בדיון בבית המדרש ולא פסקו כמוהו. וזה השיב לו שהקב״ה צחק ואמר: ״ניצחוּנּי בני, ניצחוּנּי בני״.
*
סיפור האגדה המושלם הזה מרגש אותי ומעציב אותי. מרגש, כי אין נפלא ממנו. זה באמת תיאור התרחשות פנטסטי כל כך ולא צפוי, וגם קצת קומי בעיניי; אבל הוא גם מעציב, כי ברור, כלומר לי הקטן זה ברור, שהממסד הדתי ברובו לא הפנים את המסר שלו: הרי הסיפור אומר לנו, באופן שאין מפורש ממנו, כי עלינו לתת לחיים לנצח. לתת להם לגבור. ללכת עם ההיגיון הנוכחי, האנושי, העדכני. ואני שומע מורי הלכה מתייחסים לסוגיות של מעמד נשים או להט״בים או כל נושא שהעולם התקדם בו, ואומרים, לפעמים בצער: הלוואי ויכולנו לפסוק אחרת, אך אין לנו יכולת ללכת נגד הקודקס המקובל והישן. ואני תוהה: איפה האומץ הזה שהיה לרבי יהושע, שקבע כי לא בשמיים היא? למה אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא נהנה מכך שפסקו נגדו ולא רוצה שיעשו זאת לפעמים גם היום, כדי לקיים את הציווי העקרוני שלו: וחי בהם.
*
הייתי בשבוע שעבר במשחק כדורסל של הפועל ירושלים, ו־28 שניות לסיום הובלנו בתשע הפרש. המשחק היה גמור, אבל השופטים הלכו למסך, כדי לבדוק האם זריקה שנכנסה דקה קודם לכן הייתה משלוש - או לא. לפי החוקה, זה דבר שאפשר לעצור לבדוק בהקלטה. לכאורה, הם פעלו נכון, לפי החוק. אבל רק לכאורה. כי כל השחקנים והמאמנים, אלפי אנשים בקהל ואלה שצפו במשחק מהבית לא התעניינו בשאלה האם זו הייתה שלשה או לא. זה לא היה משנה. המשחק היה גמור. הוא כבר הוכרע. ניצחנו. ובמקום לסיים את האירוע בכיף, הם כפו דקות ארוכות של הליך חסר תכלית, כולם פשוט המתינו בזמן שהם שידרו לעצמם שוב ושוב את הזריקה, כמו אלה המקפידים על קלה כבחמורה, כדי לראות אם השחקן דרך או לא דרך על קשת השלוש בזמן הזריקה. אבל למי זה משנה כעת? תנו לשחק, תנו ליהנות, בשביל מה לעצור כעת ללא צורך?
כשראיתי את זה, נזכרתי בכל דקדוקי ההלכה שאתה מרגיש שהם ממש מרחיקים אותך מהאמת המקורית, כל מיני החמרות וקיבעונות שתמיד חשתי שאין להם דבר עם עבודת ה', אלא שזו אובססיה אנושית מתישה. לי באופן אישי זה מאוד ברור, כנראה גם משום שאינני מסוגל אחרת: לפעמים לא לקיים את החוקה זה הדבר הנכון. האנושי. הצודק. היהודי.
*
הנה עוד מדרש נהדר, עוד אגדת חז״ל, שתוקפת ומתקפת את הנקודה הזו מעוד זווית, למדתי אותה מזמן ושכחתיה לגמרי, אך נזכרתי בה לאחרונה, כשקראתי את "תהיו חכמים", ספר חדש ונפלא של שמואל פאוסט, מומחה גדול למדרש ואגדה:
״אמר (ה' למשה): אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי־תלים של הלכות. אמר לפניו (משה לה'): ריבונו של עולם, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות (שבבית המדרש של רבי עקיבא), לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיון שהגיעו לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו (של משה)".
משה רבנו נלקח למסע בזמן, יושב בבית המדרש ולא מבין דבר. אין לו מושג על מה מדברים. הוא מתבאס. תש כוחו. יושב מאחורה, בשורה ה־18 (אני תמיד אוהב להתעכב גם על המספרים הכאילו־רנדומליים האלה. זה כמו לפרש חלום. למה דווקא 18? כי זה חי בגימטריה? לא יודע. כל תשובה מתקבלת, משאיר זאת לכם), ואז הוא שומע שבעצם הוא המקור. גם זה ממנו. הוא לא מבין על מה מדברים, העולם משתנה והשפה משתנה וגם בית המדרש משתנה, אבל זה עדיין בהשראתו.
המסר בעיניי ברור: היכולת לחדש ולזרום עם תובנות חדשות ולהשתנות באופן שמי שכתב את המקור ירגיש שמדברים ממש בשפה אחרת, איננה סותרת את המקורות אלא יונקת מהן.
*
זו לא תקופה מזהירה ביחסי דתיים וחילונים בישראל, ואם יש משהו שמצער אותי בעת הזו, זה שבגלל פוליטיקאים קיצוניים שמתיימרים לייצג את הדת, אנשים מתרחקים באופן כללי ממורשת ישראל ואומרים לעצמם: אם הציונות הדתית זה בן גביר, ואם לימוד תורה זה גפני – מה לי ולזה?
התקווה שלי היא שתהיה קריאת תיגר. שדווקא בעת הזו ירימו ראשם גם אנשי התורה המתונים, אלה שמדברים בשפה אחרת, אלא שמבינים שדרכיה דרכי נעם, אבל בפירוש לא נעם של אבי מעוז, ובעקבותיהם יבין גם המחנה הליברלי בישראל שכמו שהם אימצו את הדגל ולא ויתרו עליו, כך גם על המקורות אסור להם לוותר. זו יהדות שהם חלק חשוב ממנה, זו תורה גם שלהם, גם להם יש זכות, ובעיניי חובה, להרגיש אותה ולפרש אותה בדרכם, כי לא בשמיים היא. חג שמח ושבת שלום.
סוף כל סוף? / טיפות נדל"ן זרזיפיות ירדו לפני שבוע בבוקר על הארץ. תחילת הקיץ הישראלי הרועש והנבנה אול אובר. ובין אלה הגיעה לפתע ההכרזה על סוף עידן הקורונה, הכרזה שתפסה אותנו אדישים למדי יחסית למאבקים החדשים מסביב. אני המשלתי בזמנו את הקורונה לאריה שברח מסין, הסתתר בשכונה של העולם ואיים לטרוף אותה. אז עכשיו הוא נעלם ואיננו? וואלה? בטוחים? טוב, לך תדע.
היום זה נראה פינאטס (קטנות), אבל פעם? מה לא היינו מוכנים לתת כדי שאיזו דוקטורה אמיצה (אחת מהרופאים, מהאחיות ומהאחים שהיו הכי מסורים בעולם לחולים), תודיע לפתע שדיקטטורת המגפה חלפה ושבדיוטי פרי נוכל לקנות בושם איב סן לורן מבלי לחשוש שמסתתר בו איזה וירוס אמביציוזי.
העולם אכל הכול (מיצורים חיים ועד עטלף מעופף), ממניפולציות, קונספירציות ועד ייצור חיידקים במעבדות. באופן אישי לקחתי את הקורונה (המכונה גם קוביד 19, שם שלא תפס בארץ התנ"ך), מאוד לא בקלות. היא נטלה ממני עצמאות וחופש, השפיעה על הבחירה שלי. רמת המודעות שלי עלתה וירדה בקצב גלי החוף במרילנד (איפה זה בכלל מרילנד?).
פסיכדלית / היא הייתה פסיכדלית, הוציאה לאור אנשים לא מדויקים. כמות המפרשנים אותה הייתה לפעמים נטולת בינה, ועדיין נדבקנו למסכים בחיפושינו אחרי האל הטוב, הרופא הטוב, האחות וחוקרי המגפות.
אבל אלוהי המוטציות היה פעיל כמו אריה נרגז. זוכרים איך ספרנו את המתים? זוכרים את אלה שניצלו, אחרי שהיו כבר מורדמים? זוכרים כתבות מרגשות בסגנון מוסקו וברהנו? זוכרים את יהודה בארקן ז"ל? אני מזיל דמעה לזכרו. ואחר כך משפשף את עיניי ופניי, נזכר (סליחה על ההקשר) בכל הסבונים שבהם שיפשפנו את ידינו עד זוב עור כל אימת שמישהו חלף לידינו ולחץ לנו בטעות את היד.
הנוער לשלטון / בתקופה ההיא התחלתי לעבוד ממרחק עם דודו טסה על אלבום שעד היום לא הוצאתי, מלבד שני רסיסי שירים. דודו ואני פיתחנו שיטות עבודה מרוחקות. אני הקלטתי שִׁירות בבית דרך המיקרופונים שלי (הנוימנים), ואילו הוא עיבד והקליט את הפלייבקים באולפן שלו.
זו הייתה תקופה מדהימה עבורנו, נהיינו חברי מרחק מעודדים (מזכיר לי את פול אוסטר וקוטזי שניהלו חליפת מכתבים ויצרו מזה ספר מהמם בשם "כאן ועכשיו"). אמנם נענו על ציר הבדידות והחרדה מפני הבאות ולרגעים חששנו שזה חורבן העולם, עונש על משהו. ועדיין המשכנו לעשות מוזיקה מתוך אמונה שיום אחד החרא הזה יחלוף.
אותי היא הפחידה בעיקר בגלל הגיל. האזהרות לילדים שידאגו להורים המבוגרים שלהם הייתה תחילתה של מה שקראתי "הנוער לשלטון" ו"קץ שלטון המבוגרים". הם שמרו עלינו, אבל מרוב אהבה זכינו לא פעם בחיבוק דב.
טפו־טפו / כאמור, פינטזתי על שירים ואחד מהם, "שקט עכשיו בחדר", היה שיר קורונאי חורפי שתיאר אותי בחדר הבודד.
סגר רדף סגר, וויכוחים על מהות האירוע, יחד עם ההפגנות בבלפור שרק החלו, מודה שחלקים רבים מהקורונה לייף נמחקו לי כמו חלומות בבוקר.
מה שכן, נגמלתי אז מלחשוב במושגים של מיד ואחר כך ירקתי המון טפו־טפו־טפו למזל. נפטרתי מהרגלים ישנים. וכשהגיע החיסון של פייזר והחלבון של מודרנה כבר היינו כל כך לא מודרניים שהעולם כאילו נע אחורנית אבל חיפש את הקדימה שלו.
ועדיין, בבקרים כשהייתי חולף בפארק רכוב על אופניי ורואה את מתרגלי הטאי צ'י נמלאתי אופטימיות, כי תמיד היה בסביבה יצור אנושי שהאמין שאפשר לגבור על הקורונה. הרי עברנו את פרעה ואת מלחמות העולם, את המבול של נח, את מגדל בבל והאירוויזיונים - אז שווירוס קטן יכניע אותנו?
סאמר - קיץ / אבל כל אימת שהיה חולף לידי מישהו שהעמיד פנים שהכול בסדר קינאתי בו קצת. אני אוהב אופטימיות מרוב פסימיות.
ועכשיו, הנה אני חולף השבוע מול שלט גדול ברחובות העיר תל־אביב (שהלכה והתבדלה משאר חלקי הארץ באירוע) ומולי תמונת אסי עזר בפרסומת למשקפיים, מרים יד מול העיניים נגד הסנוור. "סאמר איז קאמינג" כתוב בשלט האופטימי, ואני חושב לפתע שכולנו נהיינו פרסומת קיץ מסונוורת לחיים.
מסביב בונים והורסים. דמוקרטיות, מדרכות, רחובות, חפירות רכבת ומיליון סינים על אופניים. כי בקורונה החלו לבנות ולהרוס רחובות ובתים כאילו פנינו לתיקון העולם. היה בזה תקווה, רק שאחר כך מחירי הדירות נסקו השמיימה.
אמא’לה ואחותי, מזל שלא הייתן כאן, אני מהרהר כשאני חולף ליד מאפיית לחם משפחתית, פאנצ'ריות אופניים, דלתות פנדורה, דגלים, הפגנות, ושלטון אופני הוולט.
השתנינו? בטח. אנשים החלו לדבר בשפת הידיים, בדוגרית מאיימת ובשפת הגועל נפש. החיים נהיו ערמומיים וזולים למול האויב המשותף שהלך והתקרב אלינו בנוכחות שלו, ונקרא מוות. עטינו על עצמנו מסכות בהלה כחולות. התמסרנו ליהדות, לחירות, לשליחויות, לאוכל ולחיים כפולים עם ובלי מסכות שהרי תמיד היינו ממוסכים איכשהו, רק עכשיו ראו את זה יותר בבירור.
התאונה / אני עומד ברחוב ומתבונן באנשים. והנה לפתע, מתרחשת לנגד עיניי תאונת דרכים קלילה "ברמת אפס", משמע נגיעת פגוש אל פגוש כמו בנשיקה. טיפוס וטיפוסה עצבניים יוצאים מהמכוניות, ובמקום להודות לאל הטוב שלא קרה להם כלום מתחילים לקלל זה את זה. הלו, פרופורציות? אני רוצה לצעוק אליהם אבל הצרה שהקורונה השתיקה גם אותי.
כן, אנשים בקורונה נהיו שתקנים. הם חצו כבישים בחוסר זהירות, אימצו כלבים מבדידות שעה שהילדים שלנו ירדו ברמת הקריאה שלהם. וכשהגיעה הבינה המלאכותית והמלא על־מלא הם רק הדגישו את הריק על־ריק. כי אולי הקורונה עמדה לחלוף, אבל אנחנו והרגשות המודחקים שלנו לא חלפנו. אבל האם היא הביאה גם משהו טוב, או לימדה אותנו רק להתאחד בשעת צרה ולהתמודד מול חיים בזומים? זה בערך.
אז אני חוזר לתאונת הפגושים, כי הנה הפתעה. המתנגשים בע"מ לחצו ידיים ונפרדו. אולי הוא לקח אפילו את המספר שלה, בשפה היומיומית "התחיל איתה". האם משהו חדש מתחיל פה כמו בשיר של רובס? הלוואי.
התקליט / פעם יכולנו לנסוע קילומטרים מבלי להיתקל באריה זועף או במגפה כמו שהייתה. כי מי בכלל חשב על זה לפני ארבע שנים? ב־1918 הייתה מגפת השפעת הספרדית, פעם הייתה מגפת שפעת החזירים אבל עטלפים? ועוד בסהרה? (טונה).
כן, עברנו פי שלושה חיים מאז. למשל פירוד בעם. תודעה חדשה. אני לא זוכר מה הטריד אותי באותו בוקר, שעה שהצטנפתי כקיפוד ולא הצלחתי להוציא לאור את האלבום שעשינו טסה ואני בקורונה.
"תוציא אותו כבר", אמר לי דודו ולבסוף התייאש ממני והלך לשחות. גם אני התחלתי לשחות חתירה, נגד הרוח והגלים. ואז לפני שבוע, בלחץ של ליאור מזרחי (האחראי אצלנו על הרפרטואר המוזיקלי) וחבריו השלמתי עם נוכחותו של האלבום, סגרתי עליו, נתתי לו שם "זה לא דברים ששוכחים", והחלטתי להוציא אותו בוויניל (תקליט) ואולי בספוטיפיי.
אנשים עם הכישרון הכי גדול לכתיבת שירים לא יוציאו את האלבומים שלהם כשהם לא חשים שהם בתנועה, קראתי פעם אצל בובי דילן. כן חיכיתי לתנועה כמו משב רוח.
והשאר? אז אצלנו במשרד עדיין בודקים את הנכנסים עם האנטיגן. מצד שני, הבחורה החביבה שהלכה עם מסכה על פניה שלוש שנים, כולל בשינה, הורידה אותה לגמרי. ומצד שלישי לפעמים בלילות שומעים את שאגותיו של האריה, או שזה ילד זומים בוכה. לך תדע.
יעד מושלם הוא לטוס למישהו, לא לאן שהוא. בן בעיר משעממת, למשל, זה יעד טוב
מעולם לא הגיתי את שמה. ולמה שאהגה, מי שמע עליה בכלל? הרי עד לפני שנה וחצי לא ידעתי על קיומה של העיר הצ'כית המנומנמת והשקטה, זו שמדריכי התיירים אוסרים לשהות בה מעל לחצי יום. טוב, אלא אם כן הגעתן במקרה בערב ואתן זקוקות ללינה, או שנקעתן את הרגל ואתן זקוקות לאשפוז, או שכמוני, איבדתן שם ילד.
אל אולומוץ, עיר כלשהי בחבל מורביה, הגעתי בשבוע שעבר עם בתי המרכזית לבקר את הבכור. כבר לא יכולתי יותר לא לראות אותו, זה היה בלתי נסבל. לא, לא, איזה געגועים בעידן הזום? פשוט התעייפתי מלהמציא תירוצים לכל מי ששאל אותי אם כבר נסעתי לבקר את הסטודנט והתחלתי להרגיש פגומה מבחינה הורית. יאללה, נגמור עם זה, החלטתי בהינף טיסת צ'רטר. נשמע את הילד שובר שיניים בצ'כית, נתחבק איתו חזק ונחזור.
אל אוניברסיטת פלאצקי שבעיר, בין העתיקות והמרשימות באירופה, זורמים מדי שנה סטודנטים וסטודנטיות מכל העולם - סינים, פקיסטנים, אפילו איראנים. אבל שליש מהלומדים בפקולטה הם ישראלים. אנחנו, חצי סיכה על מפת העולם - שליש. זה די משוגע. חלק מהיצוא הישראלי מגיע אחרי שנואש מלהתקבל ללימודי רפואה בארץ, המציבים כידוע רף בלתי אפשרי: להיוולד תאום של נח הררי, וחלק, כמו חיימק'ה שלי, ששילוב של בגרות מחורבנת במיוחד עם רצון לשהות תקופה מחוץ ללבה הרותחת של ישראל, אחרי שנות שירות ארוכות, ארוכות מדי, שיגר אותו ישר לשם.
*
צ'כיה היא מדינה בהתאוששות. אמנם המצליחה מבין המדינות הפוסט־קומוניסטיות, אבל עדיין, מדובר במזרח אירופה. הלימודים כאן זולים והמחיה עוד יותר. דירתו של בני, הדירה שבה התארחנו אחרי שזרקנו את השותף שלו מהבית, דירת שלושה חדרים משופצת ברובע העתיק – תכניסו פה הרבה משפטים עם המילה "ציורי" – עולה לו 1,500 שקל בחודש. אבל מוקד המשיכה של העיר, לפחות בעיניי, זו קופסת האוכמניות הענקית שעולה בסופר פחות משרביט המלפפון המנוילן שלצידה.
שיטוט אקראי הוביל אותי לסופר ואל האוכמניות, כמו גם אל כנסיית ואצלב הקדוש, מגדל השעון, בתי הקפה והפארק. תכלס, שום דבר ממה שראינו לא היה מתוכנן. הכול היה אקראי. היעד היחיד שאליו כיוונתי היה לראות את הבן שלי, והוא - יכולתי כמובן לברר את זה מראש - לא היה פנוי. כלומר, ממש לא פנוי. כלומר, די נתקענו לו בחיים בתקופת בחינות שבה הוא צריך לשנן בשקדנות מהבוקר עד הלילה, איך נכון להרים לי את הפנים עם חוט.
למעט ערב אחד שבו אחותו הצטרפה אליו למסיבת יום הולדת של חברה ואני נאלצתי להזכיר לעצמי שזה לא הגיוני שאצטרף, כי זה טיפה מוזר ועלול לגרום לו לבעיות חברתיות קשות, שתינו בקושי ראינו את היעד שלנו לצערי.
כלומר לא לצערי. בואו. מדובר ביעד מסוג בן, כן? ממילא כל מה שהיה לו לומר נמשך פחות או יותר עשר דקות. שלוש מתוכן התבזבזו, לבקשתי, על הקראת מודעה בצ'כית שנתלתה ברחוב, המבקשת עזרה דחופה במציאת חתול בשם פפינו.
וכך קרה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ובפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי מטיילת בחוסר מעש מוחלט בעיר זרה, עם כל הגשפט שבא עם עיר ששורשיה נטועים בימי הביניים, שסמטאותיה אבני מרצפת עקומות ושאריות הדר מלכותי, ושטבע עז מתפרץ בה מכל פינה. טבע כמו זבל: ברווזים, נחל, עצים ענקיים ולחים הרוכנים מעל ספסלי אבן. עיר שבה האור רך והאוויר חריף ונקי מגשם.
כיוון שטסתי לא כדי לראות משהו אלא מישהו, והלוקיישן כלל לא היה הנושא, העיר גילתה לי את צפונותיה באגביות נונשלנטית. וזה, וואו, זה חתיכת דבר. איך עוד אף אחת לא רשמה על זה פטנט? השיטוט ללא מטרה, ללא תכלית וללא אטרקציות, זאת חוויה שאני לא זוכרת כמותה. מתי יצא לי לטוס נטולת חובות? בלי שהייתי צריכה לבקר כנסייה גותית, מוזיאון מודרני ומוזיאון קונספט, שוק פשפשים ושוק איכרים? בלי שהייתי צריכה להזריק ללב היהודי שלי בית כנסת שרוף או אנדרטה, בלי שהייתי צריכה ללכת ברחוב צר המוביל לבית הקפה שבו שוכן טורט הלימון המפורסם שמכינות זוג נזירות עיוורות?
לחנוך לוין יש מערכון נפלא שנקרא "הטיול המאורגן". המערכון הוא מונולוג קצר היוצא מפיה של אישה ששבה זה עתה מטיול באירופה הקלאסית: "...והיינו בקבּרט הזה בצרפת, אולי זה היה עוד בשווייץ, לא, בשווייץ היה הנוף", היא מספרת ומתבלבלת: "ראינו באמת הרבה נוף והרבה מוזיאונים והרבה כנסיות. ובשווייץ היה אגם ובתוכו כנסייה ובפנים מוזיאון, או להפך, בתוך הכנסייה היה אגם ובאמצע מוזיאון ובמוזיאון בית עם נוף ובתוכו קבּרט, ובתוכו פרה, אני לא זוכרת, אני זוכרת רק משהו צף..."
נזכרתי במונולוג הזה באחת הפעמים שנקלענו בטעות, בתי ואני, לאיזה יופי ארכיטקטוני כבד ועמוק, מרובד עלי קיסוס סמיכים, וחשבתי, מה ההבדל? בשביל מה לי אטרקציות? מה אכפת לי אם אני בפראג, בפריז, ברומא, או פה?
כמו בכל נקודה כמעט על פני הגלובוס, גם לצ'כים עבר אנטישמי וסיבה טובה לחוש אשמה מפה ועד אושוויץ. אבל תסלח לי סבתי המנוחה, הפעם לא התחשק לי לחפש אותו. בהיתי בהווה וחשבתי מחשבות קטנות ומרושעות. גיליתי למשל שהצ'כים הם שיאני הבירה העולמיים - הם שותים פי עשרה מאיתנו והחל משבע בבוקר - והנשים, בניגוד מוזר לגברים, יפהפיות שאין לתאר. זה העסיק אותי מאוד. הפער. איך זה ייתכן? איך נוגה ומאדים לא התקרבו במהלך הדורות? הרי ילדים אמורים להיות הכלאה גנטית ולאט־לאט זה אמור היה להסתדר... לא? אוקיי, אז לא. אולי בגלל זה הגברים שותים כבר בשבע בבוקר.
*
אולומוץ מרוחקת מרחק שעתיים נסיעה משדה התעופה של וינה, בירת אוסטריה. משם הגענו באוטובוס ולשם חזרנו אחרי שנפרדנו מהילד. כשתיכננתי את הנסיעה אמרתי למרכזית, "רגע, אבל אם כבר וינה, אז מה את אומרת?" "נעשה את וינה", פסקה ולא ידעה מה היא שחה. איזו עיר! מה זה הדבר הזה? כל פאר הממלכה האוסטרו־הונגרית והעילית של כל האמנויות כולן על הראש האומלל שלנו ועל הלו"ז של היומיים שהקצבנו לה. אבל היינו בנות מלך. הספקנו בלי סוף. מהבוקר עד הלילה התרוצצנו. בקושי זכרתי איזה כיף היה לנו באולומוץ. הסבל מחק הכול. עד כדי כך שכשנחתנו חזרה, שכחתי לשאול את הבן שלי אם כבר מצאו את פפינו.
